קונפליקט הזהויות דרך עיניהם של ילדי הפליטים — חדשים וותיקים

בניגוד לילדי הפליטים החדשים, שנראה כאילו רצו להיתפש בעיניי כגרמנים, הילדים שאני עובדת איתם יום יום בנויקלן הם גרמנים — ובכל זאת מתקשים להזדהות ככאלה. טור שני של הגר לוין, הישראלית מאחורי פרויקט "שלום רולברג"

לפני שבועיים ארגנו פעילים מבית הכנסת פרנקלאופר, מהג'וינט ומ״מורוס 14״ יום התנדבות במרכז הפליטים בוילמרסדורף. למעשה זה היה המשך לפעילות שערכנו במקום ב"יום המצווה" בנובמבר. בשונה מהמתנדבים היהודים, רוב בני הנוער של ״מורוס״ הינם מוסלמים. רציתי לתת הזדמנות לבני הנוער שלנו, שבעצמם מקבלים הרבה מההתנדבות של המדריכים והחונכים שלהם, לחוש מהי תרומה למען מטרה טובה בעיניהם, ולהרגיש שגם להם יש כוח להשפיע ולהעניק לאחרים. מטרה נוספת היתה שיחוו את העבודה המשותפת עם המתנדבים היהודים, וייווכחו שלמרות הרקע השונה, בעצם הם חולקים מטרות משותפות ואכפת להם מדברים דומים. זה עבד נהדר בנובמבר: הנערים שלנו שיחקו עם ילדי הפליטים, תיקשרו בכיף עם המתנדבים היהודים והתגאו שהם יכולים לעזור בתרגום לפליטים דוברי הערבית.

הפעם החוויה היתה אחרת. היינו פחות מתנדבים, כך שביליתי יותר זמן עם ילדי הפליטים. הרבה זמן לא חזרתי הביתה כל כך טעונה רגשית. בשעות ספורות חוויתי עליות ומורדות, רגעים מרגשים, שמחים, עצובים וגם לא נעימים. רוב הזמן ישבתי עם חבורת בנים בני שבע עד עשר, ציירנו והכנו ביחד שרשראות חרוזים שהם נתנו במתנה לאימהות או לאחיות שלהם. רובם כבר הולכים לבית-הספר ואפשר היה לתקשר איתם בגרמנית פשוטה. זה לא היה קל, חלקם היו מאוד מופנמים, חלק היו רועשים מאוד, חלק דיברו גרמנית מעורבת בערבית. אבל בכל זאת הצלחנו לדבר. הם סיפרו לי איך קוראים להם, בני כמה הם, מאיפה הם באים, על המשפחות שלהם, החברים בבית-הספר. הם סיפרו בגאווה שהם לומדים גרמנית, חלקם אף הפריזו כשטענו שהם כבר יודעים את השפה ולא צריכים יותר ללמוד. הם הדגימו לי איך הם סופרים בגרמנית ומדקלמים את האותיות. ילד אחד צייר את דגל גרמניה, לא לפני שווידא את סדר הצבעים, כדי שלא יטעה חלילה. ילד אחר הכריז שהוא גרמני וזהו. הקלות שבה הם היו מוכנים להחליף את זהותם בפניי הדהימה אותי והעלתה בי תחושות מעורבות.

הרבה זמן לא חזרתי הביתה כל כך טעונה רגשית. בשעות ספורות חוויתי עליות ומורדות, רגעים מרגשים, שמחים, עצובים וגם לא נעימים

לא יכולתי שלא להשוות בין הילדים שפגשתי, שהגיעו לפני חודשיים או שלושה לגרמניה, לבין הילדים שאני עובדת איתם יום יום בנויקלן. רוב ילדי "מורוס" נולדו כאן. בדרך כלל הוריהם או סביהם הם אלה שהגיעו לברלין, כפליטים או כמהגרים. אך בניגוד לילדי הפליטים החדשים, שנראה היה כאילו רצו להיתפש בעיניי כגרמנים, ילדי "מורוס" הם גרמנים, ובכל זאת מתקשים להזדהות ככאלה (ואם להיות כנים, גם חלקים בחברה אינם רואים בהם כאלה). כמעט בכל סבב הכרות בפרויקט "שלום רולברג", מספרים הילדים מיד על ארץ מוצאם. זאת על אף שכלל לא נשאלו מאיפה הם, ולמרות שרובם המוחלט מכיר את ארץ המוצא של הוריהם רק מסיפורים או מביקורים. לפעמים התעכבנו על כך ושאלנו: מה זה אומר שאתה מלבנון? האם נולדת שם? האם אתה דובר את השפה? רצינו לחשוב יחד איתם מהי זהות. השיחות על כך היו מרתקות. בעיקר היה מעניין לראות איך ילדים הסבירו את תשובותיהם, לעתים תיקנו אותן בשיחות חוזרות ולעתים בחרו להשאיר אותן ללא שינוי.

מצד אחד יצאתי מעודדת לגבי ילדי הפליטים בווילמרסדורף — הרגשתי שיש להם הזדמנות טובה לפתוח דף חדש. בטח שיש להם יתרון גדול על הוריהם, שתהליך ההתאקלמות וקליטת השפה שלהם יהיה ארוך יותר באופן משמעותי. בגילם הצעיר, נראה היה שאימוץ הזהות כנראה יותר קל ושהפוטנציאל והרצון שלהם להשתלב בחברה הגרמנית גדולים יותר משל הוריהם. יכולתי רק לדמיין שההורים חשים הרבה יותר את האובדן. מצד שני, גם קשה היה שלא לחוש את הטראומה של הילדים האלה, שחלקם לא היו קלים, דורשי תשומת לב, מחרחרי ריב עם ילדים אחרים, אלימים וחלקם אף גנבו מאיתנו ציוד. הסתובבנו קצת במרכז, ראינו חדרים חסרי אופי, שירותים לא נקיים. פגשתי שם משפחה שבחלוף שלושה חודשים מביקורי הראשון, עדיין לא יודעת מה צופן לה העתיד. אני מודה שאחרי מספר שעות הרגשתי שאני מוכרחה לצאת משם, אבל הקושי על פניהם של הילדים כשעזבנו שבר לי את הלב.

לפעמים נדמה שקונפליקט הזהויות הוא חלק מהחיים בברלין לא פחות משער ברנדנבורג או מגדל הטלוויזיה. ההשוואה בין ילדי ״מורוס״ לבין ילדי הפליטים העלתה בי תהיות לגבי האופן שבו ילדים משתמשים, באופן לא מודע כנראה, בזהות שלהם. לפעמים כדי להסתגל לסביבה החדשה, ולפעמים כדי להבדיל את עצמם ממנה. למרות החוויות הלא פשוטות, זאת הרגשה מיוחדת להעניק לילדי הפליטים רגעי שמחה. זאת הרגשה אחרת לגמרי כשמגיעים אלינו מדי פעם פליטים ל"מורוס" ואנחנו עוזרים להם באופן פרטני וממושך יותר במציאת קורסי שפה, חונכים שילוו אותם, מקומות לאאוסבילדונג וכדומה. בנוסף לליווי זה, חשוב לנו שאצלנו יתחברו אנשים מכל מיני רקעים ותרבויות, בהם כמובן יהודים וישראלים. החוויות שלנו ביחד מוכיחות עד כמה בזמנים כאלה ובעתיד יהיה צורך בפרויקטים דומים ובמקומות שבהם אנשים יכולים להיות ולדבר על מי שהם בפתיחות. עם כל המורכבות, הרי זאת ברלין.

לטור הראשון

 

18,12,14 Kunstgruppe

תגובות