איך העבודה עם ילדי מהגרים עזרה לי להתמודד עם כאוס ההגירה שלי

לקראת פתיחת שנת הפעילות הרביעית של ״שלום רולברג״ בנויקלן, הגר לוין מארחת בטורהּ את נחמה גריינימן-באוך, שהדריכה את קבוצת האמנות של הפרויקט במשך שנתיים

פרויקט ״שלום רולברג״ פותח את שנת הפעילות הרביעית שלו, ומחפש מדריכים וחונכים חדשים! כדי לעורר לכם קצת את החשק והסקרנות, הפעם טור אורחת של נחמה גריינימן-באוך, שהדריכה את קבוצת האמנות שלנו במשך שנתיים. לקראת פרידה זמנית, היא מעניקה הזדמנות להסתכל על צד אחר של הפרויקט: נקודת המבט האישית של המדריכים. תודה לך נחמה, על כל מה שהיית ונתת לפרויקט ולילדים בשנתיים האלה!

%d7%a0%d7%97%d7%9e%d7%94

נחמה גריינימן-באוך צילום: Uwe Steinert

״אחרי כמעט שנתיים של פעילות בשלום רולברג, נפרדתי מהילדים שיצרו, דיברו, שיחקו, שיתפו ולמדו איתנו דברים חדשים. שלא כמו בקיץ שעבר, הפעם אמרתי שלום בלי לדעת מתי, אם ואיך אראה אותם שוב. הסיבה משמחת – אני יוצאת לחופשת לידה, אך התחושה היתה מוזרה וקצת עצובה. הרגשתי שזה זמן טוב לשתף קצת בחוויות שלי. פרט להגר, לצוות ב״מורוס 14״ (המרכז בנויקלן שבו פועל ״שלום רולברג״) ולמדריכה שלי בטיפול באמנות, שיתפתי מעט מאוד אנשים בתקופה הזו. הגעתי לפרויקט כמטפלת באמנות בתחילת דרכי, ולמרות שהקבוצה לא תוכננה כקבוצה טיפולית, דרך העבודה שלי התמקדה ביצירת מקום בטוח עבור הילדים. לכן השתדלתי לשמור על פרטיותם ועל הדינמיקה הפנימית שנוצרה. עכשיו, אחרי שסיימתי, אני שמחה על ההזדמנות להסתכל לאחור ולהתמקד גם בחוויות האישיות שלי.

תקופת העבודה שלי בפרויקט מקבילה לתקופת ההסתגלות שלי לברלין. התחלתי להדריך את הקבוצה בסתיו 2014, כחודש לאחר המעבר. הגעתי לעיר אחרי קיץ קשה ומורכב במיוחד: סיימתי לימודי טיפול באמנות באוניברסיטת חיפה, ושנת פרקטיקום בבית חולים פסיכיאטרי בירושלים. עברנו לגרמניה בשלהי האירועים האלימים בארץ (״צוק איתן״ ומה שקדם לו). כשבן זוגי, בני בן השלוש ואני עלינו על המטוס, כל רצוני היה לחוש קצת סדר יום נורמלי ושקט, ושהילד שלי יהיה בטוח ושמח ויסתגל לתקופת המעבר בשלום.

הגענו לכאן לצורך לימודים של בן זוגי, ומצאתי את עצמי זרה בעיר גדולה וחדשה. הדבר הראשון שרציתי היה להתחיל לעבוד בתחום שלי, והתעניינתי ספציפית בעבודה עם מהגרים או פליטים. דרך שיחות עם מכרים וחברים חדשים, הופניתי מהר מאוד ל״שלום רולברג״. החיבור עם הגר ועם דרך העבודה והחשיבה שלה היה מיידי, ותוך זמן קצר פתחנו קבוצת אמנות עבור ילדים בגילאי 9-12. כך יצא שהעבודה שלי עם ילדי מהגרים עם רקע וסיפור שונים לגמרי משלי, היוותה עבורי צעד משמעותי להסתגלות ולהתמודדות עם התחושות שקשורות להגירה שלי.

הדברים שחשתי שהילדים זקוקים להם – מסגרת קבועה, מתמשכת, הסתגלות איטית לרעיון העבודה בקבוצה והכרות הדרגתית של הנפשות הפועלות – עזרו גם לי מאוד. פעם בשבוע מגיעים באותה שעה, לאותו מקום, מסדרים את החומרים, פותחים במשחקים וב״מה שלומי היום?״, סולחים אחד לשני על טעויות בגרמנית, צוחקים – ובעיקר יוצרים ומתנסים בחומרים שונים. ההמשכיות וההדרגתיות היו לי כעוגן בתוך כאוס ההגירה, מה שעזר לי להבין בטבעיות גם את הצורך של הילדים בקביעות וברוגע.

האתגר הקשה ביותר היה להוריד את רמת הלחץ, החרדה והציפיות בקבוצה, ולחדד את הכללים של החדר ושלי. פה, בשעה וחצי שהן רק שלנו, אין ״יפה״ ו״לא יפה״, אין ציור ״נכון״ ו״לא נכון״, אין ציונים, אין שיפוט אסתטי, ואין חובה לשתף במה שלא רוצים. במקום כל אלה יש חקירה יצירתית, הנאה מלמידה משותפת, יוזמה של פרויקטים אמנותיים, הקשבה למוזיקה והתנסויות חדשות.

20160218_165059

כך קרה שבאופן טבעי, עם הזמן, צפו ועלו גם נושאים משמעותיים: זהות, קשיים בבית הספר, בבית ובשכונה, נושאים אקטואליים וגם יחסים בין המשתתפים בקבוצה. בתור מטפלת באמנות, וגם באופן כללי כמי שרוצה לעזור, היתה לי פנטזיה שאצליח לתקן הכל, ליצור אווירה שתהיה נעימה ומועילה תמיד, ושכל הגשרים ייווצרו מהר. המציאות היא קצת אחרת, ודרכה למדתי לחדד את הענווה שבי. למדתי להבין ולקבל את ההרגשה שלי כאורחת כאן, בדיוק כמו שלעיתים הילדים מרגישים, ושהתהליכים העמוקים באמת קורים לאורך זמן, בעדינות ובזהירות. יותר ויותר מצאתי את עצמי ברגעים משמעותיים: ילד שדיבר על כך שהוא מרגיש לא טורקי ולא גרמני וזה מבלבל אותו מאוד; ילדה שספרה שבבית הספר היללו את דאעש, והיא הזדעזעה ולא ידעה איך לענות; עלו גם פחדים שקשורים לפיגועים ולטרור ושאלות על הזהות המוסלמית. על רקע האירועים בחדשות נשמעו אמירות חראם (אסור)״, ״כן, אבל גם לרצוח זה חראם״. ושיחה שהתקיימה בזמן המונדיאל בין כמה מהילדים: בעד מי הייתם אם טורקיה היתה משחקת מול גרמניה? (התשובה הרווחת היתה גרמניה).

מרגש עוד יותר היה לראות נושאים שעלו מתוך הציורים והעבודה עצמה. ברגע שזכור לי במיוחד, עבדתי יחד עם ילדים בולגרים על עץ עם שורשים וענפים שחולק לכמה חלקים כדי שכל אחד יעבוד בנפרד על החלק שלו. תוך כדי הדבקת גזרי עיתונים עם מילים ותמונות משמעותיות לכל אחד, החלה שיחה על סרט ששמו נגזר מהעיתון – טיטאניק. שאלתי אם הם יודעים שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי, ומכאן נפתח צוהר לשיחה על מהגרים, על סיבות להגירה והקשיים שבדרך. הילדים שאלו בסקרנות על המשפחה שלי, כיוון שסיפרתי להם שמשפחתי היגרה לניו יורק ולאוסטרליה. הם סיפרו על הכפר הבולגרי שממנו באו ועל כמה הוא שונה מהמציאות כאן, ועל כך שכמהגרים בולגרים-מוסלמים דוברי טורקית, הם יכולים לשוחח עם הילדים הטורקים בשפת אימם, אבל בכל זאת הם לא נתפשים כחלק מהקבוצה, ומן הסתם גם לא כגרמנים. הזדהיתי איתם מאוד. כך הגענו גם לשאלה למה משפחתי היגרה מאירופה, ודרכה גם לנגיעה בשואה. לא אשכח את ניצוץ הגאווה בעיני הילדים כשסיפרתי להם על בולגרים שהגנו על יהודים מפני שליחה למחנות השמדה. זו היתה שיחה שעוררה הרבה סקרנות ועניין, שיתוף וחשיבה עמוקה.

אני יוצאת עם תחושה שגם אם החיבור ביני לילדים הוא טיפה בים – זו טיפה שאין לדעת מתי ולאן בדיוק היא תחלחל, ומה ינבט ויצמח ממנה ביום מן הימים. טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה – כמו משיכות מכחול עדינות שבשקט ולאורך זמן יוצרות ציור שמשתנה ומתמלא בצבעים, צללים ונקודות אור״.

לכל הטורים על ״שלום רולברג״

%d7%a2%d7%a5-%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%a9%d7%99%d7%9d

תגובות