מחשבות על מונוגמיה בין תל-אביב לברלין

אם מערכות יחסים הן חנות צעצועים, ברלין היא רשת קניונים. האם תושבי בירת היחסים האלטרנטיביים יודעים משהו שאנחנו לא יודעים?

שבוע אחרי שהתחתנתי, נסענו לירח דבש. אף אחד לא הכין אותי שדווקא על אי בתאילנד, באמצע גן עדן, אחטוף התקף חרדה. זהו?! עם האישה הזאת תסתכם האינטימיות שלי עד שאמות? זה הבן אדם היחיד שאני הולך לשכב איתו כל החיים?

בשנים שבאו אחר כך אמנם היה לנו טוב, אבל הקול המערער סירב להרפות והוביל אותנו לטיפול זוגי. הפסיכולוג, לא רק שלא היה מופתע, אלא גם מיהר להדביק על הקול שלי שלל הסברים מעולם הפסיכולוגיה. הרי כבר בתור ילד רציתי שההורים שלי ייפרדו. במקרה שלהם זה לא עבד (אצלנו הקתולים כל חתונה היא חתונה קתולית), אבל הדימוי השלילי וחוסר האמונה בזוגיות הושרשו בי כבר אז. "הייתי מציע לכם יחסים פתוחים, אבל אתם עוד צעירים מדי לזה. הכניסה לחנות הצעצועים הזאת מומלצת לבני 40 ומעלה", הוא אמר.

מפה לשם, השנה ימלאו לי ארבעים אביבים. אפשר להיכנס עכשיו? או שגם בארבעים השנים הבאות אני צריך להמשיך להאמין ב-they lived happily ever after?

״יחסינו לאן״ הוא הנושא שמעסיק אותי באובססיביות כבר שנים. החקירה התחילה עוד בתל-אביב, אבל היא לא הניבה פרי כי כולם מכירים את כולם וזה בדיוק מה שהופך אותם לשקרנים

רגע לפני ארבעים, גרוש פלוס ילד פלוס חברה, אני מוצא את עצמי חושב על אותו פסיכולוג זוגי, ותוהה מה אעשה אחרת הפעם כדי שלא אצטרך אותו שוב. האם מה שהוא הציע זה הפתרון היחיד? נכון שזוגיות מונוגמית כמו שרובנו מכירים אותה היא דרך קשה ומפותלת, אבל אתה נופל וקם, נופל וקם, ובסוף אתה צועד עם אשתך, שבעת ילדיכם ועשרים נכדיכם לקראת חגיגות היובל של הנישואים המושלמים שלכם, וכולם שואלים ביראת קדושה: ״מה הסוד שלכם?״ ואתה ואשתך שתחיה מביטים זה בזו בחיוך ממזרי ועונים ביחד: ״יחסים פתוחים״. לא! זאת לא אמורה להיות התשובה. או שכן? זה חוקי? זה אפשרי? זה לא דופק לאהבה את כל ה…אהבה?

״יחסינו לאן״ הוא הנושא שמעסיק אותי באובססיביות כבר שנים. החקירה התחילה עוד כשגרתי בתל-אביב, אבל היא לא הניבה פרי כי כולם שם מכירים את כולם וזה בדיוק מה שהופך אותם לשקרנים. כמו שחבר ישראלי אמר לי פעם, התחושה הכללית היא שמונוגמיה היא שקר מוסכם.

פריצת הדרך הראשונה נרשמה כשהגעתי לברלין. אם נחזור לדימוי היחסים כחנות צעצועים, אז אפשר לומר בהכללה גסה שרובנו בוחרים צעצוע אחד לכל החיים (להלן "מונוגמיה״), או לכל היותר מחליפים אותו כל כמה שנים כשהוא מתקלקל (להלן "מונוגמיה עד שזה נגמר, ואז עוד מונוגמיה עד שזה נגמר, ו…"). ובכן, ברלין היא לא חנות — היא רשת קניונים, בירת היחסים האלטרנטיביים. הצעצועים בה צבעוניים כל כך, המבחר הוא אין סופי, וברגע שנכנסת אליה, נדמה שלא נותר מסביבך איש או אישה שמנהלים מערכת יחסים "רגילה".

מבחר צעצועים אינסופי זה נחמד, אבל אי אפשר להימלט מהתחושה שאולי זאת אחת הסיבות לכך שהרבה אנשים מרגישים לי די בודדים בעיר הזאת

אומרים שכשאישה מגלה שהיא בהריון, פתאום כל הנשים לידה מעוּברות. כך גם אני מצאתי את עצמי מוקף בשני גברים ואישה שחיים בשלישייה; אישה בת 50 שמעולם לא רצתה זוגיות ארוכת טווח ומשפחה ואף על פי כן עושה רושם של אדם די מאושר; וזוג בקשר מרתק: הוא סטרייט שלא מגביל עצמו לנשים בלבד, היא לסבית שגם לא מגבילה עצמה לנשים בלבד. הם התאהבו, חיו יחד כמה שנים, הביאו ילדים כמו זוג קונבנציונלי — ואז הפסיקו להימשך זה לזו. הייתם מצפים אולי שבנקודה הזאת הם יפרקו את החבילה, אבל הם החליטו שהם כל כך טובים ביחד שהם ממשיכים לחיות כמשפחה, רק שאת העניינים המיניים הם פותחים. אפשר בשלב הזה לגלגל עיניים בביטול, אבל החיים מוכיחים שזה עובד. לפעמים.

ובכן, מבחר צעצועים אינסופי זה נחמד, אבל אי אפשר להימלט מהתחושה שאולי זאת אחת הסיבות לכך שהרבה אנשים מרגישים לי די בודדים בעיר הזאת. הם ניסו הכל. לא נשאר שום דבר מסתורי, טהור. הכל אפשרי ומוגש בחופשיות. ולפעמים, כשזה בכל זאת נראה קסום, קשה לי בעיקר להתעלם מנושא אחד: קנאה.

באחד הביקורים שלי בישראל השווצתי בפני חבר בברלין הפתוחה, מה שגרם לו לגלות לי שהוא ואישתו פתחו את היחסים. "אבל שלא תספר לאף אחד", הוא הדגיש. "מוזר, מבחוץ זה נראה שיש לכם יחסים מושלמים", אמרתי לו. "הם באמת מצוינים, אני אוהב אותה כל כך. פשוט שנינו עברנו את הארבעים, והכרנו מוקדם, ולא ממש טעמנו דברים אחרים… לשנינו ברור שאנחנו לעולם לא ניפרד, אבל מונוגמיה זה דבר ארור עם ערימות של מלחמות פנימיות. אנחנו בחרנו להתמודד עם הקנאה ולא עם המונוגמיה. כל אחד צריך לבחור את המלחמות שלו". החבר הוסיף וסיפר שהוא ואשתו ניסו לעלות דרגה והשתתפו בסדנה בנושא פוליאמוריה — מערכות יחסים שמבוססות על ריבוי אהבות — אבל פרשו מייד אחרי התרגיל הראשון בהבנת כוחה ההרסני של הקנאה. "זה גדול עלינו. למי יש כוח לעוד יחסים? אנחנו מעדיפים יחסים פתוחים בקטנה, ובחרנו גם לא לדעת. עושים בשקט. יש עדיין קנאה, אבל לפחות היא לא תוקפת חזק מדי", הסביר בחיוך.

״כזה! כזה אני רוצה!״, אמרתי לעצמי באושר. חזרתי הביתה, וסיפרתי למי שלימים תהפוך לגרושתי על התגלית החדשה שתציל את הנישואים שלנו. היא הקשיבה בשקט וכשסיימתי אמרה: "נראה לך שתוכל לעמוד בזה אם אשכב עם מישהו אחר?" חשבתי ועניתי בזהירות: "כן. אם תדאגי שלא אדע מזה, אז כן". היא הופתעה מעט ואני סיכמתי לעצמי בסיפוק: אחד-אפס לי. אבל אז היא הוסיפה: "בסדר, אבל תדע לך שאני לא גבר, אם אני שוכבת עם מישהו יש סיכוי טוב שגם אתאהב בו". "אוקי", מלמלתי לעצמי, "חטפתי נוקאאוט. לסגת, לסגת מיד!"

התחושה היא שברלין מאפשרת כל מה שעולה על רוחכם כל עוד זה לא פוגע באף אחד. ואני לא בטוח שכולנו יודעים להתמודד עם חופש כזה

ואכן נסוגתי, אבל הרצון לפצח את סוד הקשר האולטימטיבי לא הניח לי. פניתי למארגנת סדנאות הפוליאמוריה. "קנאה ורכושנות אלה רגשות פרימיטיביים וחייתיים שלא מועילים לנו כיום, ואם מתאמנים אפשר להוציא אותם מהמערכת", היא טענה. "הקנאה קשורה לתפישת הערך העצמי. אתה חושב לעצמך 'מה זה אומר עלי שהיא רוצה מישהו אחר? למה אני לא מספיק טוב בשבילה?׳ אבל לאף אחד אין את היכולת לספק את כל צרכי השני. התרגלנו להתייחס לבן או בת הזוג כאל 'שלנו', אבל הם לא. הם חופשיים לבוא וללכת ולעשות מה שטוב להם ואם יש אהבה עמוקה ואמון זה אולי אפילו יעבוד באותן שיטות שגדלנו עליהן. ואם לא, אז בכל מקרה הקשר יתפרק".

היא לקחה נשימה והמשיכה: ״מה ההבדל בין לפנטז על נשים אחרות לבין המימוש עצמו?" "מה זאת אומרת? זה כמו שתשאלי אותי מה ההבדל בין לרצות להרוג מישהו לבין לירות לו כדור בלב", עניתי. "אתה לא חושב שיש הבדל בין להרוג מישהו לבין לאהוב אותו? למה שמעשה אהבה יפגע במישהו?" היא המשיכה להסביר עוד ועוד על הערך העצמי, אבל אני כבר לא הייתי שם. יש משהו בעניין הרוחני הזה, שהכל פתוח ומקובל, שנשמע לא אנושי ואפילו גרוע מזה, זה נשמע… משעמם. איסורים וגבולות הם הרי חלק מרכזי בסיפור. אם לא נציב לעצמנו גבולות, במה נשחק? ופתאום שאלתי את עצמי אם זה במקרה שהכל כאן פתוח בברלין. האם החופש המוחלט קשור לפחד מהימים החשוכים שבהם לא היה ממנו בכלל? התחושה היא שברלין מאפשרת כל מה שעולה על רוחכם כל עוד זה לא פוגע באף אחד. ואני ממש לא בטוח שכולנו יודעים להתמודד עם חופש כזה.

Polyamory_large copy

כאמור, השקעתי את שנותיי האחרונות במחקר לא מדעי של הנושא. יש לי סטוקים של טיעונים בעד ונגד כל סוגי היחסים, אבל יש לי תחושה שהגיעה שעתה של הפואנטה. הבעיה היא, שאני מתקשה למצוא אחת. אין לי שום מושג מהי הדרך הנכונה. וגרוע מכך, אני חושש שפשוט אין כזאת. גם כשהייתי במשבר זוגיות ניסיתי נואשות לבדוק איך גורמים לקשר לעבוד. הרי יש כאלה שמצליחים! מה הסוד? מה החוקים? אין. כלום. כל אלה שחושבים שמצאו את שיקוי הקסמים אולי צודקים, אבל הוא מדויק רק לקשר שלהם.

בינתיים הפתיחות בברלין מאוד מעודדת אותי, ולאו דווקא בגלל העניין המיני, אלא בגלל שאנשים כאן יודעים שיש להם את האפשרות לחיות בדרך שלהם. אין טוב ורע כשזה מגיע למערכות יחסים שמקובלות על שני הצדדים (או שלושתם). האתגר האמיתי הוא לא ללכת יותר מדי לאיבוד — מתכון לבדידות, אלא לגלות מה מתאים לך ולבחור בזה בלי להתנצל.

כשפרשתי בפני בת הזוג הנוכחית שלי את כל האופציות היא התקשתה להסתיר את הבהלה. "לאן אתה ממהר?״, היא הופתעה. עניתי שהפעם אני פשוט רוצה שיעבוד. ניסיתי להציע, שכיוון שהקשר שלנו עוד בתחילתו, פשוט ניכנס יד ביד לחנות ונבחר — יש הרבה יותר אפשרויות מפעם. היא סירבה להיכנס, הושיבה אותי על ספסל ואמרה בביטחון "לא נכשלת. היתה לך זוגיות מדהימה והבאתם יחד ילד מדהים, וזה נגמר בגלל אלפי סיבות שאין טעם להתעסק בהן יותר. זה עבד עד שזה לא עבד, וזהו". חיבקתי אותה חזק. "את לא פוחדת? מה אם אחרי כמה שנים כבר לא נהיה מאוהבים ונשתעמם? והיחסים יתחילו להתמסמס? אולי נרצה לפתוח אותם? את חושבת שנמשיך להימשך אחד לשנייה גם אז? זה אפשרי בכלל?" היא חייכה וענתה בפשטות "כן". גיחכתי על התמימות שלה אבל בכל זאת קיוויתי שהיא צודקת. וכך סגרנו את חנות הצעצועים, והלכנו לאכול גלידה בשני טעמים.

(צילום עליון: מאיה באומל-בירגר)

תגובות