כל מה שילד גרמני יכול, גם ילד ערבי-יהודי-פלסטיני-ישראלי-נוצרי עם דרכון אוסטרי יכול

בסך הכל מצבו טוב: באופניים הוא שולט, בהחלקה על הקרח יש התקדמות, הוא דובר גרמנית שוטפת — כך שנשארנו בעיקר עם סוגיית השחייה

כבר שנתיים שאני מסתובב עם התחושה הזאת, ונראה לי שהגיע הזמן והמקום לפתוח את זה: אני מקנא בילדים גרמנים.

לא בגלל העיניים הבהירות, זה גם לא הבלונד, ובטח שלא בגלל בגדי ההיפסטרים שמלבישים אותם (טוב נו, בבגדים אולי קצת). הקנאה הגדולה באמת היא בעובדה שהזאטוטים ברוכי הגנים האלה יודעים כבר בגיל שלוש לרכוב על אופניים, להחליק על הקרח, לשחות, לדקלם שירה…

כדי להתגבר על הקנאה, הכרחתי את עצמי לעמוד בקצב ולהוכיח שכל מה שילד גרמני יכול, גם ילד ערבי-יהודי-פלסטיני-ישראלי-נוצרי עם דרכון אוסטרי יכול. ולמעלה מכך!

המכשול הראשון לא איחר להגיע, כשבני בן השש התנהג כמו… כמו ילד בן שש, ופתח בקריאות כגון "אבא, אני לא מצליח!"/"אבא, אני נופל!"/"אבא, אבל למה אני חייב?"/"אבא, אני שונא אותך, הלוואי שהיה לי אבא אחר!"

לא נשברתי. אמא שלו ואני כבר סגרנו את רוב הפינות. בסך הכל מצבו טוב: באופניים הוא שולט, בהחלקה על הקרח יש התקדמות, הוא דובר גרמנית שוטפת — כך שנשארנו בעיקר עם סוגיית השחייה.

"אתם תמיד טובעים, בדוק. וגם, תמיד אתם נכנסים לים עם תחתונים. אתם לא מאמינים בבגדי ים, אה?" "שטויות", אמרתי בביטחון, למרות שלנגד עיניי חלפו מספר תמונות מעברי שבהן אני בים, עם תחתונים

“אני לוקח אותו בשבוע הבא לחוג שחייה", השווצתי לחבר ישראלי.

"זה לא יעזור לך, ערבים לא יודעים לשחות", הוא ענה.

שתקתי.

"נו, אתה לא מכיר את זה?", הוא היה מופתע.

"מה זה? בדיחה חדשה שפספסתי?"

"להיפך, זה ממש ישן, איך אף פעם לא שמעת את זה? תמיד כשמישהו טובע בים שואלים: ׳ערבי?׳"

"למה?"

"מה למה? ככה. אתם תמיד טובעים, בדוק. וגם, תמיד אתם נכנסים לים עם תחתונים. אתם לא מאמינים בבגדי ים, אה?"

"שטויות", אמרתי בביטחון, למרות שלנגד עיניי חלפו מספר תמונות מעברי שבהן אני בים, עם תחתונים. "מה עם הרוסים?", שאלתי בתקווה שאצליח להפיל עוד מישהו איתי, "גם הם טובעים הרבה ואף פעם לא שמעתי שהם זכו בבדיחה על זה".

"זה כי הם גם שותים וודקה וגם שוחים עמוק, סיפור אחר לגמרי. יאללה כולה בדיחה, מה לקחת את זה קשה?"

באמת לקחתי את זה קשה. ולא בגלל הגזענות, להיפך — אני מת על בדיחות-ערבים. פשוט, לא רק שזה לא הצחיק אותי, זה הפחיד אותי. מה יהיה על הילד שלי?

“רשמתי אותך לקורס שחייה ואתה הולך, אתה שומע?", נזפתי בילד.

“אבל אני לא רוצה, למה אני חייב?"

“כי כולם בגרמניה יודעים לשחות, כי… כי בבית הספר אמרו שחייבים", שיקרתי.

"אבל אני יודע לשחות! יש לי מצופים!", אמר בגאווה.

"מצופים זה לתינוקות, אתה כבר ילד גדול. מה יקרה אם תהיה בים ויבוא גל גדול?"

"אבא, אין ים בברלין".

"אל תתחכם איתי. בבית הספר אמרו שחייבים אז חייבים!", שיקרתי שוב, אבל עם יותר ביטחון.

swimming

בשלב הבא מצאתי את עצמי במלתחות של הבריכה, מנסה לשמוע את המחשבות שלי בתוך קקופוניית השפות מסביב (גרמנית, רוסית, ערבית, איטלקית, טורקית — וזה רק מה שהצלחתי לזהות). הכנסתי את עצמי למוד חגיגי, הלבשתי את השחיין בבגד ים חדש וצבעוני ועליו חלוק יוקרתי כיאה למעמד.

"אבל אבא תבוא איתי, טוב? אני קצת מפחד", הוא ביקש.

כל הילדים הלכו בטור מסודר כמו חיילים בחלוקים, עלו במדרגות, עברו בצעדה ליד בריכת הגדולים, ואז הגיעו לבריכת הילדים המחוממת.

כל הדרך הוא בכה.

“אבא, אני לא רוצה".

“יהיה לך כיף, אתה תראה".

התיישבתי על ספסל ליד הבריכה, ההורה היחיד בסביבה, והוא בא והתיישב לצידי.

“תקשיב, אסור לי להיות כאן. אם לא תצטרף לכולם יגרשו אותי", איימתי עליו, "אתה חייב לעשות את זה. אני כאן, שומר עליך. נו, לך כבר, הם מתחילים".

תורו הגיע, ועכשיו הוא כבר מתייפח. אני מתלבט אם לקום ולצעוק עליו שיקפוץ כבר הצוציק הפחדן הזה, או לרוץ להציל אותו ולברוח איתו הביתה. הוא לא חייב ללמוד שחייה עכשיו. מצופים זה סבבה. הוא צודק, באמת אין ים בברלין!

לכולם היה כל כך כיף. רק הילד שלי לא הפסיק לבכות. לאורך כל השיעור הוא הביט בי בעיניים שאומרות "יום יבוא ואתה תשלם על זה. 400 שקל או מאה אירו לשעה, לבחירתך״. בכל פעם שנכנסו ויצאו מהבריכה הוא עשה צעד לקראתי עם דמעות בעיניים, אבל סימנתי לו שאני הולך אם הוא מתקרב אלי. המורה ניסה לעודד אותו וסימן לי לא לדאוג, שהוא רגיל לזה ושלא אוותר. ובאמת לא ויתרתי. גבר גבר אני.

בשלב הבא המורה העמיד את הילדים בטור והורה להם לקפוץ לבריכה אחד אחד. כולם קפצו בהתלהבות. ראיתי שהמורה תופס אותם בדיוק ברגע שהראש כמעט נכנס למים, נותן למים לכסות להם את הראש לרגע, מיד מוציא אותם ומוביל אותם בחיוכים לצד השני, ומשם הם חוזרים לסוף הטור לסיבוב נוסף. אני מכיר את הבן שלי ויודע שהוא באמת חושש להכניס ראש למים. אפילו לרגע. אבל אנחנו בגרמניה והוא צריך ללמוד להתגבר על הפחדים. זה הזמן.

כל הילדים נלהבים, גם אלה שקצת חוששים לקפוץ בסוף קופצים ויוצאים בסיפוק מהאומץ שהיה להם. בריכה, מים, ילדים — כיף! אז למה לעזאזל הוא בוכה? אני צופה בו ממתין לתורו בחשש, שולח אלי מבטים קורעי לב, שהטקסט שלהם מבחינתי הוא "אבא, אני הולך לקפוץ אל מותי ואתה יושב שם ומחייך? אתה הולך לתת להם להרוג אותי אבא?"

אבל אני לא נשבר, אני רק יושב ומחייך, בתקווה שזה ירגיע אותו. או אותי. הוא מתחיל לתת לאלה שכבר עשו סיבוב אחד לעקוף אותו. וגם אם זה מראה על איזושהי חכמת רחוב, אסטרטגיית הישרדות, כל מה שאני רוצה זה שהוא יפסיק לפחד. אולי גוננתי עליו יותר מדי עד עכשיו? אולי הוא צריך גם חוג ג'ודו?

תורו הגיע, ועכשיו הוא כבר מתייפח. אני מתלבט אם לקום ולצעוק עליו שיקפוץ כבר הצוציק הפחדן הזה, או לרוץ להציל אותו ולברוח איתו הביתה. הוא לא חייב ללמוד שחייה עכשיו. מצופים זה סבבה. הוא צודק, באמת אין ים בברלין! אבל לא, אבא טוב זה אבא שמאתגר את הילד שלו. אמא זה לחיבוקים ואבא מכין אותך לחיים האמיתיים, הקשוחים. הרי פעם, בשבטים קדומים, ההורים היו שולחים את הילדים שלהם לבד ליערות ונותנים להם למצוא את הדרך חזרה לבד בלילה. בחשכה. זה קצת אכזרי אבל נחוץ. או שאולי זאת סתם סצנה שראיתי בסרט "300"?

בכל אופן, זאת רק קפיצה אחת למים. מישהו מבוגר שומר עליו. מה הביג דיל? שפעם אחת יהיה מתחת למים. שיפחד. זה לא נורא לפחד. אני מפחד כל הזמן. בעיקר עליו. מהרגע שנולד ויצא מבטן אימו נולד הפחד המתמיד שחס וחלילה משהו לא טוב יקרה לו. שלא אהיה שם לעזור לו. ונורא מכך, שאהיה שם אבל לא אוכל לעזור לו. אינספור פעמים, כשהיה תינוק, ניגשתי לבדוק אם הוא עוד נושם, בוהה בחזה שלו כדי לוודא שהלב פועם. כשהיינו נרדמים זה לצד זה הייתי מתעורר בבהלה שאולי בטעות התהפכתי עליו וחנקתי אותו. אני זוכר את הימים מלאי התסכול כשהיה בוכה בלי סוף מבלי שאדע מדוע ואוכל לעזור לו. כל כלב שהיה מתקרב. כל ירידה במדרגות. להשאיר אותו לבד עם ילדים אחרים בגן. ילדים הם הכי אכזריים. והגננת, מי יודע מי היא בכלל. פתאום הוא עולה על עצים, רוכב על אופניים בלי פחד. עכשיו גם יצלול? מי צריך את זה?!

"חכה רגע!", אני קם וצועק באנגלית למורה, "הוא לא חייב לקפוץ".

אבל הילד כבר קפץ. והנה המים מכסים לו את הראש ואני מחסיר פעימה. אני מסתכל על המורה בחרדה קלה, אבל הוא מוציא אותו מיד מהמים. לילד קשה לנשום, אבל רק לרגע, רגע מחורבן וארוך מדי, אבל הנשימה חוזרת. המורה מרים אותו ומשתולל איתו מעט במים, אבל זה לא יעבוד. אני בטוח שהוא שוב בוכה. אני אקח אותו הביתה. די עם העינוי הזה.

אבל רגע, אני רואה פתאום חיוך מבצבץ. קטן. אולי זה אפילו צחוק? פושע קטן, אתה צוחק? המורה עושה איתו עוד סיבוב באוויר והפעם זה כבר ברור, החיוך ממלא לו את הפנים.

עכשיו אני זה שבוכה. "ילען אבוק", אני מקלל אותו בשקט, וחוזר לשבת כדי שלא יעלה בדעתו שחשבתי לוותר. הוא יוצא מהבריכה ואני מוחא לו כפיים. פותח זרועות כדי שיבוא לחבק אותי, הגיבור, אבל הוא מביט בי, מסיר את החיוך וחוזר לטור. עכשיו הוא ברוגז. אכזבתי אותו. הוא קרא לי לעזרה ואני התעלמתי. את הניצחון על הפחד הוא יזקוף לזכותו. בצדק. אני עכשיו הבוגד.

בדרך הביתה אני מחמיא לו כמה הוא היה אמיץ ואיזה יופי שהוא התגבר על הפחד.

"לא התגברתי אבא, אני כל הזמן פחדתי".

"פחדת, אבל לא ויתרת. זה מה שחשוב. אתה ממש צללת. וואוו".

הוויכוח נמשך עד שקיבל גלידה וצעצוע כפרס. זה תמיד משכנע אותו.

בשבוע הבא כבר לא נדרש מסע שכנועים, הוא הגיע עם הביטחון מהבית. "הילד שלי כזה גבר", אמרתי בלבי.

כשהחלפתי לו בגדים שמתי לב ששכחתי את בגד הים שלו בבית.

“לא נורא, תיכנס עם תחתונים".

“אבל אבא, לכולם יש בגדי ים, אולי פשוט לא אלך היום?", שאל עם תקווה קטנה בלב.

“לא חייבים להיות כמו כולם אהוב שלי", נחנקתי. "קדימה, לך תראה להם שגם לשחות אתה יודע״.

(צילום עליון: מאיה באומל-בירגר)

תגובות