בגרמניה, נשוי ואב לילדה, מתי שמואלוף כבר לא על הבריקדות: ״זה בסדר גם לדעת מתי לזוז הצידה״

החורפים הארוכים, הגיל, המרחק, מכאובי הנפש – החיים עצמם הסיטו את שמואלוף מהמחאה החברתית והשיח המזרחי אל מחוזות המלנכוליה והגעגוע. המתרגם גדי גולדברג ראיין אותו לרגל ההשקה הברלינאית של ספרו החדש ״עברית מחוץ לאיבריה המתוקים״

כארבע שנים לאחר שעבר לחיות בגרמניה, מתי שמואלוף (45), מפרסם את ספר השירה השישי שלו, ״עברית מחוץ לאיבריה המתוקים״, המציג לראשונה גוף יצירה שנכתב כולו כאן, בברלין. זו גם תמה מרכזית בספר, ודומה שיש הרבה כאב שנקשר אליה, הרבה אֵבֶל. ״אף אחד לא הכין אותי לעמוד בעמדת המהגר״, אומר שמואלוף, ״אני חושב שבעמדה הזאת יש הרבה יצירתיות, אבל במקרה שלי, יש גם מלנכוליה. אולי אלה החורפים הארוכים, אולי זו ההיסטוריה של המקום, אולי זה הגיל, המרחק, הנפש שלי — ואולי זה הכל ביחד״. שמואלוף דווקא הספיק כבר להכות מעט שורשים בברלין: הוא נישא לעיתונאית הגרמנייה שרלוט מיסלביץ ולפני כמה חודשים אף נולדה לשניים בת בכורה. ויחד עם זאת, הספר רצוף שירי געגוע לאנשים ולמקומות בישראל. לדעתו, ״שירי הגעגועים האלו הם דווקא סוג של השלמה עם המקום״.

לספר קוראים ״עברית מחוץ לאיבריה המתוקים״. כלומר כתיבת עברית בברלין נעשית מבחינתך ״מבחוץ״? העברית היא לדעתך שפה שקשורה קשר בל יינתק למדינת ישראל?

בפרידה מהאיברים המתוקים של העברית אני מתייחס להפיכת השפה העברית משפת רוב, לשפת מיעוט. השפה הזאת מנהלת דיאלוג עם השפה האחרת וערכיה. כמו בשיר:

איפה זה חו"ל

אֲנִי זוֹכֵר שֶׁהָיִיתִי מְחַכה לַחֲבֵרִים שֶׁלִּי שֶׁיַּחְזְרוּ

מִחוּץ לָאָרֶץ, כי לֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁיֵּשׁ חוּץ מֵהָאָרֶץ הַזֹּאת

וּפִתְאוֹם, אֲנִי זֶה שֶׁגָּר בַּחוּץ.

אֲבָל אֲנִי, גָּר בָּאָרֶץ, בְּגֶרְמַנְיָה,

בְּחוּץ לָאָרֶץ אֵין אֶת הַמִּלָּה "חוּ"ל"

אֲנָשִׁים מִתְגַּלְגְּלִים חָפְשִׁי מִחוּץ, לַחוּץ,

מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ, מִשָּׂפָה לְשָׂפָה,

מִתְעוֹרְרִים, הָאֲנָשִׁים הַלֹּא נְכוֹנִים

בַּתְּקוּפָה הַלֹּא

נְכוֹנָה

הגעגועים בספר הם לא רק לישראל, הם גם למקומות שמהם באה משפחתך, לחלב, לבגדד. איך אתה מסביר את זה שהגעגוע לעברית מתערבב עם הגעגוע למקומות האלה?

הפילוסוף ז'אק דרידה אמר פעם: "אני מדבר בשפה היחידה שאני יודע, אבל השפה הזאת אינה שלי". 12 שנות לימוד הרחיקו אותי מהשפה, מהתרבות ומההוויה הסורית, הפרסית, העיראקית והבגדדית. אבל הזיכרון הוא עצב חי, גם ממקומות שלא ביקרת בהם. יש שיר אחד שאני כותב בגרמנית-ערבית-עברית-אנגלית, "איש בין יודן דיכטאר", ויש שיר אחר שבתוכו אני כותב בארמית, "הנה הם באים", ובתוך כך לאט לאט אפשר לשמוע את השפה הדיאספורית-הגלותית-התלמודית שנוצרת כאן. בעבר לכל יהודי היו לפחות שלוש שפות: עברית, שפת המקום ועוד שפה שלישית. עכשיו אני מרגיש שאלו נבנות מחדש בתוכי.

״אני יכולתי לבחור לאן לנסוע. כלומר לי יש פריבילגיות״ צילומים: © Stéphane Vaquero

יש בספר גם שירים על הפליטים שבאים לאירופה. מה ההבדל בשבילך בין הגירה כמו שלך לפליטוּת שלהם?

הפליטים שבאים לאירופה חסרי כל. אין להם לאן לחזור, אין להם מזוודות פרט לעורם. אני הגעתי עם מזוודה של 23 קילו ויש לי לאן לחזור. העולם כולו דוחה אותם, אך אני יכולתי לבחור לאן לנסוע. כלומר לי יש פריבילגיות. יחד עם זאת, עם הגעתי לכאן, עולה השאלה של ההיסטוריה היהודית, כמה יהודים היו פעם חלק מהמקום הזה, וכמה באמת ההיסטוריה יכולה לתקן את עצמה. הפליטים מזכירים לנו, שההיסטוריה חוזרת על עצמה. הם מתדפקים על שערי העולם, ודורשים שיכירו שהם בני ובנות אנוש כמו האנושות כולה, אך הרבה דלתות נסגרות והם נודדים ממקום למקום, ובתגובה על בואם, אנו רואים כיצד מפלגת הימין הגזעני נכנסת לפרלמנט הגרמני.

אם כבר הזכרת פריבילגיות: השיח המזרחי ושיח הפריבילגיות (אם נקרא לו לרגע ככה) נעדר כמעט לגמרי מהספר. איך אתה מסביר את זה? נטשת את העמדה הזו? או אולי משהו בסטטוס שלך כאן שינה את זה — נישואים לבת המקום, ההורות?

המאבק המזרחי והפעילות הפוליטית ממשיכים, כמו מירוץ לפידים מדור לדור. אני ממשיך להיות נאמן למחאה החברתית ולשיח המזרחי עד יום מותי, אבל יודע שזה בסדר גם לדעת מתי לזוז הצידה. באופן פרטני, השיר "חלב", השיר "הנה הם באים" ושירים נוספים הם לדעתי מאוד פוליטיים. השיר חסר הכותרת הזה מסביר זאת יותר טוב:

בָּרַחְנוּ כי לֹא הָיָה טַעַם לְהִלָּחֵם יוֹתֵר בְּקוֹרְאִים צְמֵאֵי־דָּם,

בָּרַחְנוּ כי אֵין טַעַם לְהֵאָבֵק אַרְבָּעִים

שָׁנִים כדֵי לְהַשִּׁיל אֶת שִׁירַת

עוֹרֵנוּ הַלָּבָן,

בָּרַחְנוּ כי עָיַפְנוּ מִלִּדְרֹשׁ אֶת הַתִּקְוָה,

בָּרַחְנוּ כי יָדַעְנוּ שֶׁלֹּא מְחַכה לָנוּ כלוּם,

אַךְ דַּוְקָא בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַכלוּם,

יֵשׁ הַבְטָחָה גְּדוֹלָה

בהקשר לשיח המזרחי, רק לאחרונה כתבתי מאמר על המשוררת העיראקית-ישראלית אמירה הס וגם על המשורר רוני סומק; לספר האמן של היוצר רותם מקריית גת; כמו גם ספר מאמרים שאני עורך בימים אלה ומאגד את כל הכתיבה החברתית-מזרחית שלי בעשור האחרון.

אם אתמסר לנקודת המבט שלך, אספר, שבמשך כמעט עשור כתבתי עד כלות סביב נקודות חשובות, כמו כורה במכרה מסוים, שממצה את המחצב. עכשיו עם המעבר לגור במנהרות שבין ברלין לחיפה, אני חופר במכרה של שירים שנכתבים מכאן ולא משם. הם כוללים את כל מה שדיברנו עליו עד כה: כאב, כתיבה מחוץ, שפת געגועים, כתיבה בשפת מיעוט, מהי תרבות יהודית-ערבית באירופה, פליטוּת, המרחק מהפוליטיקה המקומית ועוד.

מה השתנה באמת ביחס שלך לפוליטיקה ולחברה בגרמניה בכלל ובברלין בפרט? בריאיון קודם, כמה חודשים לאחר שעברת לעיר, אמרת בהקשר למאבק נגד הבנייה בטמפלהוף ״לדעתי לא יצליחו לעצור את היוזמה. גם בגלל שאני מתחיל להכיר את השמאל כאן…״. אתה מרגיש שאתה מכיר עכשיו יותר טוב את החברה המקומית? בדיעבד אתה חושב שמוטב היה אולי לחכות עם פרשנויות של הפוליטיקה הגרמנית?

אל תשאל, הייתי צריך לאכול את הכובע שלי וזה לא היה נעים. טעיתי בעוד צמתים היסטוריים. בזמנו כתבתי תזה על הקשר בין מלקולם אקס וספייק לי ולא האמנתי שיכול לעלות נשיא אמריקאי שחור. שלשום ביקשו מגל"צ שאדבר על סוגיה מסוימת בפוליטיקה הגרמנית, ואכן העברתי אותה למי שמומחה בה. אבל הצורך לפרש את העולם אינו רציונלי.

עד כמה האבהוּת הטרייה שינתה את השירה שלך? בספר הזה זה אולי עוד לא מתבטא לגמרי, כי רוב השירים מן הסתם נכתבו עוד לפני לידת בתך, אבל להרגשתך יש לכך השפעה על השירה שלך?

ההיריון נמצא בין השורות. כמו הלידה של היכולת לבטא את הגעגועים. לפני כן, נלחמתי במפלצות. עכשיו אני מנסה בבהירות לנסח את המקום שבו אני מתמוסס לנוזל כמיהות וכיסופים, שאני מקווה שהוא מחלחל הלאה לתוך צימאון הקוראים.

בספר, כאמור, יש הרבה געגועים לישראל ולשפה העברית. איך אתה רואה את העתיד שלך בברלין? אתה חושב שהצלחת/תצליח להשתלב במרחב המקומי? בשוק העבודה המקומי?

העתיד לא ידוע. אם היית פוגש אותי לפני מספר שנים ואומר לי שזה מה שיקרה, לא הייתי מאמין. הייתי רוצה להאמין שיקרו דברים חדשים שלא אאמין בהם. אני לא עסוק בניסיון השתלבות, אבל היא מתרחשת מעצמה. רק לאחרונה השתתפתי בפסטיבל תרבות יהודית רדיקלית שארגן המשורר מקס צ'ולק בתיאטרון גורקי, גם כחלק מערס פואטיקה שהוזמנו לראשונה להופיע מחוץ לישראל, גם עם החאפלה הפואטית וגם במוזיאון היהודי בברלין, ולמחרת טסתי להרצות בפני הקהילה היהודית בווינה. אני מוזמן לאירועים כחלק מהחברה הגרמנית, אבל אני מחפש להמשיך ליצור בעברית. אני לא חושב שאוכל לבטא את עצמי בשפה אחרת, למרות שאני עושה ניסויים סודיים בשירים חדשים.

כריכת הספר החדש (רישום: שחר סריג)

השקה דו-לשונית של "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" תתקיים ביום רביעי, 29 בנובמבר בשעה 20:00 בקפטיש בנויקלן. לפרטים נוספים>>> 

תגובות