יומן קורונה ברלין: “אני נהנה קצת מה’אדישות הגרמנית’, בלעדיה אולי הייתי בהיסטריה”

עמית מרגלית, בברלין מ-2016, מנהל קמפיינים בצלאנדו

מי אני, ממתי אני בברלין ומה אני עושה בעיר?

אני עמית, בן 37, ג׳ינג׳י, בעיר כבר ארבע שנים, מתוכן בשנה וקצת האחרונות נשוי להולגר. אני עובד בצלאנדו בתור מנהל קמפיינים, לפני כן עבדתי בפיתוח עסקי של סטארטאפים ובטיולים של נדב. אני די אוהב את העיר, במיוחד בקיץ. שלא בימי קורונה, אפשר למצוא אותי בדרך כלל עם חברים, במסעדות שלא אכלתי בהן עדיין, בברים כיפיים (מרגריטה כוסברה זה החיים), באירועי תרבות מדליקים שהחברים/ הולגר לוקחים אותי, בקבוצת פלייבק, במכון כושר (או שזה לפחות מה שאני מספר לעצמי), ולא פחות חשוב — על הספה. 

איך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?

אני מנסה לקחת את כל העניין באופטימיות וזה מצליח, רוב הזמן. הצד החיובי הוא שאני חושב שהקורונה ביטלה לנו את חווית ה- FOMO ולכן נוצרה לנו עוד שנייה לנשום. כמו כולם, בהתחלה נבהלתי מאוד ועכשיו קצת פחות. כרגע אני מתרכז בלנסות ליהנות מהזמן, ללמוד דברים חדשים שסתם בא לי, גם בלי מטרה בסופם. אני עושה לדוגמה קורס עמידת ידיים ולומד פייתון. פה, אגב, המלצה חמה על הקורסים החינמיים של משרד העבודה בישראל, ציפיתי למעפן (סליחה) והקורס מעולה ממש (אוכלת את הכובע). גם השהייה כמעט נון סטופ עם הולגר מתגלה כמתנה ענקית (בעיקר תודות לו) וזה עושה לנו טוב לזוגיות (היי ״לאישה״). 

מבשלים ונהנים (ותודה לעז תלם, נוף עתאמנה אסמעיל ולייזה פאנלים — הבלוגרים הפייבוריטים שלנו) 

איך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית? 

בצלאנדו עובדים מהבית כבר כמה שבועות וזה מצליח, רוב הזמן, או עד שנמס המוח מרוב שעות המסך. בתור אחד שאוהב מאוד לעבוד עם אנשים ובסביבה דינמית וקצב גבוה, היה לי קצת קשה בהתחלה עם הריחוק, הקצב השונה והפגישות הווירטואליות. אני חושב שעכשיו כבר התרגלתי. הדבר היחיד שמפריע לי הוא שאין לי מספיק ציוד מתאים בשביל לעבוד מהבית — נשבר לי התחת, ליטרלי. אני יושב על כיסא מפינת האוכל שמעולם לא ציפה שיישבו עליו כל כך הרבה שעות ביום. אבל מה, לפחות אני יוצא רזה בזום, ועם זה אי אפשר להתווכח. 

מה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר? 

היינו אמורים לטוס לארץ לבקר את סבתוש וכל המשפחה באילת ולספוג קצת שמש על הדרך. ממש שבוע לפני הטיסה הודיעו שסוגרים את הגבולות וחובת בידוד למגיעים, אז הנסיעה התבטלה. הזמנו כרטיסים לארץ גם ליוני, למצעד בתל אביב, שהוא באמת המצעד הכי מרים ושמח בעולם, אבל אני מפנים שגם הנסיעה הזאת לא תקרה (המצעד כבר נדחה בינתיים לסוף אוגוסט), אבל נשאר אופטימי — אולי עד אוגוסט הדברים ישתנו ועפרה תעלה, או לפחות דיגיטלית (לסטרייטיות: עפרה = דיג’יי Offer Nissim, המרימה הלאומית). 

את הבעל הכי חתיך בגרמניה מצאתי לי

מה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך? 

אם כל הסיפור היה קורה בחורף, הייתי כותב רשימה מאוד ארוכה. בגלל שאנחנו באביב וכל כך יפה וכיף בחוץ, אז הגעגוע למועדונים, מוזיאונים וכל שאר המקומות הסגורים קצת פחות מציק. אני מניח שאני מתגעגע קצת להמולה, לראות אנשים, לאנרגיה הזאת שבדרך כלל מאפיינת את העיר, למוזיקה מהשפאטים ואולי אפילו קצת לנזיפות. משהתחילה הקורונה מרגיש שצריכים להיות שמחים נורא בשקט. 

מה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?

מאז שהתחיל כל העניין, המטבח שלי לא נח לרגע. אני ועוד חבר שהוא גם שכן מוצאים כל שבוע כל מיני דברים שבא לנו וכל פעם מתעלים על עצמנו (לפחות לדעתנו ולדעת הולגר, שממש אוהב לאכול). הכנו בינתיים מיני לחמים וסלטים, סביח, אוכל של מאמות, קצת אוכל אסיאתי, צרפתי, ואנחנו מגלים עכשיו את עולם החמוצים הביתיים (אמהות מחמיצות). 

חוצמזה, אני מגלה מחדש את האופניים שנחו במרתף כל החורף (אני באמת לא מבין את הגיבורים שרוכבים פה בחורף) וממש מאפשרים להכיר את העיר מזוית שעד כה לא הייתי רגיל (מנוי BVG גאה!). הצלחתי אפילו לנסוע מהבית שלי בשנברג עד לפרידריכסהיין (וחזרה!) לא ללכת לגמרי לאיבוד.
עוד דבר שעושה נעים בלב בתקופה האחרונה זו הקהילה הישראלית פה בעיר. מרגיש שיש הרבה נכונות ואנרגיות טובות לעזור אחד לשני. סיפור אמיתי: נתקעתי בלי קפה שחור שבלעדיו בוקר הוא לא בוקר, שאלתי באחת הקבוצות וההיענות היתה פשוט מדהימה (אם מישהו נתקע בלי, דברו איתי). 

במשרד הריק

האם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר? 

סחתיין לאנגלה מרקל והממשלה הגרמנית על הטיפול בכל המשבר. אני יודע שלא כולם יסכימו, אבל אני עד לנקודה זאת סופר מרוצה. אני גם נהנה קצת מה״אדישות הגרמנית״ שבהרבה מקומות מאזנת אותי, כי בנסיבות אחרות הייתי יכול למצוא את עצמי הרבה יותר היסטרי במצב הזה. 

בפריזמה היותר רחבה של ההגירה, גיליתי שמאוד לא קל לי להיות רחוק מהארץ בזמן משבר. זה לא שהייתי רוצה להיות שם עכשיו, אבל המצב הנוכחי מבטל את האפשרות המרגיעה פשוט להופיע בבית של ההורים או החברים בארץ (מי ישמע, כאילו לפני הקורונה קפצתי לארץ כל פעם שנגמרה לי הטחינה). 

המלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת? 

לעשות פיפי לפני שעוזבים את הפארק, כלומר לא לדחות לדרך הביתה, כי עכשיו אין מסעדות או בתי קפה ולכן כדאי לסגור את הפינה מבעוד מועד (לקח חשוב שנלמד בדרך הקשה). ובאופן יותר כללי על התקופה המלחיצה הזאת: בלי אופטימיות זה לא יעבוד. ולכל מי שצריכ/ה עזרה בלהרים: Offer Nissim Feat. Riki Ben-Ari — Dance The Night

תגובות