״למה אנחנו כל כך אובססיביים לגבי הגדרת הגבולות שלנו?״

היא גדלה בלוס אנג׳לס לאם טורקייה-מוסלמית ואב מזרחן-יהודי, וכיום היא היסטוריונית של אמנות האיסלאם באוניברסיטה החופשית של ברלין. הן הביוגרפיה והן המחקר של פרופ׳ ונדי שו מערערים על האופנים שבהם המודרניוּת מקטלגת אנשים

״אני חושבת שאצל הרבה אנשים באקדמיה מעורב גם מרכיב אישי״, אומרת פרופ׳ ונדי שו (Shaw), היסטוריונית של אמנות האיסלאם באוניברסיטה החופשית של ברלין, שתשתתף בפאנל God Beyond Borders בפסטיבל ID. באופן טבעי, המרכיב האישי מעורב גם במקרה שלה.

״אמא שלי היא טורקייה מוסלמית ואבא שלי היה מזרחן והוא יהודי. הוא נולד כ׳שפירא׳, אבל כשהוא חי במצרים ב-1956 אמא שלו אמרה לו שזה מסוכן בשבילו כיהודי, אז הוא שינה את שמו ל׳שו׳. הוא אף פעם לא חשב על כך במונחים של שינוי זהות, כיוון שמבחינתו הוא היה אמריקאי. הוא היה אחד הפרופסורים היהודיים הראשונים בהרווארד, אבל זה היה עידן של אסימילציה. גם בטורקיה המשפחה שלי היתה חילונית, אבל הדת היתה נוכחת במרחבים הפרטיים. הצד הטורקי היה הרבה יותר דומיננטי בילדות שלי. כך שאני חלק ממורשת למדנוּת שהיא מאוד יהודית, אבל אני יודעת יותר על האיסלאם. מה שהופך את הסיפור אפילו ליותר מצחיק, זה שההורים שלי התחתנו בשישה ביוני 1967. אמא שלי נהגה לומר: ׳לא חשבנו על עצמנו כשונים׳, ואני השבתי לה: ׳טוב, התחתנתם ביום האחרון שבו זה עדיין היה אפשרי לחשוב כך׳״.

שו העבירה את מרבית ילדותה בלוס אנג׳לס. ב-1978 היא עברה לאיסטנבול לשנתיים. ״לא ידעתי טורקית בכלל ולמדתי את השפה בבית הספר. כנערה נסעתי הרבה הלוך וחזור, ותמיד הרגשתי שם מאוד בבית. אבל כשניסיתי לגור בטורקיה, פעם כשהייתי בת 19 ושוב כשהייתי בת 32, זה לא ממש עבד״.

במחקר שלה, שו עוסקת בצומת שבין פוסט-קולוניאליוּת ותולדות האמנות. ״בתור ׳היסטוריונית של אמנות האיסלאם׳, מאז ומתמיד נתקלתי בבעיה שאני לא שייכת באמת לחקר האמנות המודרנית, וגם לא להיסטוריה של האיסלאם. הבנתי באיזשהו שלב שכל הקונספט של תולדות אמנות האיסלאם מעוגן בסוגיות של קולוניאליוּת והתחלתי לחשוב איך אני יכולה לקטלג מחדש את הנושא. זה דבר מסובך מאוד, כי אני בעצם חושבת מחדש על שאלות כמו מהו האיסלאם? מהי אמנות? מהם הגבולות של הדברים האלה? הגישה שלי להיסטוריה קשורה במידה רבה לאופנים שבהם המודרניוּת מקטלגת אנשים, ואז משליכה את הקטגוריות האלה באופן אבסולוטי על תקופות שבהן הן לא היו אבסולוטיות בכלל. בעבר זה היה מאוד נורמלי שאנשים הכירו אנשים מדתות אחרות והשפיעו אלה על אלה. לא מדובר רק על חיים אלה לצד אלה, אלא על אינטארקציות מתמשכות. אחד הדברים היפים בתולדות האמנות זה שאפשר ממש לראות את זה בפרקטיקות ובאובייקטים מסוימים״.

כדוגמה לאופן המקטלג שבו אנחנו חושבים על דת, שו מצביעה על היחסים בין האיסלאם לבודהיזם. ״הדברים שאנשים מזהים כבודהיסטיים דומים מאוד לדברים שאני חוויתי באיסלאם. אבל ההיבטים האלה של האיסלאם נדחקו הצידה, במיוחד בעשרים השנים האחרונות. אחת הפרקטיקות שבאמצעותן האיסלאם התקבע בעת החדשה החלה במאה ה-19, כאשר מזרחנים רצו לגלות מהו האיסלאם. הם הבינו שהפרקטיקות של אנשים בעצם מאוד שונות בכל מקום. אז הם חיפשו אחר המקורות, מתוך מחשבה שהאיסלאם המקורי הוא הנכון והטהור. התהליך הזה עלה בקנה אחד עם מסורת ותיקה בתוך האיסלאם שקיבלה ביטוי משמעותי דווקא במודרניות, עם עליית התנועות הסלפיות, שמתמקדות בשלושים השנים הראשונות של האיסלאם. כך נוצרה נקודת מפגש מוזרה בין המזרחנים לפונדמנטליסטים. הגישה הזאת מקבלת חלק ניכר מתשומת הלב של המדיה, אבל הדבר המשונה הוא שעבור רוב המוסלמים האיסלאם מעולם לא נראה כך. מה שהם עשו באלף השנים האחרונות הוא פתאום ׳לא נכון׳. הדבר שמדומיין כאותנטי הופך לדבר המגביל ביותר. כשאנחנו שואלים מהי דת מסוימת אנחנו מצפים לתשובה מקובעת. אבל אין קביעות במרחב דיאלוגי. אפלטון כותב שכשאנחנו מנסים לקבע משהו, הוא מת״.

פרופ׳ ונדי שו צילום: swami_silva

״האוניברסיטה מפסידה מכך שהיא לא מכלילה את המגוון האנושי המדהים של ברלין״. פרופ׳ ונדי שו
צילום: Swami Silva

לדידה של שו, יש כל כך הרבה דוגמאות להתנהגויות יומיומיות שחוצות את מה שאנחנו חושבים עליו כעל גבולות, שאי אפשר שלא לתהות אם החיים הם לא פשוט כאלה. ״אחת הדוגמאות האהובות עלי היא של בחור ארמני שאני מכירה, שהמשפחה שלו גלתה ב-1915 והוא גדל בקפריסין. סבתא שלו, שהיא ארמנית אורתודוקסית, היתה כורעת ברך על שטיח ומניפה ידיים למעלה כדי להתפלל. עד שהוא נסע לאנגליה הוא לא הבין שזו לא הדרך שבה ארמנים אורתודוקסים מתפללים. אז האם היא עשתה את זה ׳לא נכון׳? אני חושבת שהיא עשתה את מה שהיה נורמלי עבורה. יש כל כך הרבה דוגמאות לכך שלא רק יחידים אלא גם תרבויות שלמות מנרמלות את ה׳ביחד׳ שלהן בדרכים שונות. לכן אני מרגישה שדיאלוגים בין-דתיים הם מלאכותיים. ׳כולם להצטרף לקבוצות שלכם! ועכשיו לתקשר עם הקבוצה האחרת!׳ אנחנו כל כך מושקעים בזהויות המתויגות שלנו… למה אנחנו כל כך אובססיביים לגבי הגדרת הגבולות שלנו?״

העובדה שדאעש משמש תירוץ להרבה אנשים לתיוג של כל המוסלמים לא מפתיעה אותה. ״קשה מדי לתפוש את מימדי הטרגדיה שאנחנו חווים, אז כל עוד אנחנו יכולים להאמין בכך שכל המוסלמים רעים, הסבל שלהם הופך מוצדק. מה שאנשים נוטים להתעלם ממנו הוא, שרוב האנשים שמותקפים על-ידי דאעש ורוב האנשים שנלחמים בדאעש הם מוסלמים בעצמם. במקומות כמו אפגניסטן או עיראק, שבהם אנשים חיים בסיטואציה של כאוס מוחלט שנים כה רבות, ללא שום שירותים או ביטחון, אני יכולה להבין אם חלק מהאנשים מוכן לעשות כל דבר כדי להשיג יציבות. לאנשים גם חסרה פרספקטיבה היסטורית על האופן שבו הקבוצות האלה נוצרו. זה לא שדאעש פשוט הופיעו יום אחד משום מקום. הטליבאן באפגניסטן טופח על ידי ארה״ב נגד בריה״מ. הקבוצות האלה משתמשות בסממנים חיצוניים ברוח ימי הביניים כדי לבנות זהות, אבל אלה קבוצות מאוד מודרניות שהתאפשרו בסיטואציות מלחמה מודרניות״.

אף שהיא מרגישה מאוד בבית בברלין, שו היתה המומה למדי מהיעדר המגוון האנושי באקדמיה המקומית. ״כשעברתי לגרמניה לפני שנתיים, כמה פרופסורים שגילו שאני חצי טורקייה אמרו לי ׳אל תדאגי, את לא נראית טורקייה, אף אחד לא יידע׳… נראה שהמוביליות החברתית בחברה הגרמנית לא מתפקדת דרך המערכת האקדמית, ובמיוחד לא דרך מדעי הרוח. יש לכך סיבות מובנות שונות, אבל מדעי הרוח הם עדיין שומרי הסף של התרבות הגבוהה, ומה שקורה בסופו של דבר הוא שהקול התרבותי ממשיך להיות מעוגן מאוד בגרמניוּת. אני מרגישה שהאוניברסיטה יוצאת נפסדת מכך שהיא לא מכלילה את המגוון האנושי המדהים של ברלין, לא רק במובן של ׳נציע כמה שיעורים פה ושם׳… להיות שונה זה להיות שונה. זה לא תמיד נעים. ההתנהגות שלי מתאימה יותר בתרבויות אחרות וזה עלול להיות לא נוח. זה בוודאי לא נוח לקולגות שלי… כשאני מזכירה את זה, הם לא רוצים לדבר על כך. אבל יש נורמות מסוימות שלעולם אינן מוטלות בספק מכיוון שאין הרבה שונוּת בין האנשים. וזו מערכת שמנציחה את עצמה באופן שמקל על המצב להמשיך כפי שהוא״.

לכל הראיונות עם משתתפי פסטיבל ID 2016

לראיונות באנגלית

לראיונות בגרמנית

id_2016

תגובות