יומן קורונה ברלין: “הגבולות הממשיים נסגרו, אבל הרבה גבולות אחרים נפתחו”

משה סקאל, בברלין מספטמבר 2019, סופר ואיש אסטרטגיית תוכן דיגיטל בתחום התרבות

מי אני, ממתי אני בברלין ומה אני עושה בעיר?

אני סוֹפר ואיש אסטרטגיית תוכן דיגיטל בתחום התרבות. הגעתי לברלין בספטמבר 2019, לתקופה שאמורה היתה לארוך רק כמה חודשים עד לנסיעה מתוכננת לסמסטר בסטנפורד, קליפורניה, כסופר אורח. אלא שנסיבות משפחתיות — ואז עולמיות — טרפו את הקלפים, וכך קרה שאני בעיר כבר שמונה חודשים, בדירת הסבלט השלישית שלי. הראשונה היתה בנויקלן ליד Schillerkiez, השנייה בשנברג ב-Rote Insel, והשלישית שוב בנויקלן, קרוב מאוד לתעלה (אם אתם מכירים דירה קבועה להשכרה בנויקלן או קרויצברג החל מסוף יוני — אל תהססו לעדכן!).

איך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?

כמו כולם, הסתגרתי בבית. מצאתי את עצמי מהרהר הרבה, ומנסה לכלכל את צעדיי בעולם שלא ידעתי מה יהיו פניו בעתיד לבוא. אחד הדברים שהיה לי מוזר להתמודד איתם היה האופן המנוגד שבו פעלו הגבולות: מצד אחד נסגרו הגבולות הממשיים בין מדינה למדינה במרחב האירופי המיידי. ומצד שני, דווקא כאיש עברית החי בגולה, הרבה מאוד גבולות אחרים — לא פיזיים — נפתחו עבורי. למשל, בשבועות האחרונים השתתפתי באירועי זום שהגיעו למאות ולפעמים לאלפי צופים: גם אירועי שירה של כתב העת הו!, וגם אירוע שערכתי השבוע עם רועי חן בשם “הכל אודות אמא”, שבו שוחחנו על אמהות בספרות ובחיים (כאן אפשר לצפות באירוע). כל זה לא היה אפשרי בתקופת שגרה. 

בתחילת הקורונה, דבר ראשון שעטתי לסופרמרקט הסורי בזוננאלה.
בתור דמשקאי, היה לי ברור שצריך להתחמש באורז — או כמו שאומרים אצלנו, ריז.
לשמחתי, קברניטי המקום דאגו לנו לאספקה נאה

איך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית? 

חזרתי לברלין היישר למשבר הקורונה מביקור מולדת בארץ, שבו התראיינתי על הרומן החדש שלי, “החד-קרן“. ממש כמה ימים אחרי שהספר ראה אור, כל חנויות הספרים בארץ נסגרו, ואני חזרתי לגרמניה. הטיסה מנתב”ג לברלין היתה ריקה, הייתי צריך למצוא דירה חדשה בתוך כמה ימים, הפרנסה שלי בהקמת אסטרטגיית התוכן של אתר חדש למוזיאון ארצות המקרא בירושלים הושהתה עד הודעה חדשה. כדי לנצל את זמן ההתבודדות אני לומד בקורסרה במסלול Data Science של IBM, ועורך מחקר לרומן הבא שלי, שבמסגרתו אני קורא הרבה על גולים בריטים — הומוסקסואלים ואחרים — ששהו בברלין בתקופה רפובליקת ויימאר.

מה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר? 

התבטלה לי נסיעת מולדת לישראל בחודש מאי, וזה הדבר שהכי מחמיץ את לבי מבחינה אישית, משום שהתגעגעתי מאוד למשפחה. 

צולם בשפטי השכונתי. דיוקנה של סימון דה בובואר הוא תמיד סגולה לנחמה ברגעים של משבר

מה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך? 

חסרים לי מאוד הברים של ברלין, ה-Neues Off cinema שבהרמנשטראסה (ראיתי לאחרונה שהם כתבו בשלט שבו מופיע בדרך כלל שם הסרט שמוצג בקולנוע: Home Alone), בריכת השחייה, וגם הנסיעה היומית ב-S-bahn. יש לי חיבה קצת מוזרה לנסיעה העילית בברלין. אני אוהב את השקט ואת הרעש שבנסיעות העירוניות האלה. זה מגרה את המחשבה, נוסך השראה אפילו, והכל בקצב איטי ונעים למדי. כמובן, טכנית אפשר לנסוע כיום, אבל אין כל כך לאן.

מה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?

בתחילת המשבר הלכתי לתעלה. בדיוק התחילו לפרוח אז עצי הסאקורה, בתעלה שטו ברבורים, ואנשים הגיעו לשם עם ספר או עם חברים. אמרתי לעצמי אז, שכל עוד יהיה מותר להגיע לתעלה, אוכל לצלוח את המשבר הזה. בכל יום אני הולך לשם לבד, או עם בן זוגי, דורי מנור, וזאת עבורנו הצלה של ממש. 

האם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר? 

המשבר חיזק את התחושה שהיתה לי כבר כמה חודשים, שברלין היא פשוט מקום טוב לחיות בו. אני עדיין אורח נוטה ללון, ועלי להעמיק את ידיעותיי בשפה ובתרבות המקומית, אבל אפילו כזר, כגולה, כמי שנמצא בין מקומות, העיר הזאת מסבירת פנים באופן מפתיע ממש. חייתי שנים בפריז, ושם, גם אחרי שנים ארוכות והיטמעות בחברה הצרפתית כולל תארים באוניברסיטה, ידיעת השפה ועבודה מקומית, לא היתה אפילו פעם אחת שבה ביקרתי במאפייה השכונתית, לדוגמה, בלי שייתנו לי הרגשה שאני לא שייך. מנסיוני, כמעט כל מי שחי בצרפת כזר יכול להעיד על יחס דומה. בברלין הדברים שונים בתכלית השינוי. יש כאן תחושה אמיתית — כפי שאני חווה את המצב — של סולידריות ואכפתיות, מצד אחד, ומצד שני אנשים מאפשרים זה לזה מרחב מחייה. אני יודע שישראלים שחיים כאן שנים ימהרו לקפוץ ולהזכיר את הגרמני הנוזף וכיוצא באלה. אבל מה לעשות, אני יכול לדווח על תחושה נעימה מאוד, ועל הכרת טובה של ממש על כך שאני נמצא כאן בתקופה המאתגרת, הקשה והמשונה הזאת. 

המלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת? 

לא להיות ספונים מדי בבית, לדבר בכל יום עם חברים ועם בני משפחה, לישון די, לשתות יין (גם ב-Späti אפשר למצוא יין קליפורני משובח!), לקרוא ספרי פילוסופיה, למשל — “על קוצר החיים” מאת סנקה, לקרוא ספרי שירה כמו “נפש אחת אחריך” של דורי מנור, ו”אחותי יהונתן” של סיון בסקין. או לקרוא את הר הקסמים. או ספרים שנכתבו על תקופות משמעותיות: “העולם של אתמול” לצווייג, “פרידה מברלין” לאישורווד ואחרים. ועצה יומיומית: לצאת אל העיר ולראות שעולם (כמעט) כמנהגו נוהג. 

קיינה פאניק

האם יש שאלה שהיית רוצה להוסיף? 

כן, הנה: מה הפתיע אותך בברלין?

כמו כל מקום שמכירים מבחוץ או שמא מבפנים, החיים הברלינאים הפתיעו אותי מאוד. אמנם ביקרתי כאן כמה פעמים — ופעם אחת למשך חודש וחצי, שבו למדתי גרמנית יום-יום, ובכל זאת, השהות הממושכת עכשיו לימדה אותי שזאת עיר מורכבת הרבה יותר משהיא נראית במבט ראשון. התברר לי גם שיש כל מיני דרכים ואופנים לחוות את ברלין, ולבסוף — וזה הדבר הכי חשוב עבורי, כסופר — שיש בה משהו מסתורי, קצת אפֵל, אבל אפל בדיוק במידה הטובה. מהצד הנכון של התעלה.  

***

קטע מתוך “החד-קרן” על השכונה “האי האדום” בשנברג:

שם, במקום החדש, עמדו להירקם עבורי חיים חדשים. ובעיקר רציתי למצוא שם את הדבר שבגרמנית הוא קרוי Ruhe. שלווה. תשעה קבין. (…)

דירתו של לוקאס, שאליה עברתי עם ז’רמי בברלין, ניצבה בשכונה המכוּנה “האי האדום” בשנברג. זאת שכונה מוקפת בתעלות, שפסי רכבת רוצעים את קצותיה, שכונה שצורתה כצורת משולש, וכדי להגיע אליה יש לחצות גשרים קטנים המשקיפים אל פסי הרכבת. שם גרנו, באי הפועלים האדום, כמאתיים מטרים מהבית שבו נולדה מרלן דיטריך בתחילת המאה הקודמת.

ושם, באי האדום, מצאתי שלווה תשעה קבין.

(“מתוך הרומן “החד-קרן”, משה סקאל, הוצאת זמורה 2020)

לאתר של משה סקאל 

על “החד-קרן” וקריאת הפרק הראשון באתר עברית

תגובות