טימור ורמש על השקת ״הוא חזר״ בעברית: ״התגובות בישראל היו פחות חריפות ממה שציפיתי״

בראיון לשפיץ אומר מחבר רב-המכר הגרמני, שיצא לאחרונה בישראל לאחר תקופה ארוכה שבה סירבו ההוצאות הגדולות לפרסמו: ״הספר סותר את ההנחה האינטואיטיבית שלפיה לא ניתן לחוש אמפתיה כלפי היטלר. אני סבור שתהליך זה אפשרי גם עבור הקורא היהודי״

בכתבה שפורסמה ב-2013 ב״הארץ״ על ההצלחה המסחררת של הספר ״הוא חזר״ (Er ist wieder da) מאת הסופר הגרמני טימור ורמש — אחד מרבי-המכר הגדולים בגרמניה בשנים האחרונות, שתורגם ל-41 שפות, נמכר ב-2.5 מיליון עותקים והפך גם לסרט — הסבירו כמה מרואיינים ישראלים מדוע ההוצאות לאור המקומיות אינן מעוניינות בזכויות התרגום לעברית ומתרחקות מהלהיט כמו מאש. ״התשובות שקיבלתי היו שזה רגיש מדי — סאטירה שבה היטלר לא מצטייר כרוצח אכזרי, שאפשר לחוש אליו קצת אמפתיה״, סיפרה אז אפרת לב, מנהלת זכויות חוץ בסוכנות דבורה האריס, ״זו לא הדמות שאנחנו מכירים ושונאים, והם חוששים מתגובת הקוראים הישראלים״; ״זה ספר מוצלח לטעמי״, אמר העורך והמתרגם חנן אלשטיין, ״אבל קשה לי לראות איך חנויות ספרים בארץ ישימו ספר עם עטיפה כזאת על המדפים״; ״הספר עובר את גבול הטעם הטוב, ואני חושב שההומור הספציפי הזה לא יתקבל היטב בישראל״, הוסיף המו״ל אילן פן.

שנתיים ומשהו אחרי, יצא לאחרונה הספר בעברית בהוצאת סלע מאיר, שהוציאה כמה וכמה ספרים פרובוקטיביים בשנים האחרונות (בהם גם ספריו של טוביה טננבום, שיצאו לראשונה בהוצאת זורקאמפ הגרמנית). ״כישראלים שקשורים עם גרמניה בקשרים תרבותיים, כלכליים והיסטוריים, אנחנו צריכים לנסות ולהבין מה נוגע ומדגדג לגרמנים כל כך עמוק״, הסביר השבוע המו״ל רותם סלע את החלטתו להוציא לאור את הספר שבו היטלר מתעורר לחיים בשנת 2011 בברלין ומגלה דאגה עמוקה לנוכח מצב האומה הגרמנית שאיבדה את רוח הקרב שלה בתוך סגידה לתרבות הפנאי והאמריקניזציה. ״אני מאמין שהעיסוק בתרבות גרמנית בת-זמננו, ובפרט באופן שבו גרמניה של היום מעכלת את זכרון מלחמת העולם השנייה, השואה והשדים שלה, יכול להוריד מתחים ולבנות גשרים בין ישראל לגרמניה. ככל שאתה מכיר מישהו יותר, קל לך יותר לפתח אליו יחס מורכב ואמיתי. העובדה שישראלים וגרמנים צוחקים ביחד מיצירה הנוגעת בנקודה כל כך רגישה היא סימן טוב, שעשוי לסמן סיכוי לקשר בריא ונורמלי יותר בין שתי האומות״.

רותם סלע

״ העובדה שישראלים וגרמנים צוחקים ביחד מיצירה הנוגעת בנקודה כל כך רגישה היא סימן טוב״. המו״ל סלע

בכתבה ההיא מ-2013 נאמר גם כי ״הוא חזר״ הוא ״ספר מאוד פנים־גרמני, שמכיל התייחסויות רבות לשמות ולתופעות שהגרמנים מכירים היטב… הקונטקסטואליזציה המאוד גרמנית בעייתית לתרגום״. אולם יש לציין שהתרגום של עידו נחמיאס, שלדברי סלע מתגורר בברלין, דווקא מוצלח למדי.

היטלר של ורמש סובל מצרותיהם הרגילות של "נוסעים בזמן" בתרבות המערב: הוא צריך לעגן את עצמו במרחב ובזמן, להבין כיצד פועלת הטכנולוגיה ומהן הנורמות החברתיות החדשות. בניסיון המחשבתי הזה, קבע לעצמו הסופר עקרון מפתח שאותו הוא אוכף בדקדקנות: הוא מבקש להיצמד ככל האפשר להיטלר ההיסטורי, שדרך הפרספקטיבה שלו, בגוף ראשון, הוא מתאר את ברלין העכשווית.

עד מהרה היטלר עולה שוב לגדולה — הפעם כבדרן-כוכב בתוכניות אירוח ודמות ציבורית מוכרת, היות שהוא נתפס על ידי סובביו כחקיין מוכשר של הפיהרר, כלומר כאחד מבין בדרנים רבים שעטו את הדמות במדיומים השונים. כך יוצר הרומן מהלך מבריק בכך שהוא משווה את הצלחתו של היטלר המדומיין לעלייתו של היטלר האמיתי לשלטון: ברומן גובר היטלר על כל חקייניו — ומהלך זה מקביל לתהליך ההיסטורי, אשר הוא שיצר מלכתחילה את המושג מעורר האימה "היטלר האמיתי".

בראיון סקייפ שערכנו עם ורמש עם שובו מביקור בישראל לכבוד השקת הספר, הוא סיפר כי מבחינתו התגובות שם לספר לא היו יוצאות דופן. ״השיח היה פתוח וער, כמו גם במקומות אחרים. הספר התקבל בסקרנות״.

באחד מאתרי החדשות הגדולים בישראל כתבו שנתקלת בתגובות ביקורתיות נוסח "מי אתה שתעשה צחוק מהשואה".

״התגובות היו פחות חריפות ממה שציפיתי או שהייתי יכול לצפות. בכל מדינה שבה מתפרסם הספר ניתן לצפות שיתעורר סביבו דיון ער״.

בישראל יש נטייה לנכס את נושא השואה כדבר "ששייך לנו". היחס לשואה אינו כמו בכל מדינה.

״ברור שנושא השואה חשוב ביותר בשתי תרבויות: בגרמניה ובישראל, שבהן מתקבלת השואה כנושא מרכזי הנוגע בתרבות באופן מיוחד. האמת שציפיתי לתגובות קשות הרבה יותר ולא מצאתי את התגובות יוצאות דופן״.

(לדברי המו״ל סלע, ״אכן בשתיים מההרצאות של ורמש בישראל פנו אליו צופים בודדים מהקהל ושאלו אותו בווריאציות שונות ׳מי נתן לך את הזכות לעשות מזה צחוק?׳, אבל יותר מאשר כעס דומה שהעיסוק ההומוריסטי בהיטלר עורר בעיקר עניין״).

טימור ורמש בישראל

״האדם הגרמני הממוצע בגרמניה נוטה לחשוב שהיטלר פשוט דפוק או שהוא מפלצת״. ורמש צילום: ענבר מסיי

כפי שאתה ודאי יודע המו"לים הגדולים בישראל סירבו להוציא את הספר לאור. האם היה לך חשוב שהספר ייצא לאור בעברית?

״לא היה לי חשוב במיוחד שהספר יפורסם בעברית. אם מישהו רוצה להוציא אותו לאור, לא אגיד לו לא. יש לי שני תנאים: היה חשוב לי שההוצאה תהיה עצמאית, כלומר שאינה מושפעת ממניעים פוליטיים [במדינות אחרות נבדק שההוצאות אינן קשורות למשל עם גורמים ניאו-נאציים — י.א]; והיה לי חשוב שהתרגום יהיה איכותי, שהספר יעבור עריכה איכותית. חשוב מאוד שהטון של היטלר יעבור כאותנטי ומציאותי. בשביל שהספר יעבוד יש ליצור רושם של ׳היטלר ריאליסטי׳״.

ואכן, את היטלר שחזר משרתות אותן התכונות ששימשו אותו בעת עלייתו לגדולה בפוליטיקה הגרמנית: משמעת עצמית, כריזמה ומסירוּת אדירה למטרה. מסייעות לו גם הנסיבות המיוחדות של ההווה בגרמניה — סגידה מחודשת לכוכבים חדשים (היטלר קונה את עולמו דרך פופולריות ביוטיוב) ועיסוק בשואה — תימה פופולרית מאוד בתרבות הגרמנית העכשווית — תוך עמעום ערכי מוחלט. משום שהוא נתפס כמבקר שמזכיר לתרבות הגרמנית את עברה, הוא הופך לגיבור בקרב קהלים ליברליים. תורמת לכך העובדה שהיטלר עוין את הניאו-נאצים שהפכו למייצגים של אותן הדמויות השנואות על היטלר ההיסטורי — דחויים על ידי החברה, שיכורים ובטלנים. שיאו של הפרדוקס הזה הוא ההכרזה של היטלר כי היהודים אינם עניין לצחוק עליו — הכרזה שמאפשרת לו לחדור למיינסטרים הגרמני, היות שבאופן אירוני היא מבטאת בה בעת הן את האידיאולוגיה הנאצית שרואה ביהודים גזע נחות ואיום מסוכן והן את ההתבטאויות הליברליות הריקות על מורשת השואה. במקום שהעיסוק האובססיבי בזכרון השואה ישמש כדי לעורר שיח ביקורתי על גזענות, הוא בעיקר מספק חוקים שיאסרו על אפשרות הדיבור או יגבילו את השיח הציבורי — פרקטיקה שהרומן מציג כקרובה באופן מאיים לדעותיו של היטלר.

״הספר משתמש במבנה רטורי מוּכר שבו אנחנו מציגים ביקורת רלבנטית, למשל על הדמוקרטיה העכשווית שלנו, דרך עיניו של מישהו שהוא בזוי בעינינו״ אומר ורמש, ״האדם הגרמני הממוצע בגרמניה נוטה לחשוב שהיטלר פשוט דפוק או שהוא מפלצת — לא מישהו שאפשר להסכים איתו. אנחנו מחזירים לחיים דמות בזויה ואז יוצרים אצל הקורא תהליך הזדהות עימה. במהלך התהליך הזה חושב לעצמו הקורא בסופו של דבר, ׳זה מישהו שאני יכול דווקא להבין׳. הספר סותר את ההנחה האינטואיטיבית שלפיה לא ניתן לחוש אמפתיה כלפי היטלר. אנחנו נתקלים בהיטלר שאינו כפי שציפינו״.

בניגוד אם כן לחלק מהביקורות שהתייחסו לספר כאל קומדיה בלבד, הניסיון הספרותי של ורמש משוקע במטרות אידיאולוגיות שאכן אינן מתבהרות מיד — בייחוד לאור תחושות הגיחוך והפרדוקס השובות את הקוראים. ורמש אינו רק מבקר את הדיבור הריק על השואה, אלא אף מציע נתיב שאמור להחיות את תרבות הזיכרון הגרמנית: כניסה לנעליו של היטלר. זהו רעיון רב-שכבתי: תהליך ההזדהות עם הביקורת המשכנעת של היטלר המדומיין על הדמוקרטיה הגרמנית כרוך בהזדהות עם דמותו. כך יוצא שהביקורת על הצביעות של הגזענים החדשים מהדהדת בו-זמנית, בפרט עבור הקורא הגרמני, גם את התהליך ההיסטורי המסוכן של גילוי האמפתיה ההדרגתי כלפי היטלר.

כדי שתהליך ההזדהות שאתה מתאר אכן יעבוד צריך גם להניח שהקורא מסוגל לשים עצמו בנעליו של היטלר, להבין את הפרספקטיבה שלו. אני לא בטוחה שזה תהליך שיכול להצליח עם הקוראים הישראלים.

״את צודקת שעבור הקורא היהודי קשה יותר לעורר תהליך של הזדהות עם היטלר. אין את נושא שיתוף הפעולה והאשמה של האומה הגרמנית. אבל אני סבור שגם אצל הקורא היהודי זה תהליך שאפשר להוציא אל הפועל. בקרב יהודים יוצאי מלחמת העולם הראשונה היו למשל גם מי שהאזינו להיטלר וחשבו ׳הוא לא מדבר עלי׳״.

לאחרונה התנהל דיון ער בגרמניה על ההוצאה המחודשת לאור של מיין קמפף [בעקבות תפוגת זכויות היוצרים, שמאפשרת הפצה מסיבית של הספר — י.א]. האם ההצלחה הגדולה של הספר שלך כמו גם הדיון על מיין קמפף מעידים על עניין מחודש בנושא?

״תמיד היה בגרמניה עניין בהיטלר. השאלה באמת מה תורם הדיון העכשווי על מיין קמפף. בגרמניה הגישה לגבי הפרסום היתה ועודנה ׳אנחנו לא רוצים את זה, אבל אנחנו צריכים את זה׳. לדעתי חשוב שאנשים יקראו את הספר כדי שיכירו בכך שהיטלר אינו אידיוט או מפלצת, כפי שגורסות הדעות הנפוצות בציבור בעניינו, אלא אדם שחלק גדול מהאוכלוסייה הגרמנית הסכין עם עלייתו לשלטון על אף שלא תמך ברעיונות שלו, וזאת משום שהזדהה איתו וגילה כלפיו אמפתיה. כדי להבין זאת צריך לקרוא את הספר כמו שהוא, ולא מהדורה של מאות עמודים עם הערות שוליים שכביכול מלמדות אותנו על הספר באופן מדעי״.

אבל האמפתיה שמעורר היטלר המדומיין בספרך היא אמפתיה מסוג אחר — שונה מזו שהובילה לעלייתו לשלטון. כשקראתי את הרומן חשתי אמפתיה כיוון שמוצג בו אדם מבוגר, תועה ומסכן. לא מדובר כאן במנהיג רב עוצמה וכריזמתי, כל-יכול, שזה סוג ההזדהות שהוביל לעלייתו לשלטון.

״היטלר עלה לשלטון בגרמניה בהחלט תוך שימוש בתחושות של אמפתיה. הוא לא הציג עצמו ככל-יכול, אלא עורר סנטימנטים בקרב הציבור הרחב״.

למרות ההצלחה הבינלאומית, ורמש ממשיך לעבוד כעורך מדעי שלושה ימים בשבוע. ״אני משפר טקסטים של אחרים, זו עבודה מעניינת מאוד״. בתשובה לשאלה אם הוא מתכנן לפרסם רומן נוסף הוא משיב: ״מתישהו בוודאי, אבל קשה לי לדבר על זה״.

מהדורה דיגיטלית של הספר בעברית

מהדורה דיגיטלית לקינדל

er_ist_wieder_da

 

ד"ר יעל אלמוג היא חברת המכון לחקר הספרות והתרבות בברלין (ZfL) ומרצה לספרות גרמנית באוניברסיטה הטכנית בברלין.

תגובות