ארבעים. רות. סוף

ובכן, אלה העובדות: התגרשתי. חזרתי לחדר כושר. קבעתי תור לקעקוע חדש. אני שוב יוצא לברים ולמסיבות. יש לי חברה שצעירה ממני ביותר מעשור, וחוץ מריגושים היא גם באה עם אוטו ספורט בצבע אדום. יוסף סוויד מציג: משבר ה-40

עוד שנייה אני חוגג יום הולדת 40. או בשמו המלא "רק אתמול בהפסקת עשר ביקשתי מענת אקשטיין חברות והיא סירבה — איך אני בן 40?! איך?!". המילה חוגג אולי קצת גדולה על אירוע שגורם לי להרגיש כמו הדינוזאור האחרון. אני עומד מול המראה וכל מה שאני רואה זה יצור פרה-היסטורי שבני מינו נכחדו, ועתה מגיעה גם שעתו. חלקכם יגידו שאני מגזים, אחרים ימליצו להמתין למשבר גיל 60 עם הדרמה, וההכי גרועים ינחמו ב"באמת, 40? אתה דווקא נראה טוב לגילך". איך אני נראה טוב לגילי אם אני עדיין מתעקש שאני בן עשרים וחמש?

כבר כמה שנים שאני רואה את שתי הספרות האלה מתקרבות לכיווני. בהתחלה הן לא נראו מאיימות במיוחד, קלילות כאלה, מדלגות כמו שתי איילות. אבל ככל שהן קרבו צעדיהן נעשו כבדים ומבטן מאיים. אם הקשבתי להן טוב מספיק, אני נשבע שיכולתי לשמוע אותן לוחשות לי "יוסף, המוות שלך מתקרב". וגם אם הוא רק חצי מתקרב, לא ראיתי שום דבר לגיטימי בחברים שניסו לעודד אותי בטענה ש"חביבי, רק התחלת לחיות, הטוב עוד לפניך". לא, חמודים זקנים שלי, החצי הטוב יותר בהחלט מאחוריי. או כמו שאומרים ביידיש: "אני כבר בדרך חזרה מהיריד".

אני מתגעגע לתחושה שאני יכול לטרוף את העולם ושום רטלין לא יעצור אותי; לטרוף את כל האוכל בעולם ושום כרס לא תצמח לי; אני מתגעגע לימים שלא ידעתי מה זה התקף חרדה; לחרמנות שלא יודעת שובע, שאיתה תמיד צעדה היצירתיות שרק מחפשת להתפרץ החוצה

אני כל כך מתגעגע לגיל ההתבגרות. לשנים בהן כל דרמה היתה מקבלת את המימדים הראויים לה — מינימום חיים או מוות; אני מתגעגע לתחושה שאני יכול לטרוף את העולם ושום רטלין לא יעצור אותי; לטרוף את כל האוכל בעולם ושום כרס לא תצמח לי; לאמונה שכל מה שאבחר לחלום אצליח להגשים. אם ארצה לעוף, אעוף. אפילו שיש לי פחד גבהים; אני מתגעגע לימים שלא ידעתי מה זה התקף חרדה; מתגעגע לחרמנות שלא יודעת שובע, שאיתה תמיד צעדה היצירתיות שרק מחפשת להתפרץ החוצה.

מה נשאר לי מכל זה עכשיו? נשאר החצי העייף, החצי שנלחם בקוצר הנשימה כבר אחרי עשר כפיפות בטן; הפרק שבו ילדיי חשובים יותר ממני, שבו אני עושה בדק בית ומנסה להיות מאושר ממה שנשאר לי; הפרק שבו כבר אי אפשר להגיד "זה רק מפרצים" — אני באמת מקריח.

עם סל הדיכאון הזה אני עולה על טיסה מתל אביב לברלין. את חרדת הטיסה שלי כבר הזכרתי?

בתקופה כזאת, כשחיי מרגישים כבר סופיים ולא כאלה משמעותיים, אך טבעי הוא שאגמור אותם בתאונת מטוס. מה כבר יש לי להפסיד? עשיתי את שלי. יאללה, סלמאת. זה נכון שיש לי ילד קטן, ואם אלך עכשיו אקח איתי גם רגשי אשמה על שבמותי גרמתי לו טראומה לכל החיים. אבל אולי מוטב לו בלי זקנצ'יק כמוני. בקרוב מאוד בכל מקרה לא אהיה יותר מנטל עבורו.

רעש המנועים מתחזק, והמטוס מתחיל לדהור קדימה.

"אבא, אתה מפחד?", שואל אותי הילד בזמן שאני תופס בחוזקה את המושב שלפניי.

"לא לא, אל תדאג", אני עושה מאמץ רציני לא להוריש לו את החרדות המטומטמות שלי.

"תן לי את היד שלך, אני שומר עליך", אומר לי בן השש ומביט באביו הזקן בעיניים בוגרות. "אתה פחדני אבא".

"מה פתאום! הנה, תראה", אני עוזב את המושב ומשחק אותה קול, אבל במקום זה תופס לו את היד.

למה לא לקחתי כדור שינה או כדור הרגעה? הרי זה בדיוק הגיל שמותר להתחיל. למה אני עדיין צריך להוכיח לעצמי שאני חזק? ברור לי שזה פחד לא הגיוני, וכמו שאתם אוהבים לומר לאנשים כמוני — ״סיכוי גבוה יותר שתמות בתאונת דרכים מאשר בתאונת מטוס״. אתם צודקים, אבל כמו עם עניין הגיל, זה לא המוות שמתקרב שממנו אני פוחד. הפחד הוא מהדקות הארוכות עד אליו. אם יש תקלה רצינית במטוס יהיו לי לפחות 30 דקות לחשוב על המוות; 30 דקות שבהן אדע שהוא מגיע אבל אין לי מה לעשות. ואחרי שאסיים לחשוב על איך הגוף שלי הולך להתפרק לחתיכות בין שאריות המטוס, יישאר לי עדיין מספיק זמן לחשוב מה הייתי עושה אם לא הייתי מת. כי זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו כדי לשוב ולחפור במשבר ה-40 שלי.

הדיילת עוברת עם עיתונים בעברית, ואני חוטף את ההזדמנות לאסקפיזם-יחסי ומעלעל בחדשות ביבי-בנט-ליברמן. נראה שלא רק אני הולך ומסיים את חיי לאט לאט

אומרים שהמאפיין הבולט של המשבר הזה הוא שורת פעולות שהגבר עושה כדי להמשיך להיראות ולהרגיש צעיר. אז הסתכלתי לרגע מבחוץ על החיים שלי. ובכן, אלה העובדות: התגרשתי. חזרתי לחדר כושר. קבעתי תור לקעקוע חדש. אני שוב יוצא לברים ולמסיבות. יש לי חברה שצעירה ממני ביותר מעשור, וחוץ מריגושים היא גם באה עם אוטו ספורט בצבע אדום. כך שכל מה שמפריד ביני לבין התמונה שלי בהגדרה המילונית של משבר גיל 40 הם עגיל באוזן ובריכה בחצר. ואולי גם חצר כדי שיהיה איפה לשים את הבריכה.

המטוס עוזב את הקרקע. כמה לא טבעית הפעולה הזאת, להיות מעל אמא אדמה. אמא, הצילו! זה הגיל לחזור לקצת רוחניוּת באמת. תפילה היתה עוזרת כאן. אולי הגיע הזמן לטיול בהודו? אני באמת מגלה עניין בקריאת טארוט לאחרונה. אני מחפש את הדיילות — לפעמים המבט הרגוע שלהן מרגיע גם אותי, בעיקר אם הן יפות. אבל הן מקדימה, סגרו את הווילון. ברור, טיסת low cost, למה שיפתחו וילון? אין מה שיחזיק אותי חוץ מרצפת המטוס, שהיא חסרת תועלת כמו כוס שנופלת על רצפת בטון. עזרה לקשיש מסכן, עזרה!

אני לוקח נשימה ומנסה לשלוט בעצמי. אולי מדיטציה תעזור. אני מרפה את כתפיי, את המצח הלוחץ. לוקח עוד נשימה ומנסה לחשוב מחשבות חיוביות. הייצור הכי חשוב בעולם נמצא לידי. הוא שומר עלי, ואם נמות, נמות ביחד. לא שזאת נחמה גדולה. אני את שלי עשיתי — הוא עדיין לא! מצוין, יופי של מחשבות טובות עולות במדיטציה שלי.

אבל הסיכויים שמשהו רע יקרה הם באמת קלושים. וגם אם יש תקלה, ברוב הפעמים מצליחים להתגבר עליה. ראיתי הרבה פרקים של "שניות מאסון" ו"תעופה בחקירה" (מאוד אחראי מצד אדם עם חרדת טיסה), ובכל פעם שיש תקלה מכנית במטוס היא לא חוזרת כי מתקנים אותה בכל שאר המטוסים. אבל מה עם הגורם האנושי? רק לפני שנה ומשהו טייס של ג'רמן ווינגז התאבד ולקח איתו את כל הנוסעים. מי יודע מי נוהג בדבר הזה? ומה פתאום אני שם את חיי בידיו?!

הנה אנחנו נכנסים לשכבת העננים — זה השלב הכי קשה ומפחיד בטיסה. המטוס תמיד רועד, ואיתו גם הברכיים שלי.

"אבא תראה, צמר גפן מתוק", הילד מביט מהחלון, מתלהב וצוחק. "למה אתה לא צוחק?"

"אני מחייך, זה לא מספיק?", אני חצי מתעצבן אבל מכריח את עצמי להביט דרך החלון כדי להמשיך ולהוכיח לו שאבא שלו לא דפוק לגמרי. שעת שקיעה, העננים קסומים בצבע ורוד עד סגול. "אנחנו בגן עדן", אני שוב מחייך, הפעם חיוך אמיתי.

"ככה נראה גן עדן?", הוא שואל ברצינות.

"אין לי מושג. ככה הוא בסרטים מצוירים, אולי הם יודעים שם משהו שאנחנו לא".

אנחנו כבר ממש מעל העננים. הרעידות הפסיקו. והנה הנורה שמסמנת שאני עדיין בסכנה נכבית, והלב נרגע לאט לאט.

אני עדיין חי. אבל מוקדם לחגוג. בכל זאת, יש לנו נחיתה עוד כמה שעות.

הדיילת עוברת עם עיתונים בעברית, ואני חוטף את ההזדמנות לאסקפיזם-יחסי ומעלעל בחדשות ביבי-בנט-ליברמן. נראה שלא רק אני הולך ומסיים את חיי לאט לאט.

"אבא, תראה, מטאור", הילד מעביר דף ומראה לי תמונה קטנה של מטאור תחת הכותרת "מומחים מזהירים מאסטרואיד ענק שנמצא במסלול לעבר כדור הארץ".

"מה כתוב? תקריא לי בבקשה… בבקשה!"

dino

מגיל שלוש הילד מתלהב מכל מה שקשור בעולם הדינוזאורים, כולל הדרך שבה הם נכחדו. התיאוריה שלי היא שהוא בעצם מפחד מדינוזאורים ולכן, בחוכמתו הנשגבת, הפך את היצורים האלה לחבריו הטובים ביותר וכך גם למגינים שלו.

אני מסביר לו בעדינות שזאת כתבה שטוענת, שיש סיכוי, אמנם קטן מאוד, שמטאור יפגע בכדור הארץ. ואם זה יקרה, מה שסביר להניח שלא, זה יגרום לאסון גלובלי.

"באמת? מתי זה יקרה? אנחנו נמות אבא?", הוא צועק בהתלהבות מהולה בפחד.

"כתוב שזה רק סיכוי ממש קטן, אז אני לא חושב אהוב שלי. אל תדאג".

"אני חייב לבדוק את זה, אולי אפשר לראות אותו", הוא פותח את החגורה ומנסה לאתר את המטאור דרך החלון.

משום מה הכתבה דווקא מרגיעה אותי — אסונות טבע מרגישים לי הרבה יותר טבעיים ונכונים ממוות מזיקנה או מטעויות טיפשיות של בני אדם.

"אבא, אתה יודע שאם מטאור יפגע בכדור הארץ אז כולנו נמות", הוא מתחיל להרצות לי כהרגלו, "ויהיה הרבה אש, והכל יישרף, ולא יהיה מה לאכול", אולי זאת היתה טעות להקריא לו את הכתבה, "ואחר כך, אחרי הרבה הרבה שנים, אולי הדינוזאורים שוב יחזרו. זה יהיה ממש נפלא!"

באמת, מי אמר שלהיות דינוזאור זה רע? מדמיין את עצמי באיזור שכולו ירוק בקוסטה ריקה, עומד על ארבע, מכופף את צווארי הארוך כדי לשתות מהאגם, שומע את הדינוזאור הקטן והמתוק שלצדי קורא לי: "אבא, תראה, כוכב בוער בשמיים".

ואני מביט ומתפעל: "וואו, כמה יופי! אתה רואה בן, החיים הם…"

(צילום עליון: מאיה באומל-בירגר)

תגובות