מסעותיה של דליה מרקס בלוח השנה היהודי-ישראלי

לקראת ההשקה הברלינאית של ספרה מסבירה הרבה הרפורמית והפרופ' דליה מרקס מדוע היא פונה לקהל רחב ככל האפשר: "אחד התפקידים שלי הוא להראות שהדברים הם הרבה יותר מורכבים מכפי שנראה במבט ראשון"

לקראת ההשקה הברלינאית של ספרה "בזמן: מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי", שוחחנו עם הרבה דליה מרקס, פרופסור לליטורגיה ומדרש בהיברו יוניון קולג' בירושלים.

איך נולד הרעיון לכתוב את הספר?

ההוויה הישראלית מחולקת ומפוצלת והקוטביות בה הולכת וגוברת, למרבה הצער. אולם יש עניין אחד שעליו אין באמת מחלוקת וזה הלוח העברי. אנחנו יכולות ויכולים להתווכח מה המשמעות של חנוכה, אבל לא נתווכח מתי חל החג. זה משהו מאוד חשוב וגם לא מובן מאליו, אם זוכרים את הוויכוחים המרים בימי בית שני בין הפרושים ובין הצדוקים על ענייני הלוח. חשבתי שזה מקום טוב להתחיל ממנו לדבר על שאלות של זהות ומהות.
החלטתי לקחת את הנושא הזה, את הלוח העברי, שישראלים חיים לפיו בצד החיים לפי הלוח הלועזי, ולהראות את העושר וריבוי הפנים שהוא מכיל. בימים שבהם נשמעים קולות מצמצמים ומדירים, רציתי להראות את הפלורליות והגיוון שלוח השנה מציע לנו. היה חשוב לי להדגיש דווקא את המועדים הפחות ידועים, העדתיים, או כאלה שנשכחו לאורך הדורות, או כאלה שעדיין לא תפסו מקום של ממש בהוויה הישראלית. והיה חשוב לי לכתוב על ממדים לא מוכרים בחגים הידועים.

בתור רבה רפורמית ופרופ' לליטורגיה, למי כתבת? האם "בזמן" מיועד לקהילה מסוימת?

כתבתי את הספר כמכתב אהבה לחברה הישראלית הכואבת והמפולגת. זה אולי נשמע קצת קלישאתי, אבל זה באמת מה שעמד בתודעתי בכתיבת הספר. אולי יותר ממכתב אהבה זה היה מכתב תחנונים, שנרשה לעצמנו לראות את המגוון והיופי שיש בתרבויות היהודיות לאורך הדורות. ניסיתי להיות אינקלוסיבית ככל האפשר — ישן וחדש, מזרחי ומערבי, גברי ונשי, עם דגש משמעותי על כתיבה נשית ועל חוויות נשיות, שקולן לא נשמע כמעט בספרות המסורתית יותר.
אני סבורה שהספר יכול להתאים לחילונים, למסורתיים ולדתיים מכל מיני סוגים, ולאנשים ונשים שאינם מסווגים עצמם בקבוצה זו או אחרת. אני אכן רבה ורפורמית, אני גם אמא וצמחונית, ויש לי עמדות פוליטיות וחברתיות. אני חתומה על כל מילה בספר, אולם לא תמיד בחרתי להכליל את כל מה שאני מאמינה בו. יש לכל אחד ואחת מאיתנו תפקיד בשיחה, ואני מבינה שאחד התפקידים שלי הוא להציג את רוחב היריעה ועומקיה, ולהראות שהדברים הם הרבה יותר מורכבים מכפי שנראה במבט ראשון. היהדות היא חכמה ויש בה רבדים רבים, חלקם מטרידים וחלקם מעצימים.
כיום יש בישראל שיח מאוד קשה סביב החשש מפני הדתה. גם אני נדהמת לראות גילויים מטרידים של שיח דתי, שנכנס כביכול בדלת האחורית לארגונים ולמוסדות חינוך. יש להתנגד לכך בתוקף, אבל זה לא צריך לגרום לנו לשפוך את התינוק עם מי האמבט. אפשר ללמוד, להתעניין, להתעשר, לאמץ מה שנבחר, בלי שיכתיבו לנו. במילים אחרות: הדתה — לא, יהדות — כן. וכל אחד ואחת יבחרו לעצמם את המינון והכיוון. גם עבור ישראלים בתפוצות השונות, הספר יכול להיות כלי שימושי בהקשרים חינוכיים, בהקשרים משפחתיים ובמפגש עם לא-יהודים.

פרופ' דליה מרקס
צילום: רולי זילברשטיין (צילום מעל הכותרת: יצחק הררי)

כיצד הספר בנוי?

הספר מחולק לפי חודשי השנה, כל פרק מוקדש לעיון ולהעמקה בכל אחד מתריסר החודשים. לכל חודש יש שער שצייר אלעד ליפשיץ המוכשר, ובו יש ביטוי לסמלים, לטעמים ולניחוחות המיוחדים של כל חודש וחודש. האיורים החכמים שלו הם בעצמם מעין מדרש על מה שכתבתי, הם מתכתבים עם הטקסט, לפעמים מסבירים אותו, לפעמים עוקצים אותו קלות. עד עכשיו אני מגלה מדי פעם משהו חדש שנסתר ממני עד כה באיורים האלה.
המבנה של כל הפרקים הוא קבוע: בכולם יש כוונה, מבוא, שירת החודש, עיונים ותפילת החודש. הכוונה היא בבחינת ייחול, שאני מייחדת לכל חודש; בשערי החודש הוא מבוא קצר, ובו פירוט העיונים שיבואו בפרק; שירת החודש היא שיר או פיוט, שהנושא שלו קשור באירועי החודש או מזכיר אותו; העיונים דנים בתכנים שכל חודש מְזַמֵּן; ובסוף כל פרק מותאמת תפילת החודש, תפילה הנאמרת במהלך החודש המאירה אור מסוים הקשור בו. תוכלי למצוא שם טקסטים שאינם מעידים על עצמם כתפילה, אך אני ראיתי אותם ככאלה. בצד הטקסט פתחתי חלונות ובהם מדרשים, פיוטים, הרהורים ותוספות.

לפי מה בחרת את השירים, הפיוטים וקטעי הספרות שאת מצטטת?

היה לי חשוב לחלוק עם הקוראות והקוראים מן העושר של היצירה היהודית, ובעיקר הישראלית, ובעיקר זו של השנים האחרונות. בצד שירים קלאסיים של משוררים ומשוררות ותיקים כדליה רביקוביץ ופניה ברגשטיין הבאתי שירים של משוררים ומשוררות צעירים ומוכשרים כשדים, נשים וגברים, מימין ומשמאל ומרחבי השיח. יש למשל שירים של משוררי משיב הרוח, ושל משוררי קבוצת ערספואטיקה, ובהם מתי שמואלוף, שתרם שיר יפהפה שלו כמדרש מודרני על תשעה באב וגם ישתתף בערב ההשקה שלנו בברלין.
בחודש שבט, שבו חל יום המשפחה, הבאתי שתי תפילות יפהפיות שכתבו שתי חברות שלי, הרבה הרפורמית אשרת מורג והרבה הקונסרבטיבית חיה בקר-רואן. נשמע לי שגם אנשים שאינם מתפללים בבית כנסת ימצאו בהן יופי ועניין. כמו שאמרתי, היה חשוב לי להציג בעידן של התקפצות וחשדנות דווקא את השמחה והיופי שבריבוי. כתיבה יהודית אותנטית ועמוקה לא באה ממחנה זה או אחר. לאיש אין בעלות על היהדות, היא של כולנו והיא חכמה ולא צריכה שידברו בשמה.
היה לי סיפור עם משוררת אחת שרציתי לצטט. היא שייכת, בואי נאמר, למחנה די אחר מזה שאני באה ממנו. היא לא ענתה למיילים ולטלפונים שלי. כשסוף סוף הצלחתי לתפוס אותה היא התנצלה שהתחמקה, אבל אמרה שהיא כועסת עלי ועל מה שאני מייצגת. סיפרתי לה מה המשימה שלי בספר הזה, זה דיבר אליה והיא התרצתה והסכימה. לי, לעומת זאת, היה קצת לא נוח, לא רציתי שהיא תרגיש ש"כופפתי לה את היד", ולכן הצעתי לה לקרוא את הפרק שבו רציתי להביא את השיר שלה. היא חזרה אלי בהתרגשות רבה אחרי שעתיים בלבד ואמרה שנהנתה מאוד, שלמדה הרבה, שהיא תראה זכות להיכלל בספר. היו לה גם כמה הצעות שנכנסו לפרק. אין לי מילים לתאר לך כמה דבריה שימחו אותי, זה היה כאילו הצלחנו, היא ואני ביחד, לעבוד על המערכת הרעה הזו המפרידה בין אנשים, הזורעת קנאות ושנאה, ובמקום זה העשרנו את השיחה בקול נוסף.

איך אפשר להשתמש ב"בזמן"?

אני רואה בו משאב לשימוש ולדלייה, הוא יכול להיות בסיס לשיחה יותר רחבה ועמוקה. ביומיום הכתיבה שלי היא אקדמית ומחקרית, אבל כאן כתבתי ספר שמיועד לציבור הרחב. לא אחת לקחתי מאמר ארוך שכתבתי לכתב עת אקדמי עם אינסוף הפניות והערות שוליים, וקיצרתי אותו לעיון בן שלושה עמודים. הפנטזיה שלי היא שהוא ישמש כטקסט-בוק לשיעורים בחינוך הפורמלי והלא פורמלי, בגני ילדים, בבתי ספר, במכינות, בקורסים לעברית, במפגשי ראש חודש, באירועים סביב חגים. כבר עכשיו נעשה בו שימוש באולפן לעברית, חברתי ד"ר זהרה פרדס-פיינשטיין עושה בו שימוש כזה, והיא חושבת אולי אף להפיק ממנו חוברת עבודה ללימודי עברית כשפה שנייה. בשבוע שחלף השתמשתי בו בלימוד במנזר האחיות ציון בעין כרם, ובדרשה שלי, ובמפגש עם סטודנטים לתיאולוגיה מגרמניה. השבוע אשתמש בתכניו בלימוד מקוון לקבוצה מספרד ומאמריקה הלטינית, וביום שישי אקריא ממנו בהרצאה שלי במוזיאון ישראל. אני כל כך שמחה לשמוע על משפחות שמחזיקות את הספר ליד שולחן האוכל ומדי ערב שבת דנות באחד העיונים שבו, אני כל כך מאושרת לשמוע על מדריכים שמקריאים פסקה ממנו לפני פעולות, על ישיבה של עובדות סוציאליות הנפתחת בדיון באחד הנושאים שעולים בו, בקבוצות ראש חודש שבהן קוראים את הכוונה לחודש במהלך המפגש החודשי.

מה הייחוד של הספר מבחינתך?

יש לא מעט ספרים על לוח השנה העברי, אבל לדעתי אין ספר שמשמיע את הקול הפמיניסטי, הליברלי והפלורליסטי. לעומת ספרים אחרים שיש להם אג'נדה סודית של החזרה בתשובה, או לפחות ניסיון להציג את ה"אור", כאן אני אומרת לקוראים ולקוראות, יש מגוון ויש מבחר, תקראו, תשקלו ותקחו לכם מה שמדבר אליכם.
יש דברים שגרמו לאנשים יותר מסורתיים להרים גבה בזמן העבודה על הספר. ידיד שלי, רב אורתודוקסי, אמר שהיה לו קשה כשקרא את העיון על יום המשפחה בחודש שבט, כי דיברתי בו על הרחבת מושג המשפחה ועל משפחות אלטרנטיביות. מישהי אחרת התקשתה בדיון על היחסים בין חנוכה ובין חג המולד. אני מבינה את זה, לא כולם צריכים לאמץ הכול, אבל חשוב לראות מגוון.
עם זאת, חשוב לי לציין שכשאני מדברת על מגוון ופלורליזם, זה לא אומר שהכל הולך. לא הבאתי דברים של נוער הגבעות ולא של ארגון להב"ה, לא השמעתי קולות גזעניים או אנטי-דמוקרטיים. כשכתבתי את העיון על שבת שירה, שבו אני מרחיבה על שירת נשים לנוכח הקולות המתנגדים לשמוע נשים שרות בציבור, ידעתי שזה יעורר התנגדות אצל אנשים מסוימים, אבל היה לי חשוב לומר את הדברים באופן נחרץ. לא ייתכן שבשם איזו התחשבות בגופים קיצוניים יימנעו מאיתנו חמישים אחוז של הקולות היהודיים.

מה בין הזמן היהודי, הזמן הישראלי והזמן העברי?

כידוע, ואת זה רואים באופן ברור במיוחד בסביבה נוצרית, בעיקר פרוטסטנטית, היהדות אינה רק דת. שמעתי לא אחת מידידים גרמנים "הוטבלתי אבל אני לא הולך לכנסייה". לא תשמעי מיהודי "עשו לי ברית מילה אבל אני לא הולך לבית הכנסת". אנשים חשים יהודיים, וזה לא קשור באופן בלעדי להתנהגות דתית. הזהות היהודית קשורה לעמיות (peoplehood), להשתייכות אתנית, לאומית, לקשר למקום מסוים בעולם, לשפה, להיסטוריה משותפת. בעיניי יהודי אתאיסט אינו פחות יהודי מאדם חרדי. במדינת ישראל יש לנו מצב חסר תקדים מזה מאות רבות של שנים, שבו שפת הקודש היא גם שפת מדינה, שבו לוח השנה העברי מתפקד לצד לוח השנה הכללי, והוא זה שמכתיב את שנת הלימודים ואת מה שקורה במרחב הציבורי. זה משהו שיכול להביא ליצירתיות אינסופית ואדירה, ויכול להביא גם להסתגרות ולקרתנות.
יהודים בישראל אינם חשים שעליהם לטרוח כדי להתמודד עם הזהות היהודית שלהם. מה זה אומר להיות יהודייה בימינו? מה זה מחייב אותי? אנחנו כמשפחה למדנו את זה כשחיינו בארה"ב ואחר כך בברלין. פתאום המערכת לא תומכת במורשת שלנו, פתאום זה התפקיד שלנו כמשפחה לדאוג לכך. זה די אבסורד שיהודים ויהודיות מגלים את הזיקה שלהם ליהדות דווקא כשהם יוצאים מישראל, אבל ככה זה. הייתי רוצה לראות את "בזמן" כבן ברית במסע הזהות של ישראלים וישראליות בארץ, ולא פחות מכך, במקומות אחרים.

עטיפת הספר (סטודיו דוב אברמסון)

השקת "בזמן: מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי" תתקיים ביום ראשון, 17 בפברואר, בשעה 19:00, בבית הכנסת של הקהילה השוויונית באורניינבורגר שטראסה (אור חדש). הכניסה ללא תשלום. הערב הוא פרי שיתוף פעולה של הספרייה העברית בברלין (שהקימה ומנהלת מיכל זמיר, החתומה על הראיון שלעיל) עם בית הכנסת אור חדש. איוונט

 

תגובות