הורות בברלין בזמן משבר: דברים שהקורונה לימדה אותנו

א.נשי טיפול ואימון ישראלים בברלין מציעים פרספקטיבה ראשונה על ההתמודדויות של החודשים האחרונים – וכמה תובנות להמשך

מאת נעה קנטר, אלון דינור, אלינור צלמונה בולג, נחמה גריינימן באוך ועינת אבס-אונציג

אין חדש בכך שהורים ישראלים החיים בברלין — בסך הכל בדומה להורים מהגרים באופן כללי — חווים לעתים קשיים הנוגעים לפערי תרבות, הגדרת זהות, קשיי שפה, התמודדות עם העבר ועוד. הקשיים הם, כמובן, אינדיבידואליים וקשורים לקונסטלציה הספציפית של כל משפחה, ועם זאת הורים ישראלים רבים מוצאים שיש להם הרבה מן המשותף, בוודאי בכל הנוגע לדילמות המורכבות הנוגעות לגידול משפחה בברלין. כל אחת ואחד מאיתנו רגילים למצוא את את הדרך להתמודד עם האתגרים היומיומיים שחוויות ודילמות אלה מביאות איתן. אולם אף אחד לא יכול היה לדמיין לפני כמה חודשים, שיצטרפו לאתגרים אלה אתגרי תקופת הקורונה. לפתע הורים מצאו את עצמם סגורים בבית עם ילד — או כמה ילדים — ללא מסגרת, תוכניות נסיעה בוטלו, תוכניות עבודה ולימודים השתנו, ואותן דרכי התמודדות שכל הורה בנה או בנתה לעצמם לאורך הדרך לא תמיד התאימו לשגרת החירום החדשה, שדרשה התארגנות מחודשת אל מול משימות הורות ייחודיות.

בעקבות המצב המורכב, החלטנו — א.נשי טיפול ואימון הגרים בברלין — ליזום מרחב אונליין עבור הורים מהקהילה הישראלית שחווים אתגרים ומעוניינים לקבל הכוונה ותמיכה מאנשי מקצוע ומהורים אחרים. הקבוצה נולדה מתוך רצון לגשר על השוני והפערים בתחושות בין משפחות ישראליות שחיות בברלין בתקופה זו לבין המשפחות החיות בישראל. על אף החוויה האוניברסלית ויוזמות התמיכה הנהדרות להורים ברחבי העולם, זיהינו כי יש צורך במענה מקומי. נראה כי להורים הישראלים החיים בברלין ישנן דאגות ספציפיות, מאפיינים ייחודיים ודרכי התמודדות שונות, המובילות לצורך במענה מותאם, שמחדד את הפערים שייתכן שהיו שם כבר קודם, ולא בהכרח מובנים על ידי אנשי מקצוע והמשפחות בישראל. שמנו לנו למטרה לאפשר מקום למפגש עם הורים נוספים החווים חוויות דומות, להעלות דילמות ולדבר עליהן במרחב בטוח ולא שיפוטי, ולייצר כך תחושת שותפות של קהילה.

התובנות המובאות כאן הן תוצר משולב של ההתמודדות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו — לא רק כאנשי מקצוע אלא גם כישראלים וכהורים בברלין, ושל נושאים שעלו במרחב לשיתוף הורי שפתחנו ובשיחות עם חברים ומכרים ישראלים בברלין. המרחב שיצרנו הוא מרחב בטוח ועל אף שאינו מהווה טיפול, חשוב לנו מאוד לשמור על כללי אתיקה וסודיות. מסיבה זו, אין פה תיאור של מצב שהוא ספציפי להורה ומשפחה, אלא מבט רחב על תופעות שחזרו על עצמן ומייצגות, ככל הנראה, חוויות משותפות להורים רבים בברלין.

פגשנו הורים ישראלים שהקורונה תפסה אותם במצבי הגירה וסוציאליזציה שונים: אלה שהגיעו לא מזמן ונמצאים בתהליכים ראשונים של השתלבות, אלה שכאן זמן רב ומרגישים שזהו ביתם — וכל קשת האפשרויות בין שני המצבים הללו.

פגשנו הורים לילדים בשלבי התפתחות שונים — מתינוקות ופעוטות להורים לילדים בגילאי בית ספר. במפגשים התרשמנו מהמגוון הרחב של ההתמודדויות השונות. יחד עם זאת, ישנם מאפיינים ייחודיים להורות בברלין בזמן זה, ובהם היינו רוצים להתמקד. 

זהות וחרדה מפוצלת

אחד הנושאים שעלו באופן מובהק הוא הנושא של זהות וחרדה מפוצלת. הרבה משפחות מחזיקות בזהות שהיא מורכבת, מעורבת ומושפעת מגורמים שונים. המשבר חידד והגביר את התחושה של חיים בשתיים (או יותר) מציאויות במקביל. למשל, בעקבות המצב התחדד הנושא של המעקב במקביל אחרי מה שקורה בברלין ובגרמניה לצד כל מה שקורה בישראל. בקרב רבים, הקשר לארץ (חדשות, משפחה) נעשה אינטנסיבי יותר והגביר את רף החששות.

לעתים קרובות התקיימה ההשוואה הבלתי נמנעת בין סגנונות ההתמודדות של המדינות לאורך ציר הזמן של המשבר: השאננות לכאורה של הגרמנים בתחילת ההתפרצות, לעומת הכוננות המוגברת בארץ, ערערו את ביטחונן של משפחות ישראליות ששקלו לחזור לארץ (וחלקן אף חזרו) בעקבות המצב. לעומת זאת הביטחון ששידרה ההנהגה הגרמנית והשקיפות בה התנהלה, החופש היחסי שניתן לתושבים לצד העזרה והתמיכה הכלכלית למי שנפגעו בעקבות המשבר, עודדו רבים שזה מקום טוב ובטוח להיות בו. השלב שבו אנו נמצאים כעת, שהוא למעשה החזרה לשגרה החדשה, הוא השלב המבלבל וחסר הוודאות מכולם. מחד ישנה תחושת “עסקים כרגיל” כאשר בתי עסק, נותני שירות, אירועים, חוגים, בתי ספר וגנים חוזרים לתפקד. מנגד, החזרה לשגרה היא חלקית ולא רצופה, עם חששות מתמידים להתפרצות נוספת ברקע. קיים, לעתים, דיסוננס בין תחושת ההקלה שקושרה ליציאה מן הבית ולחזרה למסגרות, לבין הקשיים וחוסר הבהירות שמתווספים דווקא מתוך אותו תהליך של חזרה למסגרות. למשל, משפחות עם ילדים בגילאים שונים שחזרו למסגרות באופן חלקי, לעומת ילדים צעירים שנשארו בבית, גרמו לרבים לערעור המסגרת שנוצרה במהלך חודשי השהות בבית, וכל זאת על רקע ההשוואה עם מה שקורה בישראל והחזרה המהירה שם לשגרה. בנוסף, חזרת הילדים למסגרות לא בהכרח מתכתבת עם החזרה לעבודה וכך נוצרים מצבים שבהם, לדוגמה, ציפיות המעסיק לא תואמות את שעות האיסוף המוקדמות של הילדים. 

תקופת ההסתגרות בבית עוררה תחושה ש”כולם באותה סירה” ועמעמה בצורה מסוימת את ההבדלים בין הורים עם מערך תמיכה משפחתי נרחב לאלה שאין להם ברירה אלא להיות “הכל” עבור ילדיהם. העובדה שהורים שאינם מהגרים היו צריכים להתמודד פתאום עם אותו מחסור בתמיכה משפחתית וקהילתית שהורים מהגרים מכירים היטב, היוותה הזדמנות לקירוב מחד, ולפתיחת שיח על אותם קשיים מאידך. ואילו עתה, מי שלפני כמה שבועות הרגישו תחושת שותפות גורל, חווים כעת את אותות המעמסה הנפשית של התמודדות מתמשכת לצד בלבול בסדרי עדיפויות וקושי נפשי לנהל את הילדים בתקופה שבה אין הנחיות ברורות. הילדים כמובן מגיבים בדרכם לעמימות: חלקם מתקשים לחזור למסגרות, יש כאלה שמוחים על “אובדן השעות” עם ההורים באמצעות כעס ובכי, ואחרים משקיעים את מרצם בריבים עם אחים ואחיות על משאבים. כולם, בדרכם, מנסים להבין ככל האפשר את המציאות הנוכחית ואת כלליה. 

שאלות של אמון ומחסור במשפחה מורחבת

נושא נוסף שעלה בשיחות הוא שאלת האמון כלפי המערכת — הממשלתית, המחוזית, העירונית, הבית ספרית והגנית. שאלות אמון אלה העסיקו הורים רבים עוד לפני הקורונה, והן צצו ועלו כמחשבות בדיעבד עם השלכות ישירות על הדילמות העכשוויות בכל הנוגע לבחירת המסגרת לילד’ה. שאלות כגון עד כמה סמכתי על המערכת החינוכית הגרמנית וכיצד הציפיות שלי כהורה ישראלי בזמן משבר באות לידי ביטוי בתקשורת עם הגן ובית הספר (הבדלי התרבות בין מערכת החינוך בישראל לכאן, למשל)? מה טיב הקשר שלי עם אנשי החינוך של ילדיי? עד כמה אני סומכ/ת עליהם ועל המערכת כעת ועד כמה אני נותנ/ת אמון בהתנהלות שלה בשעת משבר?

שאלות אלה העצימו את תחושת הזרות אצל חלק מההורים, והתחדדו בשל תחושות החרדה והדאגה למשפחה ולחברים בארץ, הפסקת הטיסות ואי-הידיעה מתי ניתן יהיה להיפגש שוב. המחסור בתמיכה של משפחה מורחבת הורגש ביתר שאת בזמן הקורונה. שאלות כמו מי ידאג לילדיי אם אחלה מכתיבות פעמים רבות את ההתנהלות היומיומית, את ההחלטות האם ומתי לשלוח את הילד למסגרת או ליזום מפגשים חברתיים, ולצד הקושי לתווך שאלות קיומיות אלה לילדים, מותירות לעתים קרובות הורים בתחושה של בדידות. לצד זאת, התפקיד של רבים מאיתנו לא רק כהורים, אלא גם כילדים של הורים מבוגרים, יכול להטיל מעמסה ותסכול נוסף בשל תחושת חוסר האונים והדאגה אף להם: אם יקרה משהו להוריי, איך אעזוב את משפחתי כאן לבד? האם יש באפשרותי לעזור בהינתן כל המגבלות הטכניות?  

פוטנציאל לגילוי כוחות 

חשוב לציין כי המרחק מהמשפחה המורחבת לא מהווה בהכרח דבר שלילי. פעמים רבות התגלה כי הוא יכול ליצור פוטנציאל לגילוי כוחות, להיכרות מעמיקה יותר ולהידוק הקשרים התוך-משפחתיים. חוויות אלה יכולות להביא לחיזוק התא המשפחתי ולמציאת פתרונות יצירתיים, לשיתוף פעולה עם עוד משפחות, ליצירת קשרים שלא היו קודם עם שכנים ולהגברת תחושת החוסן האישית והמשפחתית. במילים אחרות, יש לא מעט הורים שחווים, בנוסף לקשיים, גם תחושה של צמיחה מתוך המשבר ומוקירים את התקופה הייחודית בה הם לומדים הרבה על עצמם כהורים וכמשפחה.

לצד הקשיים הרבים שעולים, נדמה שיש גם קושי לשתף אחרים במה שעובר עלינו כהורים. החשש להדאיג את המשפחה בישראל, ההשוואה הבלתי נמנעת לחברים, והרשתות החברתיות שאיכשהו תמיד מלאות בתמונות של הורות יצירתית כנגד כל הסיכויים, לא מאפשרים הרבה מקום להגיד “קשה לי”. כמטפלים, אנו יודעים שכאשר אנחנו לא מאפשרים לעצמנו להיות במגע עם קשיים, הרבה יותר קשה לנו גם לווסת רגשות שליליים ונוצר מצב של התפרצות, מצוקה ואשמה. במובן זה, המפגשים בקבוצה מאפשרים נרמול של הקשיים והרגשות הללו, לצד עידוד, הכוונה ואישור שמותר לעשות טעויות לפעמים. 

ניכר כי הורים ישראלים רבים בברלין הינם אנשים עם יכולות הסתגלות שהן, ככל הנראה, מעל לממוצע. להגר זה לא קל, וחלק גדול מההורים מצליחים לצלוח את הקושי האישי והנפשי בכוחות עצמם. יחד עם זאת, דווקא בתקופה כזאת צריך לשים לב מתי מוגדשת הסאה, להיעזר באחרים, לשתף, להתעניין באחר, למצוא מסגרת תמיכה ועזרה. 

אנחנו חווים כרגע משבר שמתבטא בקטיעת השגרה, בחוסר יציבות ובאי-ידיעה מתי כל זה ייגמר. במצב שכזה מתחדדת שאלת הזהות והערכים: מי אני ומה חשוב לי? החוויה מגבירה שאלות קיומיות על מקומי בעולם, על הבחירות שעשיתי, איפה הבית שלי ולאן אני רוצה להשתייך. דווקא תקופת השהות בבית העניקה לחלקנו זמן לחשוב: מה הייתי רוצה להעניק לילדיי? איפה אנחנו רואים את עתידנו המשפחתי? עד כמה החוסן הכלכלי שלנו שברירי לנוכח המשבר? העיסוק בשאלות אלה הביא עמו הזדמנות, עבור הורים מסוימים, לעשייה ולהתפתחות אישית ומשפחתית. חלק מההורים מרגישים יותר מתמיד בטוחים במקום, בזמן ובבחירה הנוכחית שלהם. מנגד העיסוק בשאלות אלה עלול גם להוביל ללחצים נוספים ולחדד לבטים וקשיים קיימים שהתעצמו ויצרו אתגר נוסף בהתמודדות, כמו לדוגמה, בקרב חלק מהמשפחות ה”מעורבות”, גרמניות-ישראליות.

התמודדות בצורה מיטבית 

מהמפגש עם הורים שונים ומהחוויות שלנו עצמנו, הצלחנו להבחין בכמה נקודות שתורמות להמשך התמודדות בצורה מיטבית:

עצירה לצורך התארגנות מחדש: לאור השינויים במבנים המשפחתיים, החינוכיים ובשוק העבודה, מותר לנו (ובמקרים מסוימים אנחנו ממש צריכים לדרוש זאת מעצמנו) ולבני/ות הזוג שלנו לקחת את הזמן לעצור, לעכל, לחשוב ולתכנן איך ממשיכים הלאה. העצירה מאפשרת לנו זמן להיערך לשינוי ולקבלה של המצב. לפעמים העצירה מרגישה בלתי אפשרית. לחלק מההורים, עצירה — בין טיפול, האכלה ובידור הילדים, עזרה בשיעורי בית ועבודה מהבית — היא באמת פריווילגיה. אך עצירה לא חייבת להיות לאורך זמן רב או בתנאים מושלמים. לפעמים עצירה יכולה להיות רגע של נשימה שלקחנו לעצמנו כשהילדים הלכו לישון, טיול בטבע שפתאום התאפשר ונתן פרספקטיבה שונה כי אין בית ספר, או שיחה שנוצרה דווקא כי שני ההורים פתאום בבית ולא מתרוצצים ממשרד לנסיעת עבודה לשיעור גרמנית. כשלוקחים רגע לעצור, אפשר לרתום את נקודות החוזק משתי התרבויות: הישראלית (יצירתית, מתאקלמת) והגרמנית (מסודרת, מתוכננת) על מנת להתאקלם למצב החדש. 

שיתוף ושמירה על קשרים חברתיים: השיחות חידדו כיצד שיתוף של הורים עם הורים אחרים, משפחה, ולעתים אנשי מקצוע, עוזר בהתמודדות עם הריחוק החברתי. בעת מצוקה, ישנה נטייה להסתגרות ולניסיון להתמודד עם הקושי בתוך המסגרת המשפחתית. דווקא החלוקה במצוקה, וקבלת פידבקים מבחוץ, מאשררים רגשות ומנרמלים את הקשיים. למשפחות מהקהילה הישראלית בברלין לעתים ישנה תחושת פער מהתרבות המקומית, והמפגש עם הורים ישראלים נוספים חיזק את תחושת הערבות ההדדית. 

דרך השיח הפתוח נוצרה ההבנה והלגיטימציה לכך שלכל משפחה נקודת המשען האינדיבידואלית שלה, בהתאם לערכים המובילים אותה, ללא קשר לצורת ההתמודדות של משפחות אחרות או למה שנראה או נשמע פוטוגני יותר כלפי חוץ. בכל מפגש אנו משתאים לנוכח הכוחות הרבים של ההורים שאנו פוגשים, היכולת המרפאה של ההומור, היצירה והשמש הברלינאית, ובעיקר מהיכולת לשאת יחד את הקושי, ולו ולזמן קצר. 

חמלה הורית: הורים רבים כבר מכירים את המושג הידוע שטבע הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט, “הורה טוב דיו”. במושג זה מתייחס ויניקוט לכך שלהורים אין באמת יכולת להיות מכווננים לחלוטין לצרכי ילדיהם, ולמעשה הציפייה שלא לעשות טעויות אינה תואמת את המציאות, שבהכרח מכילה קשיים, אכזבות וצורך להתגמש וללמוד לפתור בעיות. זהו מושג שעוזר לנו לזכור להיות אדיבים, נדיבים וחומלים כלפי עצמנו כהורים בתקופה הזאת ובכלל, ולקבל את העובדה שלא תמיד אנחנו פועלים באופן האידיאלי שהיינו רוצים. מושג זה מאפשר לנו לסלוח לעצמנו בידיעה שעשינו את המיטב שיכולנו באותו הזמן, בהתאם למידע ולמגבלות הקיימות. הבנת המושג הזה עוזרת לנו לשחרר את מנגנון ההלקאה העצמית והמחשבה בדיעבד ומאפשרת לנו להמשיך לתפקד בשלווה יחסית, ולפעול בכאן ובעכשיו תוך נוכחות מלאה ובצורה מיטבית ומאוזנת יותר לנו ולסביבה. מתוך החמלה לעצמי, נוצר גם פתח לשיחה עם בני זוג ואפילו עם ילדינו, על האופן בו היינו רוצים להתמודד טוב יותר בפעם הבאה, ואיך נוכל לסייע זה לזה להשיג מטרה זו.

לסיכום, מתוך המשבר נוצרה הזדמנות לתמיכה הדדית של הורים בקהילה. שמחנו לספק את התשתית לכך, במסגרת הקשיים והמגבלות שחווינו גם אנחנו, ואנחנו מודים מקרב לב להורים שהשתתפו, שתרמו בעצמם על ידי תמיכה בהורים אחרים ושעזרו לנו להבין מה הצרכים שלהם כרגע. אנחנו מקווים להמשיך ולתמוך בקהילת ההורים הישראלים ובני/ות זוגם/ן בברלין בצורות שונות. נשמח אם תצטרפו לדף שלנו, מרחב הורי לשיתוף והתייעצות בברלין, בו נעדכן לגבי פעילויות בהמשך ובין לבין נפרסם עצות וכתבות רלוונטיות להורים בברלין. נשמח עוד יותר לשמוע מכם, ההורים — גם מאלה שלא השתתפו — לגבי הצרכים והרצונות שלכם במרחב תמיכה בהמשך. 

אנחנו מודים גם לקבוצת המטפלים של שלווה, ששיתפו איתנו פעולה ותמכו. שלווה היא קבוצה של א.נשי מקצוע מתוך הקהילה היהודית — פסיכולוגים/ות, מטפלים/ות באמנויות ועובדים/ות סוציאליים — אשר תומכים/ות בהתנדבות במי שמרגיש צורך בייעוץ דחוף באנגלית, גרמנית, רוסית ועברית. הם מציעים פגישות פרטניות וקבוצתיות, לאו דווקא להורים אלא לכלל האוכלוסייה.

קצת עלינו:

נעה קנטר, פסיכולוגית. גרה בברלין כבר שלוש שנים וחצי ועובדת כפסיכולוגית חינוכית באנגלית עם ילדים מבתי ספר בינלאומיים. לפני המעבר לברלין עבדה כפסיכולוגית בישראל. עורכת אבחונים, טיפולים, קבוצות מיומנויות חברתיות וסדנאות למורים וצוותים חינוכיים.

אלון דינור, פסיכולוג חינוכי מומחה, מטפל CBT, עובד עם ילדים, מתבגרים והורים, התמחות בבעיות התנהגות. חוגג שנה בברלין, נשוי לבת זוג גרמנייה ושתי בנות. תמיד סקרן לחוות מנעד של תרבויות שונות וכיצד הן משפיעות עלינו כיחידים וכמשפחות. לאחרונה פתח קליניקה פרטית. נוטה להתלונן בקיץ הברלינאי שחם מדי. 

אלינור צלמונה בולג, מוסמכת לטיפול באמנויות בהתמחות בפסיכודרמה. עובדת עם ילדים ומבוגרים. מנחה סדנאות העוסקות בעברה בין דורית של טראומה. יש לה ארבע בנות וגרה בברלין כבר שמונה שנים. 

נחמה גריינימן באוך, מטפלת באמנות, בעלת תואר שני מאוניברסיטת חיפה. עובדת מעל לשלוש שנים עם ילדים פליטים (בגילאי 13-4) והוריהם במקלטי פליטים ובבתי ספר בברלין. בעבר העבירה (במשך שנתיים) קבוצות אמנות לילדי מהגרים בנויקלן במסגרת פרויקט שלום רולברג ועבדה עם ילדים והורים בבית ספר, מרכז משפחתי ומרכז טיפולי במרצאן-הלרסדורף. כחלק מעבודתה, מפעילה סדנאות אמנותיות להורים ולילדים והרצאות לאנשי מקצוע. עוסקת, בנוסף, במחקר עם התמקדות בנושאים הקשורים למנטליזציה הורית. גרה בברלין כחמש שנים וחצי ונשואה לבן זוג גרמני עם שני ילדים.

עינת אבס-אונציג, מסטר ב-NLP, מדריכת מיינדפולנס, מאמנת ויועצת עסקית. עובדת עם אנשים פרטיים (ישראלים וגרמנים), זוגות וחברות בשוק המקומי והבינלאומי מאז שנת 2013, עם מיקוד על נושאי התמודדות עם משברים וצמיחה מתוך שינוי. מורה ומדריכה מוסמכת לפילאטיס המשלבת עבודה עם גוף-רגש ומחשבה. יזמית בדם, מנחה סדנאות לחברות וארגונים שונים בברלין, מתמקדת בהעצמת נשים ואימהות בנושאי תקשורת, זוגיות ואיזון קריירה ומשפחה. אמא לארבעה וגרה בברלין בשש השנים האחרונות.

תגובות