איך מדברים על הומוסקסואליות עם ילדים שבמשפחותיהם הנושא הוא טאבו מוחלט

פעם אחר פעם אנחנו מתחבטים מה לעשות כשערכינו מתנגשים עם הרצון לא לאבד את האוכלוסייה המקומית. הגר לוין ממשיכה לשתף חוויות מהתהליך ברובע רולברג בנויקלן

"התלמידה שלי לא מוכנה להיכנס לחדר שהקציתם לנו כי הוא בכנסייה, מה לעשות?"

"הבנות שלי לא ייכנסו לפעילות בקבוצה שיש בה גם בנים"

"הבת שלי צריכה עזרה בלימודים, אבל אנחנו מבקשים שהמנטור שלה תהיה אך ורק אישה"

— אלה כמה דוגמאות מחיי היומיום במורוס 14 ושלום רולברג. לכאורה אלה בקשות שניתנות לפתרון עם קצת לוגיסטיקה: להחליף חדרים, להפריד קבוצות וכו׳. בינינו (העובדים והמתנדבים) לבין האוכלוסייה ברולברג, יש פער ערכי לא קטן, ולמרות שחלקנו פועלים בשכונה כבר כמה שנים, אנחנו ניצבים פעם אחר פעם מול ההתחבטות מה לעשות כשערכינו מתנגשים עם הרצון לא לאבד את האוכלוסייה המקומית.

בקבוצת התיאטרון עלה בשבועות האחרונים נושא ההומוסקסואליות. נויה פרנק היא שחקנית ישראלית צעירה שהגיעה לברלין לפני כשנה ומדריכה את הקבוצה מזה כמה חודשים. היא סיפרה לבני הנוער על הצגה שבה היא משתתפת, שעוסקת בין השאר בהומוסקסואליות. הילדים התרגשו. את חלקם זה הגעיל, חלקם הגיבו במבוכה, כולם אמרו שזה "חראם" (אסור על פי האיסלאם), חלקם אמרו שהם מוכנים לקבל את זה למרות זאת. הילדים נסערו כל כך מהשיחה על הנושא כי בקרב משפחות מסוימות הוא לחלוטין בגדר טאבוּ: גם להיות בעל נטייה מינית לא הטרוסקסואלית, וגם לדבר על זה. אצלנו, כרגיל, מותר ואפילו כדאי לדבר על הכל.

יש דימיון רב בעיסוק ובהתייחסות של חלק מהמשפחות ברובע ללהט״בים וליהודים. ראשית שתי המילים — יהודי והומו — הן הקללות האהובות בשכונה; שנית, שני התחומים נשלטים על ידי המון סטריאוטיפים ודעות קדומות; שלישית, בני שתי הקבוצות נחשבים לאנשים סוג ב', כשהנימוקים לכך הם בדרך כלל דתיים. כשהבאנו כמה פעמים רופא נשים לענות על שאלות של אימהות, נוכחנו כמה חוסר נוחות וחוסר ידע בסיסי קיצוני יש להן על מיניות, ומכאן קל לדמיין גם שלא קל להן לדבר עם ילדיהם על הנושאים הללו.

אנחנו משתדלים לא לתת לשאלה "מה יגידו ההורים?" להשתלט או להוביל אותנו יותר מדי. ראשית, משום שהרבה הורים כלל לא מעורבים לצערנו, ושנית, וסליחה על הקלישאה — משום שאנחנו לא מעוניינים להסתיר את מי שאנחנו

בדיוק כמו עם אמירות אנטישמיות, לא רצינו להתמודד עם האמירות של הילדים לגבי הומוסקסואליות בהטפה שתיצור אצלם התנגדות והתגוננות. רצינו קודם כל לשבור את הטאבו, לנסות לדבר על הנושא ולא רק לצחקק או לעשות פרצוף נגעל.

לעתים קרובות במפגשי קבוצת התיאטרון בני הנוער חופשיים לפתח הצגה קצרה בהתאם לנושא מסוים שנבחר. סביב הנושא "הומוסקסואליות" בחרה קבוצה אחת להציג שתי אחיות המאוהבות באותו גבר, שבסופו של דבר יוצא מהארון; ובהצגה אחרת תלמידה מהכיתה יצאה מהארון ובעקבותיה גם אחיה ואמא שלה. ההצגות היו מצחיקות ובאמצעותן הצלחנו לאט לאט לפתוח את הנושא ולהרגיש יותר בנוח לעסוק בו.

במקרה אחר תלמיד בכיתה ה׳ סיפר למנטור שלו שקבוצה של צעירים מוסלמים חילקה לו קוראן ברחוב ואמרה לו לעשות לייק לעמוד שלהם בפייסבוק. המנטור הציע שהם יסתכלו ביחד בעמוד. המנטור קרא והסביר לילד פוסטים שפורסמו בעמוד, שכללו אמירות נגד יהודים ונגד הומואים. היה כתוב שם שצריך להרוג אותם. במקרה המנטור גיי בעצמו. התלמיד הזדזע ואמר לו: "אבל אני לא רוצה שיהרגו אותך".

נשאלתי לא פעם אם לא מטריד אותי שהילדים יספרו בבית על מה מדברים אצלנו ויביאו לכך שההורים לא יהיו מרוצים, או אפילו לא יהיו מוכנים לשלוח אלינו את הילדים כי אנחנו "ליברלים" מדי. האמת היא שאנחנו משתדלים לא לתת לשאלה "מה יגידו ההורים?" להשתלט או להוביל אותנו יותר מדי. ראשית, משום שהרבה הורים כלל לא מעורבים לצערנו, ושנית, וסליחה על הקלישאה — משום שאנחנו לא מעוניינים להסתיר את מי שאנחנו. אנחנו כנראה משלמים על כך מחיר בצורת שחיקה בלגיטימציה שלנו בקרב גורמים מסוימים ברובע, אבל רשימת ההמתנה אצלנו בכל זאת ארוכה, ובינתיים — לא חסרה עבודה.

לכל הטורים

Rainbow_flag_and_blue_skies

תגובות