יומן קורונה ברלין: “הפסקת הטיסות חושפת את גבול ‘ההכחשה הגיאוגרפית’ – אנחנו כאן, לא גם וגם”

גיא סנה, בברלין מ-2014, מפתח תוכנה

מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?

קוראים לי גיא סנה ואני גר בברלין משנת 2014. הגעתי לכאן כי רציתי שינוי בחיים. כמה בנאלי. אבל באמת כבר היה לי לוחץ וחונק לחיות באותו מקום קטן כל החיים. מקום צפוף. מקום משפחתי מאוד. מקום שבו לכל המילים יש משמעות חודרת לבשר. רציתי להשתחרר, להתאוורר, להכיר משהו אחר ולממש איזושהי פנטזיה, אולי אפילו להתעמת עם איזושהי פנטזיה. הפנטזיה שלי על הגרמנים, על גרמניה, על הגרמניות ועל אירופה בכלל. נחתתי בעיר בלי שום תכנית צרופה , רק ללמוד גרמנית וללמוד אותה טוב היתה בשבילי אז מטרה עליונה , וכל השאר הגיע על הדרך. 

לגבי “מה אני עושה בעיר” — אני לא בטוח שאני עושה בעיר כל כך, זאת האמת. אני עושה בדירה שלי, אני עושה עם החברים שלי, אני עושה בעבודה שלי. אבל באמת שאני לא עושה הרבה בעיר. זה כמעט כמו במקרה לגמרי שאני פה. ברלין לא מדברת אלי. אני לא אוהב אותה בתור עיר. היא אפורה ומכוערת וגדולה מדי בשבילי. אבל זה שאני לא אוהב את ברלין לא אומר שאני לא אוהב דברים מסוימים בברלין. 

אני יכול אולי לספר מה עשיתי עד עכשיו בעיר: למדתי גרמנית, שרתי במקהלה, הכרתי אנשים חדשים וחברים חדשים, למדתי מקצוע חדש — מחשבים, מצאתי עבודה בתור מפתח תוכנה. יש לי בבית פסנתר שאני מאוד אוהב ובקרוב גם אקורדיון, אז אפשר לומר שאני מנגן בעיר, כי הבית שלי הוא חלק מהעיר. אני יושב על המרפסת ונהנה מהעץ הירוק הנשקף ממנה, שהוא גם ביתם של יונים, סנאים ועקעק-זנבתניים (Elster). 

איך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית?

משבר הקורונה תפס אותי במצב טוב יחסית, עם עבודה שאפשר לעשות מהבית, שזה אפילו הרבה יותר נוח מקודם: לא צריך לקום כל יום ולנסוע ברכבת ולהתלבש ולהתגלח ולהסתרק ולאכול בחוץ וכל השיט הזה. אני מרגיש שאני חופשי — העבודה מהבית עושה לי טוב. בהתחלה גם היה מעניין לעקוב אחרי המספרים, לראות כל יום מה חדש, איזה דבר חדש גילו היום על הקורונה, מה סוגרים היום. לא האמנתי בהתחלה שיסגרו את הכל, אבל זה פשוט התרחש. היתה הרגשה שמשהו אמיתי פתאום קורה. נו טוב… אמיתי ולא אמיתי. כי המשבר של הקורונה הרגיש לא אמיתי, אבל כל השינויים בחיים היו מן הסתם אמיתיים מאוד. לא מזמן הודיעו לי שמעבירים אותי ל-Kurzarbeit. בהתחלה קצת התבאסתי כי אנחנו עובדים כרגע על פרויקט שמעניין אותי ואני מאוד מעורב בו אבל די מהר התרגלתי לרעיון ועכשיו אני מוכרח להודות שאני שמח על ההזדמנות לעבוד פחות, לנוח קצת וליהנות מהקיץ. זו גם הזדמנות לקצת חופש, בעיקר מנטלי, טריפת קלפים, שפצור קורות החיים ומחשבות על שינוי. אני מודה שמערכת הרווחה הגרמנית מאפשרת לי את השקט הזה. אני לא יודע אם הייתי נשאר רגוע בלעדיה.
מצד שני אני כן מעט מודאג מן העתיד לבוא. מצב בו יש משבר כלכלי ומיתון הוא לא מצב בריא ויש לו השפעות חברתיות שחורגות מעבר להשפעה הישירה עלי. אני לא בטוח שהייתי רוצה לחיות בגרמניה שבה הרבה אנשים איבדו את עבודתם ומקור הכנסתם.  

העבודה מהבית מרגיעה אותי

איך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?

העבודה מהבית, הרחובות הריקים — משרים עלי רוגע. אני אוהב את זה. אני לא מתגעגע לצפיפות ולרעש. אני אוהב לחיות בלב עיר שקטה. לדעת שיש מסביבי המון אנשים, אבל בלי הרעש והדוחק. כן, פרדוקסלי משהו אבל אמיתי. אני מוצא את עצמי נפגש יותר עם חברים, יש לי יותר זמן לעצמי, וגם, לפחות בהתחלה, היתה הרגשה שמשהו סוף סוף קורה בעולם. לפני המשבר היתה לי תמיד הרגשה קשה לגבי המצב בעולם — הכלכלי, החברתי, הסביבתי, והמשבר כאילו שם על השולחן משהו מכל זה, שאי אפשר להתעלם יותר. אפילו שאין לזה בהכרח קשר ישיר. אבל תחושת החירום יכולה לפעמים להוביל לפעולות ולתוצאות רצויות. יש הרגשה שאולי נוצרת הזדמנות לאיזושהי התארגנות מחדש של העולם. אולי זה לא רק רע. 

לפני המשבר היתה לי תמיד מועקה סביב סופי-השבוע. הייתי מרגיש תמיד שאני צריך לנצל אותם. הייתי מתבאס אם לא היה בא לי לצאת בערבים וסתם להישאר בבית הרגיש לי קצת כמו בזבוז זמן. תמיד כשסוף השבוע התקרב לקיצו הייתי מתבאס לקראת השבוע החדש. המשבר הביא איתו מהבחינה הזו הרבה טוב. מכיוון שכולם פחות או יותר בבית, פתאום לא הרגשתי רע שגם אני. וקרה דבר יותר מעניין: מכיוון שהתחלתי לעבוד מהבית כבר לא התבאסתי שסוף השבוע נגמר. הבנתי שעיקר הקושי שלי היה המעבר — לצאת מאיזושהי ספרה אינטימית, פרטית, מוגנת שלי, אל העולם שבחוץ — אל הרכבת, אל הרחוב, אל האנשים בעבודה, אל חוסר הנוחות שבלהיות לצד עוד אנשים. עכשיו כשהכל נמצא באיזשהו רצף — העבודה בבית והבית בעבודה — זה קל לי יותר. אני גם מרגיש הרבה יותר רגוע שאני לא צריך לנסוע, שאני נשאר כל הזמן בשכונה שלי — אני מרגיש שאני מתחבר יותר למקום. אני חושב על זה שלאורך רוב ההיסטוריה אנשים לא נסעו כל כך הרבה, הם נשארו רוב הזמן באותו מקום אולי אפילו רוב חייהם. זה לא מרגיש לי טבעי כל הטלטלות האלו כל יום. לא בשבילי על כל פנים. אני מקווה שגם אחרי שהמשבר יחלוף תהיה לי אפשרות לעבוד מהבית לפחות רוב הזמן. הבנתי על עצמי שעצם היציאה החוצה, מכניסה אותי למצב של דריכות שהוא לא עושה לי טוב. מצד שני, יכול להיות שאם לא היתה את הידיעה שהתקופה הזו של עבודה מהבית היא מוגבלת בזמן, היה לי יותר קשה. בסופו של דבר אי אפשר לוותר על הנוכחות ועל הפיזיקה. אני אמנם עובד מהבית, אבל יש לי בסיס קודם של היכרות עם האנשים שאיתם אני עובד. היכרות אמיתית. היכרות עם גוף. 

מה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר? 

שום דבר. אולי רק הנסיעה שתכננתי לארץ. אבל זה גם לא כל כך נורא.
מה שכן, לא מזמן סבתי נפטרה והיה לי קשה לא להיות עם המשפחה בזמן הזה. אבל אני לא בטוח שהייתי טס לישראל גם אם לא היה משבר, כך שאני חושב שזה קשור יותר לשאלות על הגירה ו/או מגורים רחוק מהמשפחה.

יש יותר זמן למפגשים משפחתיים

מה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך? 

אם כבר משהו חסר לי זה אולי ההליכה לקולנוע, לחדר הכושר ולסאונה, לבריכה. האפשרות לצאת. הדברים עצמם לא חסרים לי אבל האפשרות חסרה לי. זה שאני יודע שאם אני רוצה — אני יכול לצאת למסיבה. אפילו שאני בכלל לא יוצא למסיבות. מה שחסר זו בעיקר האפשרות. 

מה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?

השקט. אני אוהב להתהלך בעיר מלאה אנשים שרחובותיה ריקים והשקט שורר בה. אני נהנה לראות את האנשים משתזפים בפארק ונהנים מן החיים הפשוטים. משמח אותי לגלות שלא צריך הרבה כסף בחיים בשביל ליהנות מהם. לא צריך ברים ומסיבות וגאדג‘טים — פשוט לצאת לשמש ולירק וליהנות. אני נהנה מהמפגשים עם החברים, עם המשפחה. יש לי בעיר גם משפחה — בת דודתי גרה כאן עם בעלה הגרמני. יש להם ילדה בת ארבע וחצי ואנחנו נפגשים הרבה יחסית. אני חייב לציין שזה נותן הרגשה נהדרת שיש משפחה בעיר. באיזשהו מקום אנחנו לא לבד כאן. לא משנה מה יהיה. 

הדירה, הפסנתר והעץ בחלון

האם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר? 

ישנה תופעה שאני מכנה אותה הכחשה גיאוגרפית. אני מתכוון לאפשרות שלנו לשכוח את המרחק והנוכחות הגיאוגרפית, כשאנחנו בלחיצת כפתור יכולים לדבר עם כל אחד בכל העולם. רק לדבר? גם לראות! אבל זה מרחיק מעבר לזה — זו גם האפשרות לטוס במחירים מגוחכים, משהו שלא היה אפשרי עד לפני זמן די קצר. אני שואל את עצמי איך היו נראים החיים שלי בברלין בלי האינטרנט, בלי הוואטסאפ ובלי הטיסות הזולות. עכשיו, פתאום, כשלפחות הטיסות הושהו ולא היה ברור מתי, איך ובאיזה מחיר יהיה ניתן לטוס, זה נהיה לי עוד יותר חד. פתאום נהייתה לי יותר ממשית העובדה שאני כאן, בברלין, בגרמניה, ולא בישראל. לא גם וגם. לא ללכת בלי ולהרגיש עם. אין מה לעשות.

מצד שני, מכיוון שההכחשה הגיאוגרפית מאפשרת לנו לשרוד את המשבר הזה, אם ניתן להתבטא כך — פתאום נפתחו אפשרויות חדשות: הסמינרים של האסכולה הלאקאניאנית בישראל, למשל, מתקיימים עכשיו בזום ואני יכול לקחת בהם חלק. זה מאוד משמח אותי. 

המלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת? 

יש עיתון מדליק בשם שפיץ.

תגובות