״גם מכנה משותף ערכי עשוי לתת תחושה של בית״

מאוהד בן-ארי, המוזיקאי שהקים את פסטיבל ID, לא תשמעו תלונות על הבירוקרטיה או על חוסר הגמישות הגרמני — הוא מרגיש כאן בבית. ויחד עם זאת, פסטיבל התרבות הישראלי-גרמני, שייערך ב-21-23 באוקטובר זו השנה השנייה, עוסק הפעם בנושא הטעון ״הגירה״

אוהד בן-ארי נולד בישראל ב-1974 וחי בה במצטבר עד כה כמחצית משנות חייו. את המחצית האחרת של השנים הוא העביר בין שתי מדינות שההוויה הישראלית מנהלת איתן מערכות יחסים ארוכות ומורכבות: גרמניה וארה״ב. הבחירה ביעדים האלה היתה קשורה לתשוקה מרכזית בחייו של בן-ארי — מוזיקה. בגיל 16 הוא הגיע לבד לפרנקפורט כדי ללמוד בה מוזיקה, בתחילת העשור השלישי של חייו הוא נסע בעקבותיה לניו-יורק וללוס אנג׳לס, ולאחר כמה הפוגות-נדידה בישראל — שב לגרמניה, והפעם השתקע בברלין.

כאן החליט לא להסתפק בקריירה עשירה כפסנתרן, מלחין ומפיק, והשיק בשנה שעברה את פסטיבל ID, ששמו כורך את האותיות הראשונות של ישראל וגרמניה (Israel-Deutschland) כסוג של הצהרת כוונות בסיסית, ובה בעת מצביע על תמת-על שמלווה אותו: שאלות של זהות. לצד שני מרכיבים יסודיים אלה הוחלט השנה להוסיף נושא מרכזי שיעמוד במרכז הפסטיבל: הגירה.

פסטיבל שעוסק בנושא חדשותי — האם יש לאמנות פרספקטיבה מספקת?

״הגירה היא הפוקוס של החיים כרגע באירופה ובגרמניה. זה נושא שמעסיק את האוכלוסייה המקומית באופן יומיומי, וגם אותנו, קהילת האמנים הישראלים. ההיסטוריה של העם היהודי מלאה בסיפורי הגירה, תנועה ממקום למקום. אנחנו בעצמנו מהגרים, בנים של מהגרים, נכדים של מהגרים. מתוך הפרספקטיבה הזאת אני מקווה שיש לנו אפשרות לאמירה ייחודית על הנושא״.

אך האם כ״מהגרים פריבילגיים״, שבאים לכאן מבחירה, הישראלים עסוקים באותן סוגיות שמעסיקות פליטים שנאלצים להגיע לכאן?

״בין משתתפי הפסטיבל יש גם אמנים שהגיעו לכאן כפליטים, אבל בכל מקרה, הקטגוריות השונות של ההגירה הן לא הרמטיות – לאנשים שונים יש סיפורים שונים ומורכבים. ומצד שני, יש גם הרבה מכנים משותפים״.

אפרופו מכנים משותפים — קשה לא לשים לב שמלבד שיתוף הפעולה עם אמנים גרמנים, שהוא למעשה חלק מהגדרת הפסטיבל, משתתפים השנה בתוכנית בעיקר אמנים טורקים ופלסטינים, למרות שברלין מושכת אליה אמנים מכל רחבי העולם. זו בחירה פוליטית?

״מתבקש שנעסוק במחשבות שלנו על נדודים והגירה עם השותפים הטבעיים שלנו מהאיזור שלנו. הפסטיבל לא נועד לשרת מטרות פוליטיות, ויחד עם זאת אין ספק שדרך דברים מסוימים שנעשים בו נוצרות אמירות פוליטיות. אנחנו נמצאים במקום שקוראים לו גרמניה, שכיום, 2016, יכול להוות קרקע נייטרלית כדי לקיים סוגים שונים של דיאלוג ועבודה משותפת עם אנשים שבמקום שממנו הגענו לא היו אפשריים, או היו מאוד קשים. המקום מאפשר פחות עכבות ומעצורים, פסיכולוגיים ופיזיים״.

נעצרתי על המילים ״קרקע נייטרלית״. אתה רואה בגרמניה של היום קרקע נייטרלית?

״אם אני מדבר על שיתופי פעולה בין אמנים ישראלים/יהודים וערבים/מוסלמים, אז כן, ברלין היא באופן עובדתי הרבה יותר נייטרלית מהמזרח התיכון״.

יש כאלה שחושבים שמכאן בדיוק נובעת ההתלהבות הגרמנית מהקהילה הישראלית בברלין, מהאפשרות לטפוח לעצמם על השכם שהיום גרמניה היא ה-מקום הפתוח והנאור.

״באופן מודע אני בוחר לחיות בהווה ולא בעבר. אני לא אומר שצריך לשכוח את העבר, אבל האנשים משתנים, מקומות משתנים — זו התגלגלות ההיסטוריה. ובכל מקרה, הפער בין גרמניה של אז וגרמניה של היום הוא לא מקרי: הוא תוצאה של תהליכים, של ניסיון ללמוד מטעויות העבר״.

אוהד בן-ארי צילום: כריסטוף נוימן

״מתבקש שנעסוק במחשבות שלנו על נדודים והגירה עם השותפים הטבעיים שלנו מהאיזור שלנו״, אוהד בן-ארי
צילום: Christoph Neumann

אם כבר הזכרת תהליכים, אתה מודאג מהתחזקות מפלגת הימין הקיצוני ״אלטרנטיבה לגרמניה״?

״אני מודאג מכך כפי שאני מודאג מהאפשרות שהחברה האמריקאית תבחר במישהו כמו דונלד טראמפ, או מהתחזקות הימין בישראל״.

אז אני אשאל מה שעיתונאים גרמנים שואלים אותי: אתה מתכוון להישאר כאן?

״אני כאן כרגע, ואני חי בגרמניה במצטבר כבר עשר שנים. אבל אני לא יכול ולא רוצה להתחייב״.

למה אתה חושב שהשאלה הזאת תמיד נשאלת?

״זה לא מפריע לי, זה נובע ממנטליות שמביטה חמישים שנה קדימה. מרגישים את זה כאן בכל דבר. אנחנו הישראלים יותר עסוקים במה יקרה במלחמה הבאה — אנחנו לא ממש חושבים מה יהיה עוד שני דורות. אני לא חושב שכשהשאלה הזאת נשאלת על-ידי גרמנים היא נובעת ממקום ביקורתי או חשדני. יצא לי לדבר עם אנשים במוקדי ההחלטות בגרמניה על הסוגיה הזאת, אם הם מרגישים שהגירה זמנית מנצלת את המערכת כאן, והם ענו לי את התשובה הכי מתקדמת שיש: לא, אפילו אם אתם מגיעים לשנה או לשנתיים זה טוב לנו, זה מפרה אותנו, זה נותן לנו צבעוניות, זה נותן לנו ללמוד מכם ואתם יכולים לקחת כלים ולהעביר אותם למקום אחר. מבחינתי זו תשובה שקונה אותי״.

התרבות המקומית באמת פתוחה גם להיות מושפעת מהצד האחר? מדברים כבר כמה שנים על כך שברלין תהיה הניו יורק של אירופה, אבל מי שעובר לניו יורק ומעוניין בכך, מהר מאוד ירגיש אמריקאי; מי שבא לברלין תמיד יישאר מהגר.

״אי אפשר להשוות את ארה״ב לגרמניה מבחינה תרבותית. ארה״ב נבנתה על הרעיון של מדינת מהגרים. מהבחינה הזאת היא יותר דומה למודל הישראלי — אתה רוצה להגיע לשם ולהשתלב כמה שיותר מהר. השפה והתרבות האמריקאיים מספקים מכנה משותף שיותר פשוט להיכנס אליו, עובדה שהתרבות האמריקאית מנצחת בהרבה מאוד שווקים בעולם. בגרמניה הדברים יותר מורכבים, עם צביון ומסורת של מאות שנים. מאתגר להיכנס לתוך המערכת הזאת״.

ובאופן אישי, אחרי כל המעברים — איפה אתה מרגיש בבית?

״את השנים המעצבות שלי ביליתי בישראל, בארה״ב ובגרמניה, כך שמבחינת זיקה לשפה, תרבות, אורחות, הליכות — בשלושת המקומות האלה אני מרגיש בנוח. כשאני נוסע לקליפורניה אני מרגיש מאוד בבית, וגם כשאני נוסע לישראל אני מרגיש מאוד בבית, אפילו אם זה לא תמיד נעים לי. בברלין, שבה יש לי גם בת-זוג וילד, אני גם מרגיש מאוד בבית. בכל מקום אני מרגיש בבית מסיבות שונות. זו יכולה להיות תחושה פנימית שקשה להסביר במילים, אבל גם מכנה משותף ערכי עשוי לתת תחושה של בית. בברלין אני מרגיש שצורת החשיבה — השקעה בתרבות, חשיבה ארוכת-טווח ומכבדת ועם זאת שמירה על מידה של כנות בדיאלוג אחד עם השני — נעימה לי. טבעי לי לחיות בסביבה כזאת״.

יש רגעים שאתה ממש לא מרגיש בבית פה? רגעים שאתה חש געגוע, זרוּת, כעס?

״אני יודע שיש אנשים שחווים את זה, למשל מול הבירוקרטיה או מול היעדר גמישות במצבים מסוימים, אבל אני לא חווה את זה. בגלל שחייתי בארה״ב אני יודע שהאמריקאים הם לא פחות נוקשים מהגרמנים כשמגיעים לדברים מסוימים. גם אצלם יש דברים שצריך לעשות רק ׳לפי הספר׳. דווקא מה שקורה בישראל פחות מתאים לאישיות שלי״.

ובכל זאת, אם היה לך כוח-על לשנות דבר אחד בגרמניה, מה היית משנה?

״מזג האוויר. אין ספק בכלל. אז הייתי מוכן לחתום קבע״.

בוא נחזור לפסטיבל עצמו. בשנה שעברה כינסת תזמורת סימפונית שמורכבת כולה מנגנים ישראלים שחיים בגרמניה, וזה גם בעצם היה החזון הראשוני שממנו נולד הפסטיבל. למה אין תזמורת השנה?

״בהתחלה באמת חשבתי שהתזמורת תהפוך להיות הסמל של הפסטיבל. זה היה פרויקט מאוד מוצלח, גם הקהל וגם הנגנים מאוד נהנו, וקשה לבנות אירוע פתיחה שישתווה בעוצמה שלו לרושם שהשאירה התזמורת. אבל האמת היא שלהביא לאירוע אחד 45 אמנים דרש המון משאבים, גם מבחינה תקציבית וגם מבחינת כמות העבודה. השנה העדפנו להפנות את המשאבים לפיתוח הפקות מקוריות לפסטיבל: Lights & Vessels, NO-MAD, Makembo!, כמו גם סדרת הדיונים Beyond Borders והתערוכה ״Mother, I have reached the land of my dreams״. ההופעה Tamer Nafar & friends תהיה אף היא פרמיירה של מופע חדש. אני גאה בכך שיש לנו כל כך הרבה חומרים חדשים וייחודיים בפסטיבל. בכלל, אני מרגיש שהתוכנית השנה יותר מדויקת — למדנו מי הקהל שלנו וניסינו לבנות כוריאוגרפיה של אירועים שתזרום נכון יותר. אני אישית אוהב לצלול לימים שלמים בפסטיבלים, אבל בשנה שעברה הבנתי שזה לא בהכרח נכון עבור כל האנשים. אז ניסינו לבנות את התוכנית כך שתתאים לכל מיני קהלים ויחד עם זאת תשמור על האווירה המיוחדת שהיתה בו בשנה שעברה. אני מקווה שהצלחנו״.

לכל הראיונות עם משתתפי פסטיבל ID 2016

לראיונות באנגלית

לראיונות בגרמנית

לאתר הפסטיבל

תגובות