יומן קורונה ברלין: “השיעור הוא לא להיצמד ל’מה צריך להיות’ ולזרום עם ‘מה שקורה עכשיו'”

מריאן מטיאש, בברלין מ-2016, עוסקת במוזיקה, הוראה ויצירה בשיטת “דרך השטות”

מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?

שמי מריאן מטיאש ואני בברלין מסוף 2016. למעשה נחתתי עם בן זוגי ביום של פיגוע הדריסה בשוק חג המולד. שמענו עליו בשדה התעופה, חדשות ראשונות מהעיר. למזלי זה לא היה סימפטומטי לחוויות שלנו כאן מאז. 

יש לי תואר בקולנוע ותעודה מקצועית בעיצוב והנדסת סאונד. בארץ לימדתי מוזיקה ופיתוח קול, תוך כדי שעבדתי ביצירת תוכן לחברות שונות, עמותות וארגונים. 

ברלין עיר שבמהות שלה מזמינה אותנו להתנסות, להעז ולגוון, ואני משתדלת לנצל את הרוח הזו. יצא לי ללמד פיתוח קול בברלין, להנחות סדנת מוזיקה וקצב, סדנת דרך האמן, סדנת נשימה וקול, לנגן ולהופיע בהרכב, להתנסות בסטנד אפ ועוד. 

קצת לפני הקורונה התחלתי לרכז את הפעילויות שלי תחת הכיפה של סטודיו סול ברלין. המטרה שלי היא לעסוק ביצירה וליצור פעילויות שמעצימות את אנרגיית היצירה שקיימת בכל אחד מאיתנו, כדרך חיים. אני עושה את זה בכלים שלי, ובמרכזם עבודה עם הקול, מוזיקה וכתיבה. לתלמידים שלי אני מסבירה שלשיטה שלי קוראים “דרך השטות”. אני מאמינה גדולה במשחקיות ובהשתטות. אלה המפתחות הכי יעילים פנימה, לשחרור היצירה שלנו ממקום של שמחה. זה לא משנה באיזו יצירה מדובר. את יכולה להיות עורכת דין או כלכלנית, ועדיין להעשיר את היצירה בחייך. זה הופך אותנו לאנשים עגולים ומלאים יותר. זאת הכוונה שנמצאת בלב כל מה שאני עושה בימים אלה. 

התינוק הצמחי המלפפוני שלי (אחד מרבים, הלידה הרבה יותר פשוטה עם צמחים), ביום שהעברנו אותו לאגרטל משלו

איך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?

יש לי ילד בן שנתיים שנמצא איתי פתאום כל היום ובן זוגי עובד משרה מלאה מהבית. אנחנו מבלים המון שעות יחד ולמזלי דווקא נחמד לנו ואני מרגישה שעברנו מעין גיבושון. זה שינה לי כמובן את כל סדר היום כי אני בעצם אמא במשרה מלאה, ומשתדלת לייצר לילד שגרה יומית כדי למנוע ממנו לסבול יותר מדי מהבידוד החברתי שנכפה עלינו. 

חוץ מזה המצב עימת אותי עם המון שאלות פחות ויותר הרות גורל לגבי המקום שלי בעולם, כולל תסריטים אפוקליפטיים עתידיים, ויש לי דחף פנימי עצום ליצור לעצמי ולמשפחה שלי קרקע שתהיה מספיק גמישה כדי להכיל ולהתמודד עם כל מה שיבוא. אז ברמה המעשית התחלנו גינה במרפסת ושתלנו עגבניות ומלפפונים. בלי נייר טואלט אני יכולה לחיות, אבל בלי עגבניות חראם. זה כמובן חצי בצחוק, אבל זה כן משקף את הצורך שאני מרגישה להתחבר, להכיר ולחיות יותר בהרמוניה עם הטבע. 

גם ביצירה, בכתיבה ובעיסוק שלי דרך הסטודיו “נאלצתי” למצוא דרכים יצירתיות להתחבר למציאות ולתת לה להיות חלק מהעשייה. אבל זה כבר בעצם מוביל אותי לשאלה הבאה. 

איך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית? 

אני עצמאית והתבטלו לי כמה עבודות שבניתי עליהן ובנוסף נאלצתי לבטל סדנאות ולהפסיק ללמד פיתוח קול. זה היה מאוד מבאס כי למעשה הייתי בתחילתה של תנופה מחודשת כששמטו את הקרקע מתחת לרגליי. נאלצתי לשחרר הכל ולחזור לנקודת הזינוק. ואז שאלתי את עצמי את השאלה, מה אני באמת, באמת רוצה לתת לעולם? בזה אני מנסה להתמקד, ואני מנסה לשלב את זה בתוך המציאות כפי שהיא עכשיו, במקום לנסות לכפות את הרצונות שלי על המציאות. זה אתגר יומיומי. 

כל יום שישי אני מנחה פעילות נשימה מודעת בזום, בחינם. דרך הפייסבוק של הסטודיו אני משתדלת להעלות תכנים שתהיה להם רלוונטיות ותרומה לאנשים דווקא בזמן הזה. עכשיו מרגיש לי שדברים מתחילים להירגע, אז אני מתרחבת חזרה למחוזות המוכרים יותר, אבל זה היה שיעור מאלף ומעלף, שהזכיר לי לא להיצמד ל”מה צריך להיות” ולזרום עם “מה שקורה עכשיו”, ולתת לדברים שאינם תלויים בי מקום של כבוד במערך השיקולים וההחלטות שלי. 

מה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר? 

סדנת נשימה וקול שהיתה אמורה להתקיים ממש ביום שהודיעו שאסור לקיים מפגשים כאלה. התכוננתי אליה ממש והיו לי כל מיני תוכניות מגניבות לאן לקחת את זה הלאה. כבר דמיינתי קהילה גדלה ומתרחבת של אנשים שישירו יחד, לא זמרים, סתם אנשים שרוצים לפתוח את הלב ואת הקול, אבל זה יצטרך לחכות עד לאחר הסרת ההגבלות.

עם מיכאל בטיפי שמצאנו בפארק בבוך באחד הטיולים

מה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך? 

בכנות? ממש מעט. גני הילדים חסרים לי בשביל הילד שלי, ובשביל הזמן שלי בנפרד. אבל בסך הכל אני לא מרגישה מאוד מוגבלת. מה שכן, אני מחכה כבר שיהיו הופעות מוזיקליות ובמות פתוחות, והכי חסרה לי הידיעה שאיפשהו לא רחוק, אולי ממש מעבר לפינה, מתקיים אירוע הדוניסטי, פסיכדלי, ברוח הברלינאית שאני מאוהבת בה כבר שלוש וחצי שנים, ושאם ארצה תמיד אוכל למצוא אותו ולהצטרף. העובדה שזה נעלם זו בעיניי אבדה עצומה לרוח החופש. 

מה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?

מזג האוויר הנפלא שזכינו לו בחודשיים האחרונים, כמו פיצוי על הכאוס והפחד ששורר סביבנו. השמש יצאה להזכיר לנו שסך הכל העולם ממש יפה. העיר מלאה בפינות ירוקות, בטבע במרחק צעידה, ועד עכשיו ישנו לרוב שקט מיוחד, כמו שבת ארוכה. ישנה התכנסות פנימה, שאני מקווה שהיא סוג של הבשלה. כולנו התחפרנו בעצמנו ואני מחכה לגלות אילו דברים ייצאו החוצה בבוא העת. אני גם מאוד מעריכה את השפיות היחסית וקור הרוח שהמקומיים הפגינו. 

בפארק המופלא בשורפהיידה

האם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר? 

התחלתי לראשונה לקרוא עיתונים מקומיים בעקבות הקורונה. אחד הדברים שהכי שמתי לב אליהם בתקופה הזו, זה ההבדל בין התקשורת בישראל לתקשורת בברלין וההבדל הקיצוני בין היחס של הציבור פה לרשויות ליחס של הישראלים להנהגה. צורם. 

זה חתיכת קונפליקט אם להיות כנה. מצד אחד, אני ישראלית, דוברת עברית ואני אוהבת את ישראל, היא חשובה לי ואני יודעת שגם אם אחיה פה חמישים שנה, הריחות והצלילים לא יהיו חלק מהדי-אן-איי שלי כמו ישראל. מצד שני, מבחינת ערכים, גרמניה אינה מושלמת, אבל היא הרבה יותר קרובה לתפישת העולם שלי היום מאשר ישראל. לראשונה הרגשתי ממש גאווה על זה שאני כאן, פועלת וחיה במדינה שבה המנהיגה מברכת על התערבות של הרשות המחוקקת בהחלטות הממשלה. זו סתם דוגמה אחת. 

אפשר להגיד שהקורונה חיברה אותי לגרמניה כפי שלא הייתי מחוברת אליה קודם. עברנו ביחד משהו, אני והיא, לא? אומרים שאם עוברים ביחד משברים זה מקרב. זה נכון לגבי המשפחה שלי, וכנראה שזה גם נכון לגבי המדינה שאני חיה בה. 

המלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת? 

המון טיולים בטבע. הייתי לאחרונה בפארק בשורפהיידה והיה מופלא. הטבע ממש נגיש כאן, אז לנצל את זה כמה שיותר. חוץ מזה באפיק הסדרות, סיימתי לאחרונה לראות את הסדרה האירית “אנשים נורמלים”, שהיתה ממש מצוינת. 

תגובות