יומן קורונה ברלין: ״היה לי מאוד קשה להישאר אופטימי, אבל התמיכה מסביב מרימה אותי״

אבישר לב, בברלין מ-2012, משפטן ומייסד Bands, קהילה למוזיקאים חובבנים

מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?

שמי אבישר לב, עברתי לברלין בסוף 2012. לפני כשלוש שנים ייסדתי את Bands, שזו קהילה למוזיקאים חובבנים. הרעיון הוא פשוט: אנחנו מקבצים אנשים לפי הרמה והניסיון המוזיקלי שלהם ללהקת רוק שנפגשת במשך ארבעה חודשים לחזרות שבועיות קבועות באולפן ובהנחיה של מוזיקאי מקצועי. הלהקות מנגנות גרסאות כיסוי (covers) שהמנחה בחר בהתבסס על הצעות של חברי הלהקה, ואחת לארבעה חודשים הלהקה מקיימת הופעת סטודיו שאליה מוזמנים חברים, משפחה, קולגות וכו׳. Bands מחברת אנשים מכל העולם ומייצרת חוויות אישיות חזקות ומרגשות.

מלבד זאת בישראל הייתי עורך דין וכאן בברלין אני עובד אצל עו״ד אילאיל פרידמן ועוזר לה לרכז ולענות על פניות של ישראלים. 

איך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עליך ברמה האישית?

ברמה האישית תקופת הבידוד היתה לי לגמרי לא פשוטה. אני אדם של חוץ, של אנשים ומפגשים חברתיים, וכשהחלו לדבר על סגירה ובידוד חששתי מאוד. התחילה להיבנות בי תחושה של חרדה וחוסר אונים, בפרט בגלל שהכל קרה כל כך מהר. כמובן שלא יכולתי לנתק את החששות המיידיים מהחרדות הקיומיות שהרגשתי ביחס לעתיד של Bands, שזה באמת הדבר הכי גדול שעשיתי בחיים שלי לבד, ושהשקעתי בו את מירב מרצי, כוחי וכל המשאבים הנפשיים שעומדים לרשותי. 

בהתחלה עוד שקלתי לנסוע לישראל, כי חשבתי שאולי יהיה יותר טוב להיות קרוב להורים והמשפחה, אבל המשפחה שלי כאן, כלומר החברים שלי, המליצו לי בעדינות להישאר, ואני חייב להודות שבמבט לאחור זו היתה כנראה ההחלטה הכי נכונה מבחינתי. אני מרגיש שניצלתי ממש. אני לא נכנס להשוואות בין ישראל לגרמניה ולא מעניין אותי מחיר המילקי, אבל האופן שבו הדברים התנהלו כאן רק חיזק אצלי את התחושה שהמעבר שלי לברלין כנראה היה ההחלטה הכי טובה (אפילו שקשה) שעשיתי בחיי. התחושה הכללית שהתקבלה אצלי היא שהכל נעשה כאן באופן יותר מידתי ורגוע, כאשר לנגד עיני קובעי המדיניות עומדת אשכרה טובת הציבור. החל בהליך קבלת ההחלטות והמדיניות שננקטה, דרך ההבנה העמוקה שגרמניה היא מדינה דמוקרטית לטוב ולרע ואסור שהחלטות לצמצום או פגיעה בזכויות אדם בסיסיות כמו תנועה תעשנה בהיסח הדעת, אכיפה רגישה של ההנחיות, ועד הסיוע הכלכלי שניתן כאן לאנשים כמוני, במהירות הבזק ובלי לשאול יותר מדי שאלות. הרושם הכללי שהתקבל היה שהמטרה העיקרית של הגופים האחראים היא להרגיע ולנטוע אמונה שיש מי שדואג במקום לפמפם פחד ולהגדיל את אי הוודאות והיציבות שהמצב הביא איתו בכל מקרה. חשוב לי להדגיש שאני מדבר כאן מתוך החוויה וההתרשמות האישיות שלי.

״המשפחה״

איך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עליך ברמה המקצועית?  

כמובן שבשל הבידוד הפעילות המרכזית שעליה מבוססת העבודה שלנו, שהיא המפגשים השבועיים באולפן, נעצרה לחלוטין וגם כל פעולות השיווק והגיוס של משתתפים חדשים הופסקו, דבר שהכניס אותי ואת הצוות למעין תחושה של חוסר אונים. כדי להרגיש קרוב הקמנו קבוצת ווטסאפ של כל החברים בקהילה (שמונה כעת יותר מ-40 משתתפים), שבה אפשר היה לשתף מוזיקה, קליפים, מידע, תמונות וכו׳. 

לאחר ההלם של ההפסקה התחלנו לחשוב בצורה יצירתית ויצרנו תוכן אינטרנטי כמו סדרת אינטרנט שקראנו לה Musical Quarantip (הקרדיט על השם המבריק מגיע למנהל המוזיקלי שלנו עמרי אברמוב) שהמנחים שיתפו בה טיפים מוזיקליים שימושיים לחברי הקהילה, סדנאות בזום ואפילו התחלנו פודקאסט שנקרא מוזיקאים בברלין אוכלים חומוס

2020 היתה (ואני מקווה שעדיין תהיה) שנת הפריצה של Bands. אחרי עבודה סיזיפית שלי ושל הצוות כולו נבנתה תחושה שהנה מתחילים לשים לב אלינו בעיר וזו היתה חוויה מרגשת ומעצימה. התחלנו לקבל קריאות לשיתופי פעולה ממוסדות מוזיקליים נחשבים בברלין כמו מתחם חדרי החזרות Noisy rooms. לאחרונה, וכמובן בכפוף להנחיות, חזרנו לנגן בחדרי החזרות ומעבר להתרגשות הגדולה שבה ההודעה הזו התקבלה בקרב חברי הקהילה, אנחנו בצוות גם רואים את הפוטנציאל שהתקופה הזו מביאה איתה לצמיחה וגדילה של הקהילה שלנו. הרבה אנשים ניצלו את הזמן בבידוד כדי לחזור ולעסוק באהבה הישנה שלהם — מוזיקה. כמו שאמר לי משתתף חדש לאחרונה: ״הבידוד גרם לי להוציא את הגיטרה מבידוד“. 

חודשי הבידוד היו מאוד קשים עבורי. אחרי כמעט שלוש שנים של עבודה על הפרויקט הזה, היו לי חששות רציניים שהכל יירד לטמיון. בכנות, היה לי מאוד קשה להישאר אופטימי. אבל התמיכה שקיבלתי מהאנשים סביבי — משפחתי, חברים, ובעיקר מהמשתתפים עצמם, לראות את השינוי ש-Bands הביא לחייהם ואת הקשר העמוק הזה של הקהילה שנוצרה, הרים אותי ונתן לי המון תקווה.

ישיבת צוות בזום

מה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה? 

האמת ששני דברים ממש ביאסו אותי — אחד היה ביקור בישראל לרגל יום הולדתי. לא הייתי שנים בישראל ביום ההולדת שלי ובאמת חיכית לחגוג הפעם עם אנשים שלא ציינתי איתם כבר שנים את יום ההולדת שלי.

הדבר השני היה מחזמר שהיה אמור לעלות בשיתוף פעולה של עמותה ללימוד צרפתית ואחת הלהקות שלנו. אני מקווה שאולי לא אבדה התקווה שזה יקרה בשלב יותר מאוחר השנה.

מה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?

הדבר הכי משמח שקרה לי היה לגלות כמה החיים שבניתי כאן והמשפחה שבחרתי לי הם דבר מדהים ולא עניין של מה בכך. כולם היו כאן לצידי והיו רגישים למצב הרוח הקשה והחרדתי שהייתי נתון בו (ועדיין). זה והעובדה שיכולתי לצאת רגע מהבית ולשבת על גדות הלנדוור קנאל היו גלגל הצלה של שקט בתוך סערה של אי יציבות. זה המקום גם לציין כמה השייכות לקהילה הקטנה של דוברי העברית היתה עזרה ושימשה גב וגם דבר שאסור לזלזל בו. הרצון של אנשים פשוט לשתף ולעזור היה מדהים, בעיקר אלה שלקחו על עצמם לתרגם, להפיק ולהפיץ מידע והסברים. 

חוזרים לפעילות בהתאם להנחיות (עוקבים אדוקים של יומן הקורונה אולי מזהים)

באיזו מידה אתה מרגיש שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?

אני מרגיש שחזרתי לשגרה בשבעים אחוז. ההיבטים הכי מאתגרים הם תחושת הניכור הפיזי והפחד שאנשים עדיין חווים. קשה לראות אנשים מתלבטים אם להתחבק, או לראות את המסכות בכל מקום. כמובן שאני מאוד מתגעגע גם לחיי הלילה שלא חזרו — למועדונים ולמסיבות.

המלצות (מכל סוג) לתקופה?

הפודקאסט של Jimmy Dore, סטנדאפיסט שעושה פרשנויות ביקורתיות על פוליטיקה אמריקאית. 

תגובות