יומן קורונה ברלין: “הלקוחות הקבועים שלי חטפו מכה קשה, וההתאוששות עוד לא התחילה אפילו”

בועז ארד, בברלין מ-2012, צלם סטילס ווידאו

מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?

אני בועז ארד, הגעתי לברלין ב-2012 עם אשתי ושני ילדיי לאחר ארבע שנים בבייג׳ינג, שם שימשתי שליח “ידיעות אחרונות” לסין ולמזרח הרחוק. את העיתונות — שהיתה העיסוק המרכזי שלי מאז נעוריי — השארתי מאחוריי, והמצאתי את עצמי מחדש כצלם סטילס ווידאו. יש לי סטודיו לצילום בפרנצלאואר ברג ואני עובד בין היתר עם חברות מסחריות גדולות, לייבלי אופנה, סטארטאפים, מסעדות, ברים, והרבה מאוד מוזיקאים, די.ג’ייאים ואמנים.

איך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עליך ברמה האישית?

הקורונה תפסה אותנו בעיצומה של תקופה עמוסת אתגרים והוצאות כספיות גדולות: רגע לפני מעבר דירה מורכב לפרברים הכפריים של ברלין, מעבר נוסף של הסטודיו שלי, ובמקביל שיפוצים די מקיפים — שלושה מבצעים לא פשוטים שהתנהלו תוך כדי נסיעות בלתי פוסקות לבית חולים בקצה השני של ברנדנבורג בגלל התדרדרות במצבו הבריאותי של אבא של אשתי. הוא נפטר בסופו של דבר, כמה שבועות אל תוך המשבר. זה היה מתיש, עצוב ולא פשוט — ותחושת אי הוודאות הכללית החריפה את כל הרגשות והפחדים. כל הלחץ יצר אצלנו לשמחתי גיבוש משפחתי משמעותי מאוד, היות ששני בני הנוער שלנו — כמו כל הילדים — היו כלואים איתנו בתוך הטירלול הזה בלי בית ספר ובלי חברים להימלט אליהם. בשלב כלשהו הצטרף אלינו גור כלבים מתוק, צ’ילי, שהרחיב את השבט הקטן שלנו ואת הלבבות שלנו, ובאופן כללי אני חושב שגדלנו מאוד כמשפחה: מכיוון שהעבודה שלי הצטמצמה מאוד יצא שבילינו המון ביחד, בין אם בטיולי שקיעה באגם או בהתפלשות על הספה וצפייה משותפת בנטפליקס, דבר שפעם כמעט ולא היה לי זמן לעשות, ולמדנו להכיל עוד יותר אחד את השנייה.

אין ספורט בבית הספר אז מתאמנים באגם

איך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עליך ברמה המקצועית?

בסוף פברואר נסעתי למדריד לצלם וידאו בכנס בינלאומי של מומחים לסכרת. אחד הלקוחות הגדולים שלי זו חברה שעוסקת בארגון ולוגיסטיקה של כנסים רפואיים בכל העולם. בימים רגילים אני נוסע לצלם עבורה לפחות שני כנסים כאלה בחודש. בכניסה לאולמות השונים היו עמדות של אלכוג’ל ומסכות חד פעמיות. האווירה היתה מאוד משונה. נציגי החברה ניסו לשדר תחושה של עסקים כרגיל, אבל היה לי ברור שמשהו הולך להשתנות באופן רדיקלי. את הביטולים הראשונים התחלתי לקבל כמה ימים לאחר מכן. זה התחיל בטפטוף קליל והפך מהר מאוד למבול. רק במהלך חודש מרץ הייתי אמור לצלם ארבעה כנסים כאלה, עם נסיעות לספרד, לאנגליה ולפולין. אחד אחרי השני, הכל בוטל. הכנסה של עשרות אלפי אירו פשוט התאיידה. וזה רק לקוח אחד. כל החברות המסחריות הגדולות שאני עובד איתן בשגרה ביטלו את האירועים המתוכננים שהייתי אמור לצלם או עברו למוד צמצומים. זמרות האופרה והמוזיקאים הקלאסיים הרבים שעוברים אצלי בסטודיו לצילומי יח”צ ועטיפות של דיסקים הפסיקו להגיע כי אין הופעות ואין אלבומים חדשים. היקף העבודה שלי צנח תוך כמה שבועות ביותר מ-80 אחוזים.

בהתחלה לקחתי את זה די קשה ונלחצתי מאוד. להיות עצמאי זה גם ככה פקעת עצבים פיננסית. אבל מהר מאוד התאפסתי על עצמי, הבנתי שאין לי שום שליטה בסיטואציה הזאת, שום יכולת לשנות את המציאות, ופשוט קיבלתי את הדין. אני בן אדם שחייב להיות בשליטה כל הזמן, ולשחרר היה, ובכן, אקט מאוד משחרר. ברגע שרמות הסטרס ירדו היה לי גם קל יותר לעשות חישוב מסלול מחדש ולאתר את התחומים שבהם אני עדיין יכול למצוא עבודה. בין היתר חזרתי לצלם הרבה נדל”ן, ארכיטקטורה ועיצוב פנים — משהו שתמיד אהבתי לעשות אבל שמתי בצד על אש קטנה בשנים האחרונות; התחלתי לצלם עבור משרדי עורכי דין וקליניקות רפואיות; נתתי דחיפה חזקה לצילומי הפורטרטים שלי; עשיתי לא מעט שיתופי פעולה מעניינים בתחום האופנה. אני עדיין רחוק מאוד מבחינת תעסוקה ומבחינת הכנסה מאיפה שהייתי בתחילת השנה, אבל אני מאמין שאצא מזה מחוזק ושבשנה הבאה הכל יחזור לשגרה ואני אהיה במקום טוב יותר מבחינה מקצועית.

שעירים לנצח

מה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?

חוץ משלל נסיעות לחו”ל שלא יקרו, מה שהכי עצוב לי זה שהתבטל סיבוב הופעות האיחוד של רייג’ אגיינסט דה מאשין. הייתי אמור לראות אותם בקרקוב ובלולפלוזה בברלין עם הילדים, ועכשיו מי יודע מתי זה יקרה. מאוד מאוד חסרות לי גם המסיבות במועדונים. אני מקפיד כבר שנים לצאת לפחות פעם בחודש לברגהיין או לקיטקט, זו ממש מסורת וזה ממלא לי תמיד את מצברי החיים, ומאוד מצער אותי לחשוב שזה ייקח עוד די הרבה זמן עד שכף רגלי תפזז על רצפת הרחבה שוב. וכמובן, איך לא, אני מתגעגע ממש להוריי שמתגוררים בארץ — ומחכה לרגע שאוכל לעלות על מטוס ולהתעופף אליהם.

מה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?

ללא ספק, זה שיש לנו עכשיו כלב בבית. וגם שיש לי הרבה יותר זמן לבלות איתו ועם המשפחה. אני נמצא בדרך כלל המון מחוץ לעיר, בנסיעות עבודה בעיקר. להיות מקורקע זה חתיכת שיעור נהדר באיך להיות עם שתי רגליים על הקרקע.

חתול מפלצת וילדה יפה

באיזו מידה אתה מרגיש שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?

מבחינה מקצועית, אני לא באמת מרגיש עדיין שחזרתי לשגרה. אפילו לא קצת. רוב הלקוחות הקבועים שלי חטפו מכה מאוד מאוד קשה, וההתאוששות עוד לא התחילה אפילו. כל עוד השמיים סגורים — גם אם רק חלקית — יהיה לעסק שלי קשה מאוד להמריא. מבחינה אישית אנחנו נמצאים בתחילתה של שגרה חדשה: בית בכפר, הרחק מההמולה של העיר, גינה, אגמים, הרבה מאוד שקט והרבה מאוד פמילי-טיים. זה מאתגר כי זה רחוק מאוד מהכאוס העירוני שהורגלנו בו בשנים האחרונות, אבל זה גם בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו.

חוכמה בדיעבד: מה אתה מבין כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?

כשכל זה התחיל היה לי קשה מאוד לדמיין אותנו ביום שאחרי. אחרי כל הבלגן, השיפוצים והמעבר, מחויכים, רגועים, נטולי דאגות, מכורבלים על הספה בביתנו החדש. כל יום שעבר הרגיש לי כמו נצח. הרגשתי שאני מזדקן בשנה שלמה כל שבוע. ובסוף זה קרה. והדרך היתה פחות נוראית ממה שחשבתי שהיא תהיה. ואפילו שממש אי אפשר להגיד שאנחנו נטולי דאגות עכשיו, אנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי ממה שהיינו בו והמקום הזה עוטף ומחבק יותר מכל מה שיכולתי לדמיין.

המלצות לתקופה?

אם עוד לא צפיתם — “דארק” של נטפליקס היא יצירת מופת, אולי סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שצפיתי בה אי פעם; אגמים הם החיים — לכו לשחות כמה שיותר, ותנסו להתרחק מהעיר כמה שאתם יכולים. ברנדנבורג עמוסה מקורות מים יפהפיים ורבים מהם ריקים מאדם גם בימים חמים במיוחד; וכמובן — אם אתם יכולים להרשות לעצמכם כלכלית, צאו לשתות ולאכול בבתי הקפה, הברים והמסעדות השכונתיות האהובות עליכם כמה שיותר. הם צריכים את התמיכה שלנו ואנחנו צריכים נורמליות.

תגובות