שאלות שילדים מנויקלן שואלים לפני ביקור בבית כנסת

"אם אני נכנס לבית כנסת, אני הופך ליהודי? אם לא מסוכן שם, אז למה עומדת תמיד משטרה בכניסה?״ כמו תמיד — הדרך הכי טובה להתמודד עם חומות של זרוּת היא דרך חוויה ומפגש

כשאימהות מהשכונה הזמינו אותי, חודש לאחר הגעתי לברלין, להשתתף בחגיגות עיד אלאדחא בבית הספר היסודי בשכונה, לא ידעתי למה לצפות. הגעתי לחגיגה הצבעונית, אכלתי אוכל כלבבי, הכרתי את מנהלת בית הספר שהיה לה רעיון נהדר — ותוך פחות משעה נולד אחד הפרויקטים שעתיד היה להיות מרכזי מאוד ב"שלום רולברג".

בבית הספר היסודי ברולברג מתקיים מדי שבוע פרויקט "PRIL", ראשי תיבות של Projekt der Regenbogenschule zum interreligiösen- und interkulturellen Lernen (ובעברית: פרויקט ללמידה בין דתית ובין תרבותית של בית הספר רגנבוגן). בכל יום שני, צוות של מורי דת משלוש הדתות המונותאיסטיות, מורים מהארגון החילוני "האגודה ההומניסטית של גרמניה" (HVD) ואמנים, מעבירים סדנאות לתלמידי כיתה ד׳ על הדתות, הגישות והתרבויות השונות, ועל איך אלה יכולות להתקיים זו לצד זו בשלום. על רקע הסדנאות והידע התיאורטי מכינים הילדים יחד עם האמנים בצוות הצגות תיאטרון, ריקודים, שירים ועוד.

מאז שהצטרפתי, בסוף שנת 2012, אני מעריכה יותר ויותר את הפוטנציאל של הפרויקט. אמנם התלמידים בני ה-10 או ה-11 לא בהכרח יודעים הרבה על דתות ותרבויות, אבל בסביבה הדתית שבה הם חיים, הם קולטים לא מעט מידע, והניסיון שלנו לארגן ולעבד אותו איתם יוצר רגעים ששני הצדדים לומדים מהם המון, גם אם לפעמים השאלות לא פשוטות. למשל, כשהיו לי שאריות לק אדום על הציפורניים ותלמיד שאל אותי אם זה דם של ילדים; או כשתלמידה אחרת חקרה אותי: "אז את ישראלית? ואבא שלך? אבל הוא לא הורג ילדים נכון?"; או בתגובה לכל מיני הערות אגב כגון: ״כל היהודים הם…״/״כל הישראלים הם…״ וכו'. עם הזמן אני לומדת איך להתמודד, שלפעמים חכם יותר לא לענות מיד, ושזה בסדר שלא תמיד יש לי את התשובות הטובות ביותר בספונטניות.

IMG_6060-1

אחד הדברים המרכזיים שלמדתי הוא, שמאוד חשוב לתת לילדים לחוות, לראות ולפגוש, במקום "רק" לשמוע. אנחנו נוסעים לסיורים בבתי כנסת ובמוזיאונים, הזמנו רבנים למפגשים בכיתות. במוזיאון היהודי, מדריכים מוסלמים הסבירו על הדימיון בין יהדות לאסלאם. הילדים והוריהם (שמוזמנים גם הם לחלק מהמפגשים) לא תמיד קופצים על ההזדמנות. לעתים הם שואלים שאלות כמו: "אם אני נכנס לבית כנסת, אני הופך ליהודי?"/"האם מסוכן בבית הכנסת?"/"אם לא מסוכן, אז למה עומדת תמיד משטרה בכניסה?" — שאלות שמזכירות כל פעם מחדש את ההבדל בין הידע והדיון המורכב והעמוק שאנחנו, מבוגרים ש"שוחים" בנושא, יכולים לנהל, לבין השאלות המאוד בסיסיות של ילדים ומשפחות ברולברג. חומות של זרוּת יוצרות אצל רבים מהם פחד בסיסי להיות בבית כנסת ולהתקרב בצורה כלשהי ליהדות או ליהודים. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה, חשבתי, היא פשוט לנסוע איתם למקומות הללו.

הביקור האחרון בבית הכנסת בוטל בגלל היעדר מימון וחוסר שיתוף פעולה מצד גורמים בקהילה היהודית. חבל מאוד, אני מקווה שנצליח לשנות את זה בקרוב, כי אין בעיניי דרך טובה מזה לשבור חומות של זרוּת ופחד

לא מעט הורים הצטרפו אלינו לסיורים בבית כנסת. כמה מהם היו אבות חשדנים, שהצהירו שהם באו כדי "לשמור" על ילדיהם. הם לא היו מרוצים שבית הספר מאפשר את הנסיעות הללו (למרות שאנחנו מבקרים גם בכנסיות ובמסגדים). הם הגיעו בפנים נוקשות, מיעטו לתקשר איתי בדרך לשם. לשמחתי, לא חסרים רבנים ומדריכים שיודעים לקבל את הקהל לסיורים בפנים חמות ומקבלות שיוצרות אווירה נעימה. אני לא אשכח איך אחד האבות לחש במהלך כל הסיור לבת שלו שאלות באוזן, שהיא הצביעה ושאלה בשבילו. הדרך חזרה מבית הכנסת היא בדרך כלל כבר הרבה פחות מתוחה והשיחות קולחות יותר.

לאחר הסיורים רושמים הילדים על הלוח משפטים על חוויותיהם כמו: "שמחתי שאפשר היה לשאול שאלות"/"התורה המקושטת מצאה חן בעיניי, שמחתי שנתנו לנו לראות אותה מקרוב"/ "הרבה קראה ושרה את הטקסט מהתורה בעברית". דיון מרכזי שחוזר על עצמו פעם אחר פעם קשור להתרגשות הילדים מהשמירה והאבטחה — בדיקת התיקים, השוטרים ברחוב. בתחילה תשומת הלב לכך הפתיעה אותי. אבל לילדים בברלין האבטחה לחלוטין לא מובנת מאליה, וההזדמנות להסביר להם למה יש שמירה על מוסדות יהודיים מעוררת אצלם הרבה שאלות.

הביקור האחרון בבית הכנסת בוטל בגלל היעדר מימון וחוסר שיתוף פעולה מצד גורמים בקהילה היהודית. חבל מאוד, אני מקווה שנצליח לשנות את זה בקרוב, כי אין בעיניי דרך טובה מזה לשבור חומות של זרוּת ופחד.

לכל הטורים

20150615_104649 (1)

תגובות