הבמאי מיקי ויינברג מעדיף קהל מוּסרי על פני תיאטרון מוּסרי

ויינברג יעלה לראשונה בפסטיבל ID את ״!Makembo״, עיבוד מודרני של הסיפור התנ״כי של יוסף, פוטיפר ואשת פוטיפר — בהקשר של משבר הפליטים

המבט האינטנסיבי בעיניו הכחולות, טון הדיבור כבד הראש והרפרורים הרבים מספור לתנ״ך, למדרש ולעשרות כותבים והוגים מתחומים שונים עשויים לגרום לבן שיחו של מיקי ויינברג לתהות אם הוא אכן רק בן 32, והאם ייתכן ש״!Makembo״, אחת מהפקות המקור שנתמכות השנה על-ידי פסטיבל ID, הוא המחזה הראשון שלו שמועלה על במה. אבל כפי שיאמר בעצמו בהקשר אחר: ״החיים מלאים בסתירות שאי אפשר לארגן בצורה שמתאימה לצרכים שלנו״.

בשנה שעברה הוצג במסגרת הפסטיבל סרטו הקצר ״I Hear the Synth In East Berlin״, וגם בהצגה שכתב וביים השנה משולבים אלמנטים קולנועיים. מכנה משותף נוסף בין שתי היצירות הוא המסרים הפרובוקטיביים והאלימות המינית שכלולים בהן, שבגינם חשוב מאוד לוויינברג לקיים דיון עם הקהל לאחר הצפייה — אבל עוד נשוב לכך בהמשך.

id2016_makembo_72dpi

ויינברג נולד וגדל בלוס אנג׳לס, והספיק לחיות בלונדון, בז׳נבה ובירושלים בטרם השתקע לעת עתה בברלין. בשנים האחרונות, אף שהוא מרבה עדיין להסתובב בעולם, הבסיס שלו הוא בדירת אלטבאו רחבת ידיים ב-Mitte, שמרוהטת בעיקר באוסף הספרים שלו. במהלך השיחה הוא שולף במיומנות כתבים נבחרים מהמדף כדי לחזק את דבריו בציטוטים, ונדמה שיש לו קשר אישי ועמוק לכל אחד ואחד מהספרים.

״!Makembo״ הוא עיבוד מודרני של הסיפור התנ״כי של יוסף, פוטיפר ואשת פוטיפר, בהקשר של משבר הפליטים באירופה בכלל ובגרמניה בפרט. פוטיפר של ויינברג הוא נכדו של האדריכל הנאצי שתכנן את פרורה (Prora), אתר הנופש הענק של הרייך השלישי באי רוּגן, אשר חולם לבנות אותו מחדש ולהשיב לגרמניה את תהילתה וגדוּלתה. על מנת להגשים את חלומו הוא נדרש לשכנע את הנסיך של רוגן להביא לאי כאלף פליטים אפריקאים, שיבנו את פרורה מחדש תמורת מגורים ומזון. הנסיך, מצדו, יגזור קופון בדמות מענק מממשלת גרמניה על הענקת החסוּת לפליטים. כדי לשכנע את הנסיך לשתף פעולה עם התוכנית, פוטיפר מביא לאי את יוסף, סוג של ״פליט לדוגמה״, שימחיש לנסיך שהעיסקה משתלמת ואולי אף יפקח את עיניו לכך שמשבר הפליטים מגלם הזדמנות פז לגרמניה להמיר את השם ההיסטורי הגרוע שיצא לה בדימוי עדכני של מושיעת החלשים.

פרורה

להשיב עטרה ליושנה. פרורה

כבר בעת הפגישה הראשונית עם יוסף, הנסיך דורש להחליף את שמו של ל״מקמבו״. ״השם הזה מייצג את הפנטזיה האירופאית על אפריקה״, מסביר ויינברג. ״שאלוהים ישמור שהאפריקאי יהיה יוסף. הוא לא יכול להיות יוסף, הוא מקמבו! זה מתקשר גם לעובדה שהשיח על משבר הפליטים מתקיים רובו ככולו בין אירופאים פריבילגיים. האם את יכולה לציין שם של מנהיג פליטים אחד בשיח באירופה?…״

העניינים מסתבכים, כאשר אשת פוטיפר, שרלוטה, מנסה כמו בת דמותה התנ״כית לפתות את יוסף-מקמבו, אך נדחית על ידו. היא מאשימה אותו באונס, ובכך מאיימת על תוכניתו הגרנדיוזית של פוטיפר.

״עצם הרעיון של לספר מחדש סיפור ריאקציונרי בקונטקסט של היום הוא פרובוקטיבי מטבעו״, מבהיר ויינברג. ״אתה אפילו לא צריך לשתול את הביקורת — זו האחריות של הצופים. זה גם מה שמעניין בעיניי. אני ממש לא מעוניין לספר סיפור בצורה טוטליטרית כפי שמקובל ברוב המדיה היום. חס וחלילה שנראה משהו שעלול לפגוע במישהו, ויאפשר לקהל להגיב. במקום זאת מודיעים לקהל מראש שאנחנו מוּדעים לכך שמשהו הוא פוגעני, ומוסיפים אלמנט מוסרני. אני מעדיף שהקהל יהיה מוסרי מאשר שהבמה תהיה מוסרית. המסורת שאני פועל בתוכה היא התיאוריה הברכטיאנית כמובן, שיוצאת נגד הקתרזיס האריסטוטלי על הבמה ומבקשת לחתור לקתרזיס בחברה. אבל זה כיווּן שיש לו שורשים עמוקים גם ביהדות. יש הרבה סיפורים שאתה תוהה למה מנציחים אותם: עקידת יצחק, יפתח הגלעדי שהקריב את בתו היחידה, יהודה שהכניס להריון את אלמנת בנו תמר… למה לשמר סיפורים כל כך בעייתיים מבחינה מוסרית? משום שברגע שאתה מציג סיפור נקי, מוסרי וסטרילי, אתה מונע למידה, אתה מונע את התהליך של ניתוח ופרשנות מחדש. אני מאוד רוצה שנחזור להביט בטקסט היהודי כמסמך חי. מבחינתי המחזה הוא המשך ישיר של מסורת הדיון היהודית״.

מיקי ויינברג צילום: כפיר חרבי

מיקי ויינברג
צילום: כפיר חרבי

למה אלימות מינית מקבלת מקום מרכזי בכתיבה שלך?

״המחזה והסרט הם בעצם חלק מטרילוגיה, שהחלק השלישי שלה יהיה מדרש מודרני אוונגרדי על יהודה ותמר, כך ששלוש היצירות אכן עוסקות גם באלימות מינית. להבדיל מאונס, שמעצם הגדרתו הוא אינו נתון לפרשנות, אלימות מינית על גווניה השונים מתקשרת בעיניי לנושאים של בחירה ואי-בחירה, חירות ואי-חירות, תשוקה ואי-תשוקה, ומהווה אלגוריה לקשת הבעיות הרגשיות והחברתיות שאנחנו מתמודדים איתן. אני מעוניין להראות דברים שאנחנו לא אוהבים לראות, אבל בכל זאת קיימים בחברה שלנו. דווקא דרך האסתטיקה של האכזריוּת הגולמית אנחנו יכולים לחוות את העומק המלא של האנושיוּת שלנו״.

אתה לא חושש מביקורת פמיניסטית?

״אני חושב שהיצירה שלי היא פמיניסטית. הרעיון של הסרט ושל המחזה הוא הדיון שאחרי. מסיימים את הצפייה עם הרגשת אי-נוחות ואז מתחילים לדבר. בעולם שבו אנחנו חיים יש אנשים שנאנסים וחוזרים לידי האנסים שלהם, ואפילו אוהבים את האנסים שלהם. זה הטבע של שעבוד ושל דיכוי. ברגע שאתה יודע שאתה מדוכא, ברגע שאתה מתחיל להתנגד, במידה מסוימת החל תהליך השחרור שלך. המטרה שלי בכך שאני לא מאפשר לתחושת השחרור להתחיל במהלך חוויית הצפייה אלא רק בעיבוד שלאחריה, היא לגרות את התהליך התודעתי הזה. זה הרבה יותר פמיניסטי מאיזה סרט מטיפני שיש מוזיקה טרגית בסופו וגורם לנו לומר לעצמנו שאנחנו מרגישים כל כך עצובים בשביל הבחורה הזאת ותודה לאל שאנחנו חיים בחברה שמבינה שזה לא בסדר. אבל זה שקר! זה פשוט שקר לדמיין שהחברה שלנו מנוהלת על ידי הערכים שמוצגים לנו על המסך. אני רוצה להיות חלק מעשייה אמנותית מהפכנית, שמכוונת לכך שהמהפכה תתרחש בקהל, שתגרום לאנשים להטיל ספק בהנחות היסוד שלהם. אני לא מציע מסקנות ואני לא רוצה להציע למישהו מה לחשוב — אני רק רוצה להסיר את המסכות. אני מאמין שעצם ההתבוננות והעיבוד של הדברים הם הצעד הראשון לקראת שינוי״.

לכל הראיונות עם משתתפי פסטיבל ID 2016

לראיונות באנגלית

לראיונות בגרמנית

לאתר הפסטיבל

תגובות