״פתאום זה היכה בי: השירים של סבתא שלי מתימן הם בעצם… בארוק!״

הפסקול המשפחתי ובת-הדודה אחינועם ניני השפיעו עליה מילדוּת, אבל רק אחרי שהתמחתה באופרה ובמוזיקת בארוק תהילה ניני גולדשטיין חזרה למוזיקת המקורות שלה. בפסטיבל ID היא תופיע עם ״בארוק מתימן״

שם המשפחה הכפול של הזמרת תהילה ניני גולדשטיין אינו תוצר של נישואיה שלה, אלא של הוריה: ניני הוא שם המשפחה של אמה, שאביה עשה את הדרך מתימן לארץ ישראל ב-1927 כפעוט בן שנתיים וחצי בשיירת חמורים; גולדשטיין הוא שם המשפחה של אביה, יהודי אמריקאי ששורשיו במזרח אירופה. אם מוסיפים לכך את ליטרת הנדודים שהיא עצמה כבר הספיקה לצבור ב-35 שנותיה, מתבהר מעט הרקע להופעה Baroque from Yemen שתציג בפסטיבל ID יחד עם שותפיה להרכב Sferraina.

היא נולדה בניו-יורק, אבל רוב ילדותה חיה בצור הדסה שליד ירושלים. שירה היתה חלק משמעותי בחיי המשפחה מאז שהיא זוכרת את עצמה: ״בכל מפגש היינו יושבים ביחד ושרים. סבתא שלי, שהיא אישה מיניאטורית בת 94 שעד היום שולטת במשפחה ביד רמה, עשתה הכל תוך כדי שירה. בין אם תוך כדי שטיפת כלים או כשליוותה את סבי אל מנוחתו האחרונה, היא תמיד שרה".

השפעה משמעותית נוספת היתה זו של בת דודתה המפורסמת, הזמרת אחינועם ניני. ״היא התחילה את הקריירה שלה כשהייתי בת עשר בערך, והצטרפתי אליה לכל הופעה שיכולתי. הכנות שלה כאמנית תמיד הרשימה אותי, האופן שבו היא עומדת על הבמה ומספרת סיפור״.

היתה רק בעיה קטנה אחת: האהבה הגדולה של ניני גולדשטיין לשירה התנגשה עם ביישנות גדולה. ״הייתי ממש נחבאת אל הכלים, אבל כל כך אהבתי את זה, שלא היתה לי ברירה אלא לשיר״. דווקא השירות הצבאי עזר לה להיפטר מהביישנות: ״פתאום שמו אותי כמפקדת על חיילים ושוב לא היתה לי ברירה. מצאתי את הקול שלי, את כוח ההשפעה של המילה שלי. זה נתן לי ביטחון לשאול מה אני רוצה להגיד ואיך אני רוצה להגיד את זה, ואז הבנתי שאני פשוט חייבת לעשות מוזיקה״.

אחרי השירות הצבאי למדה באקדמיה למוזיקה בתל-אביב, אבל דווקא כשהקריירה כזמרת אופרה בישראל החלה להתפתח, הרגישה שהיא חייבת לעזוב. ״בארץ רואים שיש לך פוטנציאל ולוקחים אותך, אבל אני הרגשתי שיש לי עוד הרבה מה ללמוד״.

ניני עם שותפיה להרכב Sferraina צילום: גלעד ברעם

ניני עם שותפיה להרכב Sferraina, טוביאס שטיינברגר ודויד ברגמילר
צילום: גלעד ברעם

היא חזרה לעיר הולדתה, ניו-יורק, ושם החלה ללמוד אצל המורה הידועה טריש מקאפרי: ״היא אכזרית ונוראית, אבל היא הבן אדם הראשון שלא אמר לי ׳איזה קול יפה יש לך, את כל כך מוזיקלית, איזה פוטנציאל׳… במקום זה היא אמרה לי ׳את נשמעת חרא, הפרצוף שאת עושה עכשיו מכוער, ותפסיקי לעשות את הרעש המגעיל הזה׳. פחד אלוהים האישה הזאת, היא שברה משהו בתוכי, אבל כנראה שזה חלק מהגישה שלה. את כל כך בשוק, שאת משחררת הרגלים ומחפשת פתרון חדש כהישרדות גרידא. ואז, יום אחד, אחרי שנתיים בניו יורק, היא אמרה לי ׳סעי לברלין, שם יש עדיין רעב. בניו יורק כולם דשנים מדי, תחזרי אליה כשכבר תהיה לך קריירה׳. ואני קמתי ונסעתי. למרות שאני באה מניו-יורק, ויש לי משפחה שם, ממילא לא מצאתי שמחה גדולה בעיר. הדברים הראשונים שמסתכלים עליהם שם זה כמה כסף יש לך, את מי אתה מכיר ואיזה קבלות כבר יש לך״.

ואכן, למרות שבחרה להיות על במה, ולמרות השם המחייב תהילה, האווירה הברלינאית מתאימה הרבה יותר לגישה שלה: ״הקריירה שלי בברלין התחילה מהר מאוד, חודש אחרי שהגעתי, ועד הלידה של בני הראשון, לפני פחות משנה, היו לי כמה שנים מבורכות של עבודות מקבילות בכל אירופה, בארה״ב ובישראל. אבל ׳הצלחה׳ זו לא מילה שאני באמת מאמינה בה. הצלחה היא אשליה, רעיון שיכול להיות נכון לדקה, ודקה אחרי זה כבר לא. אני אוהבת את ההרגשה של עשייה וסיפוק, את הידיעה שאני יוצרת יופי בעולם וגורמת להנאה. כשאני שרה טוב, כשאני בריאה, כשהילד שלי שמח, כשיש לי קולגות מדהימים, כשמישהו רוצה לשמוע את המוזיקה שאני עושה… שמחה זו הצלחה מבחינתי״.

היא גם מעדיפה על פי רוב לבצע יצירות פחות מוכרות (״במקום למחזר עשרים פעם את אותה אופרה, לגלות משהו על יצירה שנשכחה״), וכך, עם אחד משותפיה האוסטרים להרכב, דויד ברגמילר (Bergmüller), החלה לקרוא פרטיטורות נשכחות מהמאה ה-17. ״פשוט קראנו דברים מהדף, וכל פעם נעצרנו על משהו שנשמע טוב״.

תהילה ניני גולדשטיין צילום: רן דאנק

תהילה ניני גולדשטיין
צילום: רן דאנק

לצד היצירות האיטלקיות שגילו, וכמה מוּכרות יותר, הם יבצעו בפסטיבל גם חומרים מהמקורות התימניים של ניני גולדשטיין. ״גיליתי את השירים המופלאים של רבי שלום שבזי, משורר יהודי-תימני מהמאה ה-17, ופתאום הבנתי — אני עובדת כל הזמן עם חומרים מהמאה ה-17, ובעצם השירים שסבתא שלי שרה לי הם גם מהמאה ה-17, והם בעצם… בארוק! אף פעם לא חשבתי על זה ככה. אז התחלנו להיפגש ולעבוד כדי להבין איזה מכנים משותפים אפשר למצוא שיהיו משכנעים. חשוב לי לא ליפול לסוג של קלישאת פיוז׳ן״.

תוך כדי התהליך ניני גולדשטיין שמה לב לדבר מעניין שקורה לקול שלה כשהיא שרה מוזיקה תימנית. ״לפעמים זה כאילו יש שם אינסטרומנט אחר. כל חיינו אנחנו עובדים כדי לבצע מוזיקה קולית קלה, משוחררת, מבריקה, מחוברת ומאוזנת — וזה תמיד אתגר. אבל איכשהו עם המוזיקה התימנית הכל מתחבר לי, והנשמה מוכנה להגיש כל צליל ומילה בצורה הכי טבעית. למה? אין לי מושג. האתגר שלי הוא לחבר ולתת מהניסיון הקלאסי שלי למוזיקה התימנית, ומהטבעיות המרגשת של מוזיקת המקורות שלי לעולם האופרה והזמרה הקלאסית״.

היבט נוסף של הפיוז׳ן הרב בחייה הוא בן זוגה הצ׳כי, גם הוא זמר. ״המפגש עם התרבות הצ׳כית הוא עולם ומלואו של תגליות מבחינתי. היהודים והישראלים מקדשים את הדבקות באמונה, להיות מוכן למות למענה. הצ׳כים, לעומת זאת, כבר מאות שנים לא מוכנים למות בשביל פרינציפים. הם מוכנים לוותר על כל דבר מלבד חוש הומור, בירה וחופשה בכפר. זה מדהים!״

לכל הראיונות עם משתתפי פסטיבל ID 2016

לראיונות באנגלית

לראיונות בגרמנית

לאתר הפסטיבל

תגובות