"לאט לאט, עם סקרנות גדולה והרבה פוטנציאל": היוזמה שמחברת בין ישראלים לבני נוער מוסלמים מהרובע הכי עני בנויקלן

בטור חדש תספר הגר לוין, הישראלית מאחורי פרויקט "שלום רולברג", איך לצד החששות, הדיסטנס והעוינות הקרירה — אפשר גם להצליח לסדוק את החומות

"את יהודייה? את בטוחה? אז איך זה שאת יודעת קצת ערבית? איך זה שאין לך פאות? חשבתי שיהודים נראים אחרת, שמעתי עליהם הרבה. את ישראלית? ואבא שלך? והוא גם הורג ילדים בעזה? שמעתי שזרקו שם פצצת אטום…" לאחר שלוש שנים וחצי ברובע רולברג שבצפון נויקלן, אני עדיין נשאלת פעם אחר פעם על-ידי ילדים והורים, אם אני יהודייה. הם יודעים את התשובה, אבל הם ממשיכים לשאול, לעתים כלא מאמינים ולפעמים כדי לקבל בכל פעם מחדש את האישור לפתוח בשאלות על הנושא האקטואלי שהם שמעו לאחרונה על יהודים או על ישראל.

אני פוגשת אותם במרכז "מורוס 14", שמאז שנת 2003 מוביל פרויקטים לקידום תהליכי אינטגרציה, חינוך ותרבות ברובע רולברג, המאכלס כשלושים בני לאומים שונים, רובם המוחלט מוסלמים מארצות המזרח-התיכון וצפון-אפריקה. הרובע ממוקם כבר שנים בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי של ברלין מבחינת רמת הכנסה, אבטלה וחינוך. "מורוס 14" מארגן אירועים תרבותיים וחברתיים ברובע ומפעיל רשת חונכים, שבמסגרתה נפגשים ילדים ובני נוער עם חונך פעם או פעמיים בשבוע, שמלווה ותומך בהם. צוות המרכז, שנתקל לעיתים תכופות באמירות אנטישמיות של ילדים והוריהם, שימוש ב"יהודי" כקללה ואמירות כנגד ישראל, הזמין אותי באמצע שנת 2012 להשתלב בפרויקטים השונים ודרכם בחיי היומיום של הרובע. בכך נוצרה הזדמנות (לרוב לראשונה) לתושבים להכיר ישראלית ויהודייה באופן ישיר.

שלום רולברג.

בניית מערכות יחסים. שלום רולברג

ההתחלה לא היתה פשוטה, אך גיליתי שלמרות החששות, הדיסטנס והעוינות הקרירה לעיתים, ישנה סקרנות גדולה והמון פוטנציאל לדיאלוג. בזהירות רבה, ועם ההסתגלות של התושבים אלי ואני אליהם, נוצרה ביננו מערכת אמון, שדורשת טיפוח מתמיד. האמון הזה איפשר לי להתחיל את "שלום רולברג", תוכנית שמטרתה לאפשר ולארגן מפגשים בין תושבי הרובע ליהודים ולישראלים ברלינאים. המפגשים הבין-תרבותיים ובין-דתיים מתקיימים דרך אירועים שונים, סדנאות שבועיות בבית הספר היסודי ברולברג ובעיקר – עבודה בקבוצות. מתנדבים יהודים נפגשים עם הילדים ועם בני הנוער באופן שבועי, חונכים או מדריכים אותם בקבוצות פעילות שונות כמו אמנות, לימוד אנגלית, ספורט, תיאטרון ועוד. המפגשים העקביים והאינטנסיביים מאפשרים בניית מערכות יחסים בין התושבים למתנדבים. הילדים והמתבגרים לא מגיעים בתחילה לקבוצות כדי לנהל דיאלוג בין-דתי או להתדיין על עתיד המזרח-התיכון. הם מגיעים בשביל המפגש החברתי, או כי הם נהנים מאמנות או ספורט. אולם דרך הפעילויות השונות הם נחשפים לאנשים ונושאים שנחשבים בדרך כלל לטאבו או נשלטים על-ידי דעות קדומות וסטריאוטיפים בסביבתם.

לאחר שלוש שנים וחצי ישנה תחושה שמצד אחד הצלחנו לסדוק חומות וישנן לא מעט משפחות שהצלחנו להגיע אליהן; ומצד שני אנחנו ממשיכים להתמודד עם אתגרים ודילמות שעולים כל שבוע במרכז. הקבוצות השונות מהוות עבור לא מעט ילדים ובני נוער מקום בטוח שבו הם יכולים לדבר בחופשיות, בלי שאנחנו ניעלב או נתקשר להורים. הם לומדים שאצלנו מותר לשאול הכל, למרות שלא תמיד יש לנו את התשובות הטובות ביותר או תשובות שהם יאהבו לשמוע, אבל אנחנו פה בשביל לדבר. והם רוצים לדבר.

באמצע קורס ציור אופנה שמעבירה מעצבת אופנה ישראלית, בשיעור אנגלית שמעבירות מתנדבות יהודיות אמריקאיות, או בקבוצת אמנות שמעבירה מטפלת באמנות ישראלית, העלו הילדים ובני הנוער נושאים שונים שמעסיקים אותם: מה צריך לעשות עם הפליטים שמגיעים לגרמניה, דעתם על הטרור בפריז, על דאעש, על קורסים ללימוד קוראן שהם הולכים אליהם כל סופ"ש, על אסלאמיסטים שחילקו להם קוראן ברחוב, על ילדים בכיתה שצעקו קריאות אנטישמיות בהפסקה, על ההורים שאמרו כך וכך על ישראל או יהודים (ובכבוד של מילת ההורים אסור כמובן לפגוע).

בטור חדש שאפרסם כאן בשפיץ, אשתף אתכם בדילמות השונות שמעסיקות אותי ואת הצוות, ובשאלות שמעלים הילדים ובני הנוער. אספר על הניסיונות ליצור מפגשים בין-תרבותיים, שהם קודם כל מפגשים בין אנשים, מפגשים שמעוררים שאלות רלוונטיות גם לנושאים שמעסיקים אותנו כישראלים בברלין.

לדבר על נושאים שהם טאבו

נושאים שנחשבים בדרך כלל לטאבו

תגובות