יומן קורונה ברלין: “הכי קשה היה לא להגיע לאזכרה של אחותי”

אינגריד בן סעדון, בברלין מ-2014, מעצבת שיער, מאפרת ובעלת עסק לייבוא החלקות

מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?

שמי אינגריד בן סעדון, אני חיה בברלין כחמש שנים וחצי. לפני כארבע שנים פתחתי עסק לעיצוב שיער ואיפור, ולאחרונה הרחבתי אותו גם לייבוא החלקות לברלין.

איך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?

קשה מאוד להפריד את השפעות המשבר מבחינה אישית ומקצועית. העסק שלי זה אני. זו התשוקה והאהבה, הנתינה והסיפוק, שמשפיעים עלי גם ברמה הרגשית. אם אנסה בכל זאת להפריד, אז ברמה האישית אני אוהבת מאוד את השקט והרוגע. האטה בקצב של כולם, האטה בלחצים. האטה שהביאה מרווח להכניס הרבה דברים טובים לחיי ולשגרה. עם הזמן הגיע סדר בניירות, סדר במחשבות, אני מקבלת פרספקטיבה שבונה לי ביטחון, אני מגיעה להרהורים ותובנות שאולי יוציאו אותי חזקה יותר.

איך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית? 

קודם כל יש סטרס! בעיקר כלכלי, כמו אצל כולם. תשלומים שלא קיבלתי, ואני לא יודעת אם ומתי יגיעו, חוסר הבהירות לגבי המענקים, מה בדיוק הם מכסים?… אבל בשורה התחתונה, נראה לי שאני מחזיקה בסדר. אין לי הכוונה אם הניהול העסקי שלי הוא בסדר, אבל עצם העובדה שאני לא קורסת בונה לי קצת ביטחון, ואולי יום אחד אחליף את תחושות האשם בטפיחה על השכם.

אז בזמן שלא עבדתי, עבדתי! ובין לבין השתדלתי ללמוד, לעשות דברים שעושים לי טוב, לחקור קצת כיוונים חדשים, כל דבר שיכול לקדם אותי (כולל לנוח!) וזה היה מדהים.

היום (שני) חזרתי לעבוד רשמית (לא אשקר, הסנפתי קצת ריחות של חומרים בזמן שלא עבדתי), נהניתי מהאינטראקציה עם הלקוחות, מהחיוך שלהן כשהן מסתכלות במראה בסוף הטיפול. הייתי קצת לחוצה לרסס חומר מחטא בין לבין ועל כל דבר שיכולתי לחשוב עליו. אני מרגישה אחריות לא להפיץ את זה שלא נקרא בשמו, וגם לתת ללקוחות להרגיש ביטחון ונינוחות. עם הזמן הכל ייפול במקומו, ואני מקווה שאצליח לשמר את הקצב שנכנסתי אליו ואת האיזון בין העבודה המעשית, המשימות והחיים.

ההפקה האחרונה שהספקתי לעשות לפני שנכנסו מגבלות הקורונה

מה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר? 

הביטול הכי נוראי שקרה כולל גם וידוי שלא פתחתי עד עכשיו בפני הרבה אוזניים: בוטלה לי נסיעה לארץ שמטרתה להגיע לאזכרה של אחותי הגדולה נעמה זכרונה לברכה. זה קרה לפני חמש שנים, קצת אחרי המעבר לברלין. נעמה חגגה את ה-30 שלה מעט לפני מה שקרה. היום אני בת 31, וזה מרגיש מוזר, ועצוב. עוד לפני שעיכלתי את עומס הרגשות, בוטלה האזכרה גם בארץ.

כל שנה הייתי מתנחמת לראות את אלה שהגיעו. שעצרו את חייהם, לאן שלא התקדמו, וטרחו להגיע. נעים לי שלא שוכחים אותה, ושהיא עדיין בלבם של המון אנשים. במהלך הביקור תמיד הרגשתי שאני חייבת להיות שם בשביל אמא שלי, לתמוך ולשמח עד כמה שאפשר כדי לעבור את הימים השחורים האלה. עכשיו אני מחכה לטיסות שישימו קץ לגעגועים. 

מה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך? 

לא הרבה. אני נהנית מהשקט ומהבית שלי. אנחנו חווים תקופת משבר עולמי שמביאה המון דברים חדשים. אני אוהבת לדעת שהטבע נושם עכשיו, ושאולי זה יביא לפתרונות ריאליים ויעילים שהטבע יאהב. יש תחושה ששינויים יבואו, אני מקווה שיהיו שינויים טובים.

חלמתי בלילה על איפור כזה

מה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?

אני חושבת שרמת הנינוחות, במידה מסוימת, האפשרות ליהנות מ”מיני טבע” בעיר והשקט בחוץ שהמשבר הביא איתו מתחברים לשקט הפנימי היחסי שהגעתי אליו.

האם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר? 

שמחתי להיות בגרמניה ובברלין בפרט במהלך המשבר. אני חושבת שלכל מי שקורא חדשות זה ברור למה. 

הבנתי את החשיבות של הרוגע הנפשי, ומשמעויות הלחץ הקבוע שבו אני נמצאת מתחת למעטה של “הכל בסדר”. הבנתי שאני צריכה יותר זמן לדברים מסוימים, ואצטרך לדאוג לבאלאנס יותר הגיוני.

גיליתי שהפרח המפוקסל על המצעים שלי קיים במציאות

המלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת? 

נכון שכולם אומרים תעשו ככה, תעשו ככה… לה לה לה… ובכן רוב חיי הבוגרים השתדלתי להבין את הסיטואציה שבה אני נמצאת. הכי קל לראות קודם מה אני לא יכולה לעשות ומה אין לי. אחרי שכל התסכול יוצא, שווה לשאול מה יש לי? ומה אני כן יכולה לעשות? וכשחוקרים את השאלות האלה מוצאים עוד רעיונות, ואולי אפשר לחבר רעיונות, או למצוא עוד דרך לאותו הרעיון. אני גם פותרת בעיות בקו המחשבה הזה. “מה אני יכולה לעשות?” — כשאלה מובילה לשליטה במצב.

תגובות