אוסאמה ואני עשינו דרך ארוכה כדי לשבת זה לצד זו באוטובוס בגרמניה ולחלוק חבילת טישו

הקיץ התקיים בברלין ה-Muslim Jewish Conference, שמתכנס כל שנה בעיר אחרת באירופה ומאפשר מפגשים בין אנשים שבנסיבות אחרות כנראה לא היו מתקשרים לעולם. מיטל רוזנטל עם חומר למחשבה שמתאים במיוחד לימים שבין כסה לעשור

עד גיל 20 חייתי בקריית אתא, עיירת פריפריה הממוקמת בין הערים ה"מעורבות" חיפה ועכו לבין שפרעם, אחת הערים הערביות הגדולות בישראל. למרות זאת, אם בכלל חשבתי על מוסלמים, חשבתי עליהם כמו על אמריקאים — סוג של יצורים מיתיים, כאלה שרואים בטלוויזיה, בתוספת השפעה מעורפלת על הקיום היומיומי בין הירדן לים. נדמה לי שישראלים רבים יוכלו להזדהות עם התפישה הזו: מוסלמים, במיוחד ערבים, הם אולי "בני דודים" או אויבים, אבל בחיי היומיום ברוב ישראל הם בעיקר בלתי נראים.

מאז זרמו הרבה מים בירדן ובים, ואני נעשיתי אדם פוליטי מהזן המכונה במקומותינו "שמאלנית רדיקלית". עברתי לגור בנויקלן, בדיוק באמצע בין זוננאלה "הערבי" לקרל מרקס "הטורקי", ובכל זאת, הקיץ הקודם זימן לי חוויה מאירת עיניים: ה-MJC הראשון שלי. כ-150 איש מ-33 מדינות — אקטיביסטים, עיתונאים ואקדמאים — רובם יהודים או מוסלמים מכל קצות הקשת הדתית-חילונית, מדברים ב-Muslim Jewish Conference במשך שבוע שלם על פוליטיקה, דת, מגדר, תרבות, היסטוריה, זכויות אדם, פילוסופיה, אקטיביזם, אוכל, סנאפצ'ט, אופנה, סרטים הוליוודיים והקריירה של קיילי מינו, ומתכננים יחד לא איך להשתלט על העולם, אלא איך לשנות אותו, אולי, קצת. כל זה קורה מדי קיץ בעיר אחרת באירופה, בשאיפה להפוך ל-think tank גלובלי של יהודים ומוסלמים המחזיקים בעמדות מפתח בקהילות שלהם ומעבר להן.

לכנס הראשון שלי ב-2015 הגעתי בעקבות המלצה של חבר, ובפעם הראשונה בחיי ישבתי לשיחה על זהות ושייכות עם אקטיביסט לזכויות להט"ב שחי בסודן; עם עו"ד לזכויות אדם שהוא גם פליט בוסני באוסטריה; עם מדענית מדינה גרמנייה ממוצא סורי שעוטה חיג'אב; עם מתנחלת אמריקאית שגדלה באפרת; עם מתורגמנית מאום אל-פחם שחיה באיטליה; ועם רב אורתודוקסי מניו יורק.

הוועידה המוסלמית-יהודית בברלין. צילום: דניאל שקד

הוועידה המוסלמית-יהודית בברלין. צילום: דניאל שקד

השנה חזרתי ל-MJC, שהתקיים הפעם בברלין, כחלק מצוות המתנדבים שאחראי על הפקת הכנס. רוב המפגשים והשיחות התנהלו במלון בטירגארטן שבו התקיים הכנס, אך החוויה שנחרתה אצלי הכי עמוק היתה הביקור במחנה הריכוז זקסנהאוזן באורניינבורג, חצי שעה מהבית, מקום שבחמש שנותיי בברלין לא עלה בדעתי לפקוד.

בדרך הלוך ישבתי ליד אוסאמה, בחור פלסטיני בן 35 שנכנס לכלא הישראלי לראשונה בגיל 15 לתשעה חודשי מאסר, לאחר שתלה דגל פלסטין על עץ ביריחו. את העשור שלאחר מכן הוא בילה, בין היתר, בלהיעצר ולהשתחרר, לסרב ללמוד את שפת הכיבוש ולכעוס. בשלב מסוים הוא פגש בני אדם שהיו במקרה ישראלים יהודים, ושגרמו לו להטיל ספק בכל הנחות היסוד שליוו אותו בחייו. הוא למד עברית מעולה במשך ארבע שנים, וכיום מדריך סיורים למבקרים ישראלים בשטחים. לפני הכנס, אוסאמה אף פעם לא היה בחו"ל, ובטח שלא במחנה ריכוז.

הסיור המודרך במחנה היה מעניין. למרות זאת, בשלב מסוים הפסקתי להקשיב למדריכה ונשאבתי לשיחה על חינוך סביב השואה בישראל עם ידידי התיאולוג-קוויר-שיעי-מרוקאי נאסר. גיליתי המון כעס שלא ידעתי שאצוּר בי. אמרתי לו בלהט פדגוגי שלדעתי החינוך הזה, שכל הזמן מפמפם לנו סרטי שואה ושירי שואה וטקסי שואה, הוא חסר טעם. חוץ מלהנציח את הקורבנוּת של העם היהודי כהצדקה לאלימוּת שלו כיום, או במילים אחרות חוץ מכדי לשרת את האתוס הלאומי, אין בו שום הפקת לקחים. מה הטעם ללמוד, לבקר במחנות ריכוז וב״יד ושם״ ולשמוע עדויות, אם ההתייחסות לשואה היא כאל אירוע היסטורי בודד וייחודי? אם אנחנו לא מצליחים להבין את הקשר בין השואה לבין הגזענות, האפליה והדה-הומניזציה שאנחנו חווים ורואים סביבנו כל יום, אז היא נשארת עוד זוועה היסטורית, לצד זוועות היסטוריות אחרות.

בתום הסיור, איליה, יהודי-וינאי והמייסד והיו"ר של MJC, הציע שלפני שנעזוב את המחנה נערוך תפילה משותפת מול שער הכניסה. כל 150 אנשי הצוות ומשתתפי ה-MJC  עמדו מסביב לרב שלמה, לתיאולוג היהודי אלכס, לאימאם נאסר ולתיאולוג הסופי יונוס, הקשיבו לתפילה ודמעו למשמע הסלסולים בעברית ובערבית במקום שבו כ-200 אלף אסירים, רובם מיעוטים נרדפים מכל הסוגים — הומוסקסואלים, מתנגדי משטר, צוענים, יהודים — נאסרו, עונו וכמחציתם אף מצאו את מותם.

כל מי שבכה, קיבל חיבוק. לא סתם טפיחה על השכם אלא אימוץ אל הלב. לא בהכרח חברים חיבקו, פשוט מי שעמד קרוב והבחין. אני התחבקתי עם אישה פקיסטנית מוסלמית, שעד לאותו רגע החלפתי איתה בערך עשר מילים. החיבוקים, הכנים כל כך ופשוטים כל כך, היו בדיוק מה שביקשתי — יישום בהווה של לקחי העבר. דת, לאום, מין, מגדר, צבע, גזע, מעמד ועמדה פוליטית אינם חשובים יותר מלראות את האנושיות של העומד מולך ולזהות בו את אנושיותך שלך.

גם בדרך חזרה ישבתי ליד אוסאמה. הוא היה נסער, כעס על עצמו על שגם הוא פעם רצה להרוג יהודים. דמעות עמדו בעיניים של שנינו. דמעות של עצב, אשמה וכאב. אבל היה גם חיוך. כי אוסאמה ואני, למרות כל ההבדלים הביוגרפיים בינינו — רואים את העולם מזווית דומה להפליא. שנינו עשינו דרך ארוכה כדי לשבת זה לצד זו באוטובוס בגרמניה ולחלוק חבילת טישו. המיינסטרים של החברות מהן באנו אולי מוקיע אותנו, וה"מצב" חרא ואין תקווה להסכם, אבל לפחות לרגע אחד אוסאמה ואני ניצחנו.

ה-MJC הוא מקום שמצד אחד אנשים מגיעים אליו עם תווית — "יהודי", "מוסלמית", "טוניסאי", "הונגרייה"; ומצד שני מוכיח באופן חד-משמעי שמתחת לכל התוויות עומדים בני אדם, שהקשרים הבלתי-אמצעיים ביניהם מחריבים בשבוע ערימות של סטריאוטיפים ותהומות של בורות.

הדימוי של ה"מוסלמי" הוכתב למיטל מקריית אתא על ידי חברה שבה היחס לאחר מבוסס על פחד וסגרגציה פוליטית ותרבותית. מיטל של 2016 כבר יודעת הרבה יותר טוב.

ה-MJC מאפשר מפגשים בין אנשים שבנסיבות אחרות לא היו מתקשרים לעולם; הוא נותן מקום למגוון נושאים סבוכים ורלוונטיים (הסכסוך הישראלי-פלסטיני ממש אינו הפוקוס המרכזי); והוא עושה זאת בעולם שבו הימין הפופוליסטי צובר תאוצה, ולאומנות, קסנופוביה ושבטיות חוזרים לככב בכל שכבות החברה והפוליטיקה. ה-MJC נמשך שבוע אחד בלבד, אבל באמצעות משתתפיו לאורך השנים, הקשרים החברתיים ביניהם והפרויקטים שנוצרים בהשראתו — הוא מצליח לייצר אלטרנטיבה שממשיכה להתקיים הרבה אחרי שכולם חוזרים הביתה.

תגובות