מה כל כך קשה להבין? אינני שואף לזהות גרמנית, ישראלית או אחרת. אני פשוט כאן. גיא בברלין

תקראו לו נאיבי, תגידו שהוא חי בסרט, אבל גיא וינברגר רוצה לנסות לשכנע אתכם שמדינה היא בסך הכל טריטוריית מחיה גאוגרפית ולא מגדירה את הזהות שלכם

באחת העבודות הידועות שלו, האמן איי וייוויי מנפץ כדים מסורתיים מתקופת שושלת האן, כדים שקודם לניפוצם שרדו אלפי שנה. מדובר במעשה עוצמתי והתיעוד שלו הופך אותו לפרובוקטיבי, אפילו מקומֵם. חונכנו לשמור ולכבד את המסורת, והנה מגיע איזה סיני ומנסה להרוס אותה.

מקובל להניח שזהותנו נגזרת מארץ המוצא, מהמסורת ומהמוצא הגנטי שלנו. במובן זה, איי וייוויי לא מנפץ כדים סיניים עתיקים, אלא את זהותו כנגזרת של מוצאו. מדובר במעשה הקורא תיגר על התפיסות המבנות את תהליך יצירת זהותנו העצמית.

מטרת המאמר שלפניכם היא לקדם את הרעיון של מדינות כטריטוריות מחיה גאוגרפיות ולא כמגדירות זהות. זה אולי נשמע בלתי ישים, אבל הלכה למעשה זה קורה בצורה מגומגמת כל יום.

הנה, אני חי בברלין אבל אני לא גרמני.

אוקי, זה קל. אבל האם אני יכול לחיות בברלין ולא להיות ישראלי או יהודי? או במקרה של איי וייוויי, לא להיות סיני?

להפתעתי, המחיקה של הזהות הלאומית יכולה להיעשות די בקלות. הקושי נמצא דווקא בהבנה שהיא אפשרית, ועוד קודם לכן — שהיא בכלל רצויה או ראויה. אנחנו כה מורגלים לחיות תחת הגדרת השתייכות קולקטיבית מקורית כלשהי, שהפכנו עיוורים לכך שיש עוד אפשרויות ושהקונסטרוקט הזה הוא לא יותר מאשר שגיאה או תגובה רגשית פוסט-טראומטית.

האדם מעצב את העולם. אנשים רבים חיים היום מחוץ לזהות הגאוגרפית או הגנטית (מגדר/דיכאון/קוסמטיקה) המקוריות שלהן. סוג חדש של אנשים, "נוודים" החיים בעולם ללא זיקה לאומית או דתית אלא מתוך חיבור רעיוני, כלכלי, אמנותי. אנשים בעלי נקודת מוצא אך משוחררי מקור-מגדיר וחשוב מכך — ללא חיפוש אחר מקור-מגדיר אחר.

אני "נווד" שאינו שואף לזהות גרמנית, ישראלית או אחרת. אני פשוט כאן. גיא בברלין. אדם א-לאומי.

מדוע ברירת המחדל היא שיש קדימות למקור, ל״מאיפה באנו״, ולא ל״לאן אנחנו הולכים״? למה ניתנת עדיפות מוחלטת לעבר על פני העתיד? הרי העבר כבר עבר. למה צריך לשכפל, לצטט, להגיב או להוסיף להגדרה כלשהי במקום ליצור משהו חדש?

מדוע בכלל ברירת המחדל היא שיש קדימות למקור, ל״מאיפה באנו״, יהיה זה המאיפה באנו הגנטי, הגיאוגרפי או הדתי, ולא ל״לאן אנחנו הולכים״? למה ניתנת עדיפות מוחלטת לעבר על פני העתיד? הרי העבר כבר עבר. למה צריך לשכפל, לצטט, להגיב או להוסיף להגדרה כלשהי במקום ליצור משהו חדש?

הסיבות מגוונות. החל מהפחד מהמוות הבלתי נמנע, דרך חוסר הוודאות שהעתיד מביא ועד לאינטרסים של הגופים המתווכים בינינו לבין עברנו.

אבל לב העניין נעוץ בתפישת הזמן השגויה שלנו. אנחנו מאמינים שיש קשר אימננטי בין העבר לבין העתיד. לתפישתנו, העתיד הוא המשך ישיר של העבר. כביכול, הרגע עצמו בכל רגע מתקדם מהעבר אל העתיד.

ובמילים פשוטות: אני יהודי כי אימא שלי יהודייה. והיא יהודייה כי אמא שלה יהודייה.

תפישת זמן זו לא מאפשרת לנתק את המקור. המקור מול העכשיו והמקור מול העתיד הופכים ליחידות בלתי ניתנות להפרדה. אם המקור ינותק, המערכת המגדירה תקרוס.

אבל האמת היא, שהרגע הזה חוצץ בין העבר לעתיד. העכשיו חוצץ בין מה שהיה לפניו לבין מה שיהיה אחריו. בכל רגע מחדש. כלומר העבר והעתיד אינם מחוברים, אלא הם שני חצאיו של הרגע המבחין אותם ממנו בכל רגע מחדש.

הדומיננטיות של העבר בקביעת זהותנו כנגזרת של השתייכותנו הקולקטיבית מייצרת אשליה כאילו יש כבר תשובה לשאלה מי אני. במובן הזה, אקט הניפוץ של איי וייוויי הוא המהות עצמה: העדפת הניפוץ על פני ההגדרה.

Ai Weiwei,Dropping a Han Dynasty Urn, 1995 © Ai Weiwei

Ai Weiwei, Dropping a Han Dynasty Urn, 1995 © Ai Weiwei

מה קורה אם הניפוץ הופך למהות? הזהות העצמית שלי הופכת מציטוט של עבר כלשהו להופעה אותנטית שלי כמישהו, כשאלה הפתוחה למענה והעיצוב החד-פעמיים שלי. מישהו המגיע כביטוי טהור של היעדר מוגדרות עקרונית, ולפיכך א-לאומי, א-דתי, א-נרכיסטי, א-משהו.

אנחנו חיים בעולם הנשלט על ידי פחד. מוקפים באשליות אשר גם אם בעבר היו עיצובי-עולם אותנטיים, הפכו שלא בצדק לתקפים ולמחייבים. ממשלות, מדינות, משרדי פנים, ביקורת גבולות, דתות, טקסים, חגים — כל אותם דברים שמלבד התוקף המארגן שלהם זכו למעמד של המקור-המגדיר של זהותנו העצמית.

אלה קונסטרוקטים הפולטים מתוכם את זהותנו המוכנה מראש — משוכפלת, לעוסה ומשומשת. כתגובה רגשית לאימת השאלה ״מי אני״, בחרנו בעולם הנוצר מהעלאת גירה של מה שהיה והצבתו כאשליית המקור. לעיסה כפייתית, אובססיבית וברברית. ברברית בשל הכוחניות הגלומה בפעולת כפיית הסדר-המארגן וקידושו כמקור-מגדיר. מקורות-מגדירים המתכחשים לפתיחוּת העקרונית של העולם, המסתירים ואינם מכירים בעובדה שבמקור הכל מנופץ, חסר הגדרה, חד-פעמי.

אנחנו חיים בעולם שבו האשליות שיצרנו הפכו למוסדות בעלי מעמד אקסיומטי המנוהלים ברצינות גמורה לא בהתאם למהותם השרירותית, אלא במעמד אבסולוטי ומחייב.

מעשה הניפוץ של איי וייוויי הוא הרואי. אין דרך אחרת להשיב את הפתיחות המקורית של העולם מבלי לנפץ את אשליות המקור המגדירות אותנו מראש. אין טעם בשאלה מי אני, אם התשובה כבר מוכנה מראש ומוגשת חמה ומרשרשת במזללת הפאסט-פוד של הדתות, המדינות והממשלות.

אחרי הניפוץ נותר החלל הערום. הריקוּת שהייתה שם ממילא קודם למעשה הניפוץ. אותה ריקות שהגיחה ברגע לידתנו ולמדנו להסתיר באדיקות באמצעות אשליות

ומה קורה אחרי הניפוץ?

כד הוא חלל ריק. הוא מעטפת המזמנת את המילוי שלה. הכד הוא צורה התוחמת את החלל שבתוכה. אנו רואים את הכד, את הצורה, את המסורת — ולא את החלל המזמן אותנו למלא אותו.

מעשה הניפוץ של איי ווייוויי שובר את המעטפת כדי לאפשר לנו לראות את החלל ואתו את האפשרות שלנו למלא אותו בכל מה שנרצה.

אחרי הניפוץ נותר החלל הערום. הריקוּת שהייתה שם ממילא קודם למעשה הניפוץ. אותה ריקות שהגיחה ברגע לידתנו ולמדנו להסתיר באדיקות באמצעות אשליות. אחרי הניפוץ אנו רואים במקום הכד את מה שהיה שם בתוכו כל הזמן — את עצמנו כריקות המזמנת אותנו למלא אותה בתוכן ובצורה אותנטיים, סינגולריים.

איי ווייוויי לא מנפץ כד סיני עתיק  — הוא יוצר השתקפות. השתקפות חד-פעמית להופעה החד-פעמית שלנו כאן ועכשיו, כמרחב שבו העולם המנופץ למיליוני חלקיקים, חלקם סותרים, מזמין אותנו לעצב אותו באופן ייחודי ומשמעותי.

"מה קורה אחרי הניפוץ"?

שקט.

השאון המטורף שההמון מייצר במנוסת האמוק שלו מפני עצמו כשאלה, נמוג.

זה לא אומר שאי אפשר לייסד חברה — אני בתוך הרגע חי יחד עם אנשים אחרים בתוך העכשיו. בוודאי שאפשר. אבל כל הבחירות שרירותיות באותה מידה, והבחירה להיות יהודי, ישראלי או כל דבר אחר היא ערכית בדיוק כמו הבחירה להיות אדם גלובלי, נווד או אדם א-לאומי.

מדינות צריכות להסדיר את חיינו ביחד אך לא להגדיר אותנו. הסכנה בדתות ובמדינות היא שהן מסתירות את השאלה. השקר הופך לאמת – לא בגלל שיש תשובה אמיתית יותר, אלא משום שהוא מוחק את השאלה ומציג עצמו במקומה. ברגע שיש תשובה המוצגת כמשהו אבסולוטי המנותק מהשאלה שיצרה אותו, התשובה הופכת ממענה יצירתי למנגנן אלים ודכאני.

מדינות הן מטפורה למוסדות מארגנים שהפכו למקורות-מגדירים של זהותנו העצמית. הגיעה השעה לנפץ את המטפורות האלה; באהבה, בתשוקה ובכל מקום; להיות א-משהו ולא דבר מה.

תגובות