יומן קורונה ברלין: “אנחנו לא חיים כרגע בסרט דיסטופי, יותר כמו סרט מסע שבו תקועים במקום”

ניר פרבר, בברלין מ-2017, כותב עבודת דוקטורט בקולנוע, לקטור בפסטיבל דוקאביב ומתאם פסטיבל “סרט” בברלין

מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?

שמי ניר פרבר, ובשבוע הבא אציין ברוב טקס שלוש שנים למעבר לברלין, עם אמיר, האיש שאיתי וחתול, הייצור הנאמן שנדד איתנו. הרומן הסוחף ורווי החיבה והסקרנות עם העיר נמתח יותר מעשור, אבל המימוש קרה רק עם ביסוס של קרקע יציבה מספיק, באדיבות אמיר, שהתקבל למשרת פוסט דוקטורט בביולוגיה. מישראל גררתי במזוודה משימה מודחקת שנדמתה בלתי-אפשרית — כתיבת הדוקטורט בלימודי קולנוע. אחרי שנים של עבודה מאומצת, כמורה בתיכון, כמרצה באוניברסיטת תל אביב וכעורך מדעי של ספרי מחקר ותיאוריה, פתאום, במקום החדש ובפוזיציה קלולסית למדי, נפל עלי מעין שקט, שנעדרה ממנו שלווה. גם היום הכתיבה היא עדיין אתגר שהתנחל לי איפשהו בחוליות שבין הצוואר לכתף, מותח מדי פעם את מיתרי האשמה. היעד, אחרי הדוקטורט, הוא למצוא את הייעוד שלי כאן, כשבינתיים השיטוטים בעיר מעוֹדדים להרגיש גם אושר. 

החתול נאלץ להיאזר גם הוא בסבלנות בשעות הארוכות של שיעמום הבידוד. צוחקים איתך, לא עליך, חלילה

איך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?

בתחילת ה”מצב” הרכבתי לעצמי טו-דו ליסט מנופח, שנועד כמובן לשכלל ולהיטיב את מוסר העבודה, איכות החיים, טיפוח האינטלקט וגם סביבת המגורים, לא פחות. עד מהרה נאלצתי להבין שזו אינה עת למהפכות, ולעת עתה דווקא משהו מהתיאוריה השימושית של תנועת ההאטה, שבה אני מתעניין לאחרונה, חדר למחזור היומיום שלי. כפייתיות הסופרמרקטים השגרתית שלי — בין ארבעה לחמישה מוקדים בכל פעם — כנראה כאן כדי להישאר, אבל אחת ההחלטות שאנסה לעמוד בהן בימי הפוסט-קורונה היא למעט בצריכה עודפת, ובראשה נסיעות. עם ההתמקמות במרכזה של היבשת טיפחתי תאווה שהתקשיתי לרסן לטוס לכמה שיותר יעדים, ולפחות שלוש פעמים בשנה לישראל. כבר שבעה חודשים לא יצאתי את העיר ואני מבסוט. בינתיים גם היו כמה ניצחונות קטנים אישיים: הפיצה הראשונה, כולל התפחה כדבעי, ההרכבה של החד-קרן מ”מודולור” שקיבלתי מתנה ליום ההולדת, ועצם זה ששמרנו על שפיות ואחד על השני.  

שקר גס על גבי האריזה של החד קרן החתיכי הזה: +6

איך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית?

כיוון שאת רוב הזמן בברלין אני מעביר סמוך על שולחנות הספרייה האמריקאית והקפה הצמוד “האלשס האוס”, היעלמותם מהנוף איתגרה את מוסר העבודה המאותגר גם כך, וחייבה התיידדות עם שולחן ליד החלון בדירה שלנו בנויקלן בואכה קרויצברג. עגנון כתב על ההכרח להפריד את המקום שבו עושים עסקים מהמקום שבו מניחים את הראש, אבל המצב חִייב להתמודד עם החיכוכים שנובעים מהנישואים הכפויים בין השניים. גם הזום הטורדני לא פסח עלי, אך הוא לפחות התמלא בקולות ידידותיים של הקולגות בוועדת הלקטורה של המסגרת הבינלאומית בפסטיבל דוקאביב, בה אני חבר כבר כמה וכמה שנים. המפגשים הארוכים שלנו אחת לשבועיים, בהם אנחנו חולקים מחשבות וסייגים על מאות סרטים בהם צפינו כדי להגיע אל האוצרוּת המדויקת ביותר, הגיעו לשיאם בסינתזה עם שיא המגפה. שניים מאיתנו יושבים בגרמניה ושלוש בישראל, כך שהורגלנו במפגשים מהסוג הווירטואלי, אבל ההתכנסות הכפויה בבית העניקה אורך רוח ופריזמה שנבעה מהמצב ההשהייתי, ולא היה דבר טוב ומגבש מזה מבחינתי. דוקאביב נדחה בינתיים לספטמבר, ואת מקומו בלוח השנה תפס פרויקט “דוקוסטרים”, מעין מהדורה וירטואלית של הפסטיבל הגדול, שבו הוקרנו סרטים ונערכו שיחות עם יוצרים, באחת מהן היתה לי הזכות להשתתף. לאחרונה התחלתי גם בעבודה לקראת המהדורה הבאה של פסטיבל “סרט” לקולנוע ישראלי, בה השתלבתי כמפיק, או “האיש שלנו בברלין” עבור מנהלות הפסטיבל. ספטמבר עוד רחוק, אך הן כבר נדרשות ללא מעט סוגיות וספקולציות. אני בכל זאת נדבק באופטימיות שלהן, ומתחיל במלאכת השקידה על תוכנית הסרטים הקצרים עבור הפסטיבל, וזאת ממלאת אותי בחדווה גדולה. גם זאת יצירה, אני משכנע את עצמי. 

מה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר? 

בסוף מרץ הייתי אמור להשתתף בפסטיבל דוקומנטרי לזכויות אדם בקייב, במסגרת אירוע פיצ’ינג של יוצרי קולנוע אוקראינים, ואין דבר שמעודד את רוחי יותר מפסטיבלי קולנוע (והתיקים שמחולקים בהם). נימת הביטחון ששרתה במיילים התכופים בדבר קיומו של הפסטיבל התחלפה בן לילה בהודעת ביטול בלתי נמנעת. התלהבותי פחתה כשנודע לי שאני אמנם לא נוסע לקייב, אך הפסטיבל נודד למתכונת אונליין. ההפתעה היא שהפאנלים היו מוצלחים ומעודדים, מלאי רוח יצרנית ויצירתית. התיק, עם זאת, כבר לעולם לא יגיע.

אם השלט הזה קיים שם, ולכדתי אותו, כנראה שאנחנו לא באמת לבד

מה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך? 

הביקורים בקינו כמובן. לעומת האגמים ובתי הקפה שהיו שם בשבילי, אופציית ההליכה לסרטים, ובמבט רחב כלל ושלל פעילויות הפנאי בחללים סגורים, נמחקה באחת. הנאמנות בעיר לקולנוע מרגשת אותי בכל פעם כשאני מגיע לאינטרנציונל, בבילון קרויצברג, וולף או נוייס-אוף, ויש דאגה אמיתית מההשלכות בענף על הפקות והפצות, כמו גם מהשתלטות הצפייה הביתית. ובכל זאת האופטימיות מתפרצת, ונראה שבקיץ ה-Freiluftkinos ישובו חזרה.  

מה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?

הימנעותי מכל פעילות ספורטיבית, כמעט מתוך אג’נדה סדורה, הופרה בשנה שעברה כשהכנסתי ג’וגינג לתפריט השבועי. פעמיים בשבוע הפכו בתקופת הקורונה לריצה בכל יומיים. אחרי נשימה עמוקה ונפנוף מחשבות כפירה, אני יוצא למסלול, דואג מראש לפלייליסט בספוטיפיי או פרק באחד הפודקאסטים שהתחלתי לעקוב אחריהם. אחרי כמה תוכניות של “האוניברסיטה המשודרת” ו”האחיות גרים” של גל”צ, ההיצע העשיר ב”כאן תרבות” ואפילו כמה טקסטים חמודים בגרמנית ב-“Coffee Break”, נפלתי לשולי השוליים בדמות ההסכת הבריטי My Dad Wrote a Porno, בו המנחה משתף שניים מחבריו בכל תוכנית בפרק מן הרומן האירוטי המופלא במופרכותו ובדביליותו שכתב אביו הפנסיונר. השילוב של ריצה וצחוק עושים לי טוב, אבל ההיפר ונטילציה מרשימה פחות את אלה שחולפים על פניי. 

מראה אחר מחמם לב, שחברה הסבה את תשומת לבי אליו, הוא הולדתם של שלטים מסוג אחר בחוצות: את מקום כרזות הפרסומת תפסו תצלומים של שדות פרחי בר. הם זרים לאורבניות, צנועים ביופיים ומסמנים את המקוריות שאני אוהב כאן כל כך.

הקליימקס של הטיול היפה לקרומה לאנקה: האיחוד בפריים אחד של אמיר עם כוסית רוזה וברווז תועה

האם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?

עבודת המחקר שלי עוסקת בתנועות מכניות ובאפקטים של מהירות והאופן שבו אלה נתפשים על ידינו, והתקופה הנוכחית הפכה את הנושא לעוד יותר רלוונטי, בעיקר הסתירה בין מחשבות על התזוזה במרחב לבין חרדת הביצוע שלה. רבים מדמים את הרגע שבו אנו חיים לסרט אפוקליפטי, דיסטופי. אני דווקא קורא אותו כסרט מסע, רק שהוא סטטי, כזה שבו נותרים תקועים במקום או במעגל סגור, road movie נעדר אפשרות גישה ואמצעי הנעה. המשבר חידד כמה העיר הזאת צנועה בדרישות שלה ובדחיפוּת שבה. נכון שהיא מטרופולין בתנועה מתמדת אבל היא גם יודעת לדומם מנועים. למדתי להעריך את מה שכיניתי, לא אחת בכעס, כתכונה המשותפת של המקומיים: חוסן. התיאור הזה התגבש מולי כשהתבוננתי בהם עומדים, זוהרים מזיעה בחום הגיהנומי של הרכבת, או בתור משתרך מול נותן שירותים אחד ויחיד, ולא מתלוננים או מרימים קול צעקה, פשוט מקבלים. עכשיו הבנתי ששם העצם הזה, resilience, נושא משמעות נוספת — גמישות. דווקא היא מתארת במלואה את ההוויה הכה קולית שברלין צימחה ומטפחת, שהשרתה בימים האלה גם את הביטחון הנפשי, לא רק הפיזי.      

המלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת? 

חיי הם מיקסטייפ של המלצות, כך יעידו גם מכריי. ההספק בחודשים האחרונים של קריאה וצפייה היה רב, ומזלי שתמיד מונח לו יפה בצד, מוכן לשימוש, התירוץ שזאת העבודה שלי. בספרים, נכנסתי באיחור לחוג מעריציו של ג’יימס בולדווין, כשהשיא הוא התרגום הלירי לחשבון הנפש והסערה השקטה בהחדר של ג’ובאני. שניים נוספים שאקח איתי הם זיכרונותיו של חבר, נובלה סאטירית חדה מסוף המאה ה-19 מאת אוקטב מירבו, וטלוויזיה מאת ז’אן-פיליפ טוסן, על אקדמאי שאמור לכתוב מחקר אך עושה ככל יכולתו להתחמק ממטלותיו, בד בבד שהוא מחליט לכבות לאלתר את המכשיר המשוקץ הניצב במרכז סלונו. ברור שהזדהיתי, מלבד הוויתור על הטלוויזיה, כמובן. 

אני לוקח בחשבון שארעיש עולמות עם האמירה שבהחלט אפשר למצוא מה לראות בנטפליקס, ואפילו לא להתפשר, בתנאי שאתם לא צרכנים כבדים. לא אכביר עוד מילים על סאגת מייקל ג’ורדן (לצפות, בהחלט), אבל בהחלט יש להפנות את תשומת הלב לגירי/האג’י, קופרודקציה יפנית-בריטית שנושאת אסתטיקה עילית, עלילה מדממת ופרק סיום מתגמל, וסדרת המסתורין טאבולה ראסה שתקשה עליכם מאוד לחזות את תפניותיה העלילתיות החכמות. ואם כבר הזדמנות שצריך לחטוף, זאת לבטח ההשלמה של כמה מהטובים בתוצרי הקולנוע העכשווי: Cold war (או בתרגום העברי הפיוטי פחות “אהבה בימים קרים”), Atlantics, I Lost My Body ו-Uncut Gems. האחרון אמנם מתרחש בעולם נטול שמירה על מרחק ועם זאת הוא הסרט המדויק ביותר לתיאור תחושת מצור מסחררת ומורטת עצבים. 

תגובות