זוגיות ישראלית-גרמנית: עכשיו הספר

קלאודיה שוורץ כותבת בספרה Meschugge sind wir beide (״שנינו משוגעים״) על יחסיה עם המוזיקאי הישראלי שאול בוסתן. הספר יצא בינתיים רק בגרמנית, אך כאן תוכלו לקרוא קטע ממנו בעברית, שבו, בין השאר, חברת ילדות של קלאודיה מתלוננת על ״השתלטנות והרכושנות של הגברים הישראלים״

זוגיוּת ישראלית-גרמנית זכתה להתעניינות לא מעטה בשנים האחרונות: הוקדשו לה לפחות שני סרטים תיעודיים (Liebe trozt allem ו-Partnerschaft), סרט קולנוע (Anderswo), תערוכת צילומים (Bridges of Love) וגם אנחנו כאן בשפיץ עסקנו בה כמובן (למשל כאן וכאן). הקיץ נוסף לייבול בנושא גם ספר: השחקנית קלאודיה שוורץ כתבה על יחסיה עם המוזיקאי הישראלי שאול בוסתן, על חייהם המשותפים בברלין, על תולדות שתי המשפחות והחיפוש אחר זהות משותפת מתוך שני עולמות תרבותיים שונים. קלאודיה, שכתבה את הספר בעת שהיתה בהריון עם בנם המשותף, היא נכדתו של חייל ורמאכט, שאול הוא נכדו של ניצול שואה, והספר, שעוסק במורכבות של הצירוף הזה (וגם בהיעדרה של המורכבות לעתים) נקרא בגרמנית Meschugge sind wir beide (״שנינו משוגעים״ בתרגום מילולי).
הספר יצא כאמור רק בגרמנית בינתיים (הוצאת Eden), אך אנחנו מפרסמים כאן קטע ממנו בעברית (תרגום: מכון גתה).
***

כדי להגיד לכולם שאנחנו עדיין בחיים, אני ושאול עורכים מסיבה. פעמון הדלת מצלצל ללא הפוגה ובמסדרון נוצר ים של מעילים ותיקים. החברים והעמיתים שלנו מסתופפים בסלון ובמטבח. בן הדוד שלי מקס, בן השבע-עשרה, מפלס את דרכו בקהל אל שאול ואליי. בביישנות מה הוא מושיט לו את היד ובקושי מעז להביט בעיניו. אף פעם לא ראיתי אותו מבויש כל כך. מקס מסגיר את הסיבה לכך במבוכה קלה: "אתה היהודי האמיתי הראשון שיוצא לי להכיר".

"היהודי האמיתי הראשון?" שאול שואל אותו בחזרה.

"נו, עד היום הכרתי יהודים רק משיעורי היסטוריה ודת".

שאול מתחיל לחייך וטופח למקס על השכם בחביבות. "כן, קשה להאמין, אבל אנחנו באמת קיימים".

מקס נעשה אמיץ יותר: "גם אתה חוגג בכל יום שישי את ה…נו, איך קוראים לזה, את השבת?"

"כשאני בא לבקר את המשפחה שלי בישראל, כן", שאול משיב לו. "ותן לי לגלות לך עוד משהו", הוא לוחש לאוזנו הימנית של מקס, "יש כאן עוד יהודים. אני לא היחיד".

מקס משיב "באמת?, איפה?"

שאול מחייך ומצביע אל פנים הדירה. "הנה שם למשל, כל אלה יהודים". מקס פוער עיניים גדולות מאוד. שאול אוחז בזרועו. "בוא, אני אכיר לך אותם. תוכל לשאול אותם על שבת ועל דברים אחרים". הפנים של מקס נדלקות והוא שולח מבט נרגש אל עבר שרון היפה שיושבת על הספה.

ליד שרון יושבת חברתי לאורה. אני מכירה אותה ממזמן, עוד מבית הספר היסודי. כשבאתי מאירלנד לברלין, נפגשנו שוב: היא עברה לגור בעיר לטובת לימודי הזמרה שלה. בלילות שבת קרענו את הברים והמועדונים של קרויצברג ובימי ראשון התמקחנו בשווקים. שאול לקח את שרון מהספה כדי להכיר אותה למקס המוקסם והמקום ליד לאורה התפנה. התבוננתי בה קצרות: שלובת זרועות עקבה בחוסר עניין אחר השיחות של האורחים האחרים. משהו מציק לה? אני הולכת אליה ומתיישבת לידה. אנחנו מדברות על כל מה שקרה בזמן האחרון. אבל היא גורמת לי להבין שלאחרונה הזנחתי את החברוּת בינינו. הקור שבו אנחנו מדברות זו עם זו היה יכול לשרור גם בין שתי זרות גמורות שמשתדלות לדבר בנימוס זו עם זו. היא שואלת אותי: "ואיך הולך בעצם עם הסמינר בתיאטרון?". לאורה המליצה עליי בבית הספר שבו התחלתי עכשיו להעביר סדנת תיאטרון. רוב התלמידות מגיעות ממשפחות ערביות או טורקיות. לאורה מעווה את פניה ואומרת בגבות מורמות: "אני מקווה שאת לא מתכוונת לספר לילדות שלך שאת עכשיו ביחד עם ישראלי. אחרת את יכולה כבר עכשיו לשכוח מהסדנה. טיפ קטן ממני".

לפני שאני מספיקה לענות לה, שאול נעמד מולי ומניח את זרועו סביב כתפיי. "קלאודיה, אני מוציא עכשיו את האוכל". הוא הולך למטבח. מקס הבן דוד ושרון בעקבותיו. לאורה מביטה בגבו של שאול ולוקחת לגימה גדולה מהבירה שלה. "קלאודיה, למה בעצם לא הזמנת את קלרה ונדים למסיבה?"

אני מסתכלת על לאורה בהשתוממות. "ברור שהזמנתי אותם. הם פשוט לא יכלו לבוא, לצערי". אני לא מצליחה להיפטר מההרגשה שמשהו מסתתר מאחורי השאלה שלה, אני מנסה לברר.

לאורה משיבה: "נו, פשוט חשבתי שלא רצית להזמין אותם".

"למה שלא ארצה להזמין אותם?"

"נו, בגלל הבחור שלך. או ששכחת כבר שנדים מגיע מאלג'יר?"

אני מרימה את הכוס שלי ל"פרוסט", לחיים: "את יודעת, נדים ושאול דווקא מסתדרים מצוין. הם כבר אפילו ניגנו ג'אם סשן ביחד". מה לכל הרוחות עובר בראש של לאורה, אני שואלת את עצמי. עכשיו גם שאול מגיח מהמטבח, מביא לנו שתי צלחות של ברוסקטה ונותן לי נשיקה. אני מחייכת אליו ונוגסת בברוסקטה. לאורה דוחה בנרגנות את הצלחת. אי אפשר לפספס את המצב רוח המחורבן שלה. אני מניחה את הצלחת ותופסת אותה בזרועה. "לאורה, מה קרה? משהו מפריע לך?"

היא משיבה בלעג מרושע: "ולך לא מפריע כאן כלום?"

"מה בעצם אמור להפריע לי?״

"נו, שאול נדבק עלייך כמו קוץ".

"ואני עליו — ככה זה כשמאוהבים".

"זה לא קשור לאהבה — הוא פשוט רכושני".

אני עונה בשלווה: "זה לא נכון לאורה". ואז אני אומרת את מה שאני חושבת: "יכול להיות שאת מקנאה, לאורה?"

לאורה קמה על רגליה ומניחה יד אחת על המותן. "לא, פשוט לא מתאים לי איך שהגברים האלה מתנהגים. הכול על טהרת השליטה והדומיננטיות, כאלה מאצ'ואים".

אני מתרוממת לאט מהספה. "למי את מתכוונת ב'גברים האלה'?"

"הגברים הישראלים".

"לאורה, מה גורם לך להגיד דברים כאלה?"

"חברה שלי ללימודים גם היתה פעם עם ישראלי והיא סיפרה את אותו דבר בדיוק". היא ממשיכה. "תסתכלי רגע על כל הגברים הישראלים כאן, איך הם מתנהגים עם החברות שלהם״. היא מצביעה על תום ועל האהבה הלוהטת החדשה שלו, הם עומדים יחד מחובקים צמוד ליד החלון. "הוא כל הזמן תופס את החברה שלו חזק בזרוע שלה".      

"הוא מחבק אותה", אני משיבה בקול שקט.

"קלאודיה, תורידי כבר את המשקפיים הוורודים שלך. הוא מחזיק אותה כמו בובה קטנה, כאילו שהיא הרכוש שלו!"

אני מסתכלת על לאורה חסרת מילים. אני לא יכולה להאמין שזה באמת קורה עכשיו.

היא נוזפת בי: "אבל בבקשה, אם את רוצה להיות אומללה! לכי על זה! אבל אחר כך אל תבואי אליי בדמעות! בזעם היא מניחה את כוס הבירה שלה על השולחן, חולפת על פניי בדרכה החוצה מהדירה וטורקת את הדלת ברעש. זוהי תחילת הסוף. כי זו לא תהיה התקרית היחידה בין לאורה לביני בהקשר של ה"גברים הישראלים". במשך שלושה חודשים אחר כך שוררת בינינו דממת אלחוט. אם זה קשור לכך שמצאתי חבר שוב אחרי שנים ארוכות של רווקות או שזה באמת קשור לכך ששאול ישראלי, לעולם לא אדע.

אני מתיישבת שוב על הספה, עוצמת לרגע את העיניים ונושמת עמוק. מקס מנופף לי במרץ מהמסדרון ומפלס את דרכו אליי. מה כבר חשוב לו כל כך להגיד? כשהוא מגיע אליי הוא לוחש נרגש באוזני: "קלאודיה, אם תחיו עכשיו ביחד — איך זה יהיה עם החגים? רק שלא תפסיקי עכשיו לחגוג את חג המולד!"

קיצור תולדות שאול וקלאודיה

המבט שלי מתרומם לתקרה. הספיק לי כבר להיום לשמוע אחרים חושבים בשבילנו ומצביעים לנו על כל הקשיים האפשריים. "מקס תשאיר לי בבקשה להחליט בעצמי איך אני חוגגת את חג המולד ואם בכלל״, אני אומרת, והולכת למטבח.

למחרת אני ושאול מזדחלים מותשים מהמיטה. ב-11 כבר קבענו לראות דירה ברובע וודינג "הפרוע" — רובע אפור נורא בברלין שכבר שנים אומרים עליו שהוא עתיד להיות המקום החם הבא בבירה. אבל למרבה הצער אנחנו לא ממש במצב רוח לראות את הדירה. העזיבה של לאורה את המסיבה עוד יושבת לנו בבטן. אחרי שכל האורחים הלכו סיפרתי לשאול על השיחה שלי איתה. "אולי כדאי שאני אדבר עם לאורה", הוא מציע עכשיו. אני מנערת את ראשי בעצב. בתחנת הרכבת התחתית אנחנו עוד שוקלים לשנות כיוון, להבריז מהפגישה בדירה וללכת לאכול ארוחת בוקר בבית קפה. אבל אז הרכבת נכנסת לרציף וכמו בשלט רחוק אנחנו נכנסים ל-U8 ונוסעים לגזוּנדבּרוּנן.

וטוב שעשינו את זה, כי מה שאנחנו רואים מוצא חן בעינינו מאוד: דירה ברלינאית יפה מאוד בסגנון בנייה ישן, עם תקרות בגובה שלושה מטרים, כיורי גבס, רצפת פרקט וגם — הטוב ביותר — מרפסת! מה גם שמי שמראה לנו את הדירה הוא לא איזה מתווך אלא הבעלים עצמו. אנחנו מגישים לו מיד את קלסר המסמכים העבה שלנו. מר קרוגר שוקע עמוק בניירת שלנו כאשר מבטו מזנק פתאום למעלה: "אתה מישראל?" שאול מכחכך. "כן…"

מר קרוגר מבחין בתגובה המהוססת של שאול ומיד אומר: "לא, זה בסדר גמור. לפני חודש הייתי בתל אביב. אני עושה שם גלישת רוח פעמיים-שלוש בשנה. ארץ נהדרת, אנשים נחמדים". אנחנו מהנהנים בנימוס. הבעלים ממשיך להסתכל במסמכים ואומר לשאול: "אה, אני רואה שאשרת השהייה שלך נגמרת בעוד חודשיים".

"נכון אבל…"

"טוב, זה לא בעיה" קוטע אותו מר קרוגר.

"בתור ישראלי אתה תמיד תקבל ויזה. וזה בסדר ככה". במבט על שאול ועליי הוא מוסיף ואומר: "זוג כמוכם, לפני שני דורות זה בקושי היה אפשרי. בטח גם היום זה לא פשוט, כזאת תערובת!" הוא זורק עוד מבט קצר במסמכים, סוגר את הקלסר ומחייך אלינו. "תרצו לבוא אליי למשרד מחר בבוקר כדי לחתום על חוזה שכירות?"

אחרי שיצאנו החוצה לרחוב שאול ואני פוצחים בריקוד ניצחון שמח. יש לנו דירה! ושוב ברכבת התחתית, בדרך חזרה לנויקלן, משעינים את ראשינו זה על זה, מותשים אבל שמחים. 24 השעות האחרונות היו באמת מעייפות.

"כמה מוזר שלכל כך הרבה אנשים מסביבנו יש מחשבות ודעות שלנו אין בכלל", אני אומרת לשאול. תמיד, כשאנשים נכנסים לזוגיות, הם משתנים במידת מה. לפעמים הם מאמצים תחומי עניין של בן הזוג וזונחים הרגלים ישנים של עצמם. זה נורמלי לגמרי ולרוב מתקבל בהבנה. אצלנו, כולם בוחנים בדקדקנות כל דבר ודבר ומניחים שהשונות התרבותית והדתית בינינו "אשמה" בכך. העובדה שאנחנו זוג גרמני-ישראלי הפכה פתאום כל כך חשובה ומרכזית. זה מכלה את כוחותיי. הטלטלות של הרכבת עושות אותנו ישנוניים לגמרי.

שאול מביט בי במבט מצומצם ועייף ואומר: "למה שלא נהיה פשוט קלאודיה ושאול?"

כריכת הספר

תגובות