אורח שמרגיש בבית: שיחה ברלינאית עם המאייר והסופר ירמי פינקוס

הוא חי בברלין כבר ב-1996, פרסם טור קומיקס יומי בפרנקפורטר אלגמיינה ב-2001 – וכעת ירמי פינקוס שוהה בעיר כמרצה אורח באוניברסיטה לאמנויות UDK

ירמי פינקוס, אחד המאיירים ואמני הקומיקס הבולטים בישראל ופרופסור חבר במכללת שנקר, עבר החודש עם בן זוגו ובנם הקטן להתגורר זמנית בברלין, כמרצה אורח באוניברסיטה לאמנויות UDK. הקשר של ירמי עם גרמניה בכלל ועם ברלין בפרט הוא ארוך שנים, וכך גם חברותנו. הוא איש אשכולות אמיתי ומספר סיפורים בחסד. בימים אלה הוא שוקד על עריכת ספרו השלישי, קובץ נובלות. שני ספריו הקודמים, "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", שזיכה אותו בפרס ספיר לספר ביכורים ב-2008, ו"בזעיר אנפין", שהיה מועמד לפרס ספיר ב-2012, זכו להצלחה גדולה בישראל. "בזעיר אנפין" אף עובד למחזה בתיאטרון גשר.

לקראת השיחה/ראיון איתו, עיינתי שוב בכמה מיצירות הקומיקס שלו, וגיליתי בהן הקשרים רבים לברלין. ירמי התגורר בעיר ב-1996, פרסם טור קומיקס יומי בפרנקפורטר אלגמיינה ב-2001, ובשנים שלאחר מכן הציג בגרמניה עבודות במוזיאונים שונים והשתתף בפרויקטים אמנותיים עם קולגות גרמנים, אחד המוכרים שבהם הוא אסופת הקומיקס CARGO.

שני איורים מהיצירה SCHWARZE MILCH שפורסמה ב-CARGO ב-2005 בהשראת "פוגת המוות" של פאול צלאן (לחצו להגדלה)

אתה דובר גרמנית ומכיר היטב פינות חבויות בעיר. מה מקור המשיכה שלך לברלין?

"התוודעתי לברלין לפני יותר מעשרים שנה דרך חבר טוב שבחר לגור כאן, והתאהבתי בה מיד. היא מרתקת אותי מאז מכל מיני סיבות ומהווה עבורי בית שני. אירופה בכלל מעסיקה אותי, לא מהיום, כקורא, כמאייר, ככותב. הסופרים האהובים עלי הם בלזק, דיקנס, תומאס מאן, הנרי ג׳יימס. זה הטעם שלי ולשם אני מסתכל. חשוב לי לציין שזו לא התנשאות, אולי זו אפילו מגבלה. אחת מתוך ארבע הנובלות בספר החדש שלי, שאני מקווה שייצא לאור באוגוסט הקרוב, אפילו נקראת ׳אירופה׳. זה סיפור על איש אקדמיה ישראלי, שאירופה היא בעיניו מחוז של שגב ופנטזיה, אשר מוזמן לראיון עבודה במכון מחקר בשווייץ — מדינה שהיא מצד אחד התגלמות של אירופה, מבחינת המיקום והשפות שמדוברות בה, אבל למרבה האבסורד אינה שייכת ליבשת מבחינה בירוקרטית".

אתה מאייר באופן קבוע לעיתונות הישראלית וגם ברומנים שלך יש נגיעות פוליטיות כאלה ואחרות. היית מגדיר את עצמך כאמן פוליטי?

"לאספקט הפוליטי ניתן להתייחס במובן צר ובמובן רחב. אני מאמין שלא ניתן ליצור בישראל בלי להיות פוליטי במובן הרחב של המילה. במובן הקונקרטי של פוליטיקת הימין-שמאל הישראלית, אני מאייר כבר שנים את הטור של מאיר שלו בידיעות אחרונות. הטור, שמתפרסם בסופי שבוע, מתייחס ישירות למצב הפוליטי בישראל והאיורים שלי שם מבטאים באופן ברור את השקפותיי. בעבר ציירתי גם קריקטורות פוליטיות יומיות ל׳ידיעות׳. יחד עם זאת, באופן עקרוני אני לא רואה את עצמי כאמן פוליטי במובן הצר וסולד מאמנות מגויסת. סגנון הכתיבה שלי מתייחס למסורת הכתיבה היהודית יותר מאשר לספרות הישראלית המרכזית. נוח לי עם יצחק בשביס זינגר, עם שלום עליכם וגם עם חנוך לוין, שבמובן ידוע, הוא סופר ׳יהודי׳. בהכללה גסה, שלושתם הם יוצרים טרגי-קומיים שנמשכים לגרוטסקה. הזרות היא לחם חוקם: זרותו של היהודי אצל שלום עליכם, הזרות הקיומית אצל לוין, זרותו של מי שאיבד את מקומו הטבעי אצל בשביס זינגר. הזרות, או האחרות, מהותית גם ליצירה שלי. תמיד הרגשתי זר לאתוס הציוני ולהיסטוריה ׳הגדולה׳ של החלוציות, כיבוש השממה, הצבאיות, הלאומיות. לא הצלחתי להחזיק מעמד בשום תנועת נוער מעבר לפגישת ניסיון. הישראליות שלי היא אחרת״.

ביצירת הקומיקס "סבתי הרוזנת ייטי", מתייחס ירמי בהומור, המאפיין באופן כללי את יצירתו, לשורשי המשפחה שלו בווינה ולמיתוס המופרך של אצילותם המדומה. כאן גם ניתן לראות את אחד ממושאי האיור האהובים עליו ביותר — נשים זקנות.

(לחצו להגדלה)

"בני משפחתי, שהגיעו ארצה בשנות השלושים, התמקמו במרכז הארץ וברגע שהסתדרו קצת, סיגלו לעצמם בחדווה אורח חיים זעיר-בורגני ובלתי חלוצי בעליל, משפחה רוויזיוניסטית של דתיים שהתפקרו אבל שומרים על קשר חזק למסורת היהודית. אני עצמי צייר קומיקס, הומו, שמאלני, שחי במדינה שעדיין לא החליטה מה היא, במסגרת משפחתית המכונה ׳אלטרנטיבית׳. אגב, במפתיע, השונות המשפחתית הזאת מורגשת פה בברלין יותר מאשר בתל אביב שבה משפחות כאלה נפוצות הרבה יותר, ואני שם לב לאיזו סקרנות — כבושה ומנומסת, כמובן — באשר להרכב המשפחתי שלי".

בישראל אתה מקדיש זמן רב לעבודה עם סטודנטים צעירים. מה אתה חושב על הסטודנטים שלומדים אצלך כיום?

"קשה לי לדבר על סטודנטים במונחים של ׳דור׳, למעט מיומנויות טכנולוגיות שסטודנטים לעיצוב בימינו שולטים בהן יותר מסטודנטים שלמדו לפני עשור. לפני עשרים שנה, כשהתחלתי להרצות, גיליתי שרוב הסטודנטים שמרנים יותר מהמורים שלהם, וזה לא השתנה עד היום".

לפני כמה שנים הקים יחד עם חברתו הטובה וציירת הקומיקס פרופ׳ רותו מודן את הוצאת הילדים "ספריית נח", המוציאה לאור עיבודי קומיקס נועזים ומרהיבים ביופיים לקלאסיקות של ספרות ילדים עברית: טקסטים של לאה גולדברג, ע׳ הלל, לוין קיפניס וקדיה מולודובסקי.

 

מתוך "מר גוזמאי הבדאי" מאת לאה גולדברג. איורים: ירמי פינקוס (ספריית נח, 2013) (לחצו להגדלה)

מה הטעם ב׳רימייק׳? היצירות האלה עדיין יכולות לדבר לילדים של זמננו?

"זה לא סתם ׳רימייק׳ — מושג מעצבן אבל מדויק — קודם כל אנחנו רוצים ליצור מדף קנוני של ספרי קומיקס לילדים בפורמט אחיד, ולכן אנחנו משתמשים בטקסטים שכבר הוכיחו את עצמם. אנחנו בוחרים רק יצירות שניתן להפוך לקומיקס. אנחנו לא רק מעדכנים את הדימויים או מציירים מחדש את הסיפורים, אלא מעבדים אותם לנרטיבים ויזואליים עשירים ומפורטים מאוד. במילים פשוטות, כל שורת טקסט יכולה להפוך למשבצת מצוירת. בכל ספר שלנו יש הרבה יותר איורים פר ׳יחידה מילולית׳ ביחס לספרי ילדים מהעבר. הילד קורא את הסיפור פעמיים, דרך הציורים ודרך המילים. אנחנו מאמינים שדווקא השפה הכתובה מרוויחה מזה, כי הרבה יותר קל להבין מילים ישנות או מבנים תחביריים מורכבים כשיש כל כך הרבה איורים שתומכים בהם".

מה התוכניות והציפיות שלך מהשהייה הנוכחית בברלין?

"הוזמנתי על ידי ה-UDK כדי לעבוד עם סטודנטים לאיור. בנוסף אני מתכנן לסיים סדרת רישומים גדולים של נופים שאני עובד עליה כבר כחצי שנה, ושחלקם קשורים גם לגרמניה. בן הזוג שלי, עמירן ולדמן, נצר למשפחה ייקית שישבה כמאתיים שנה בבוואריה, הוא בוגר התוכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ת"א. עמירן עבד הרבה שנים בין השאר בקליניקה של ׳עמך׳ בתל אביב עם ניצולי שואה ובני דור שני. הוא העביר את הקליניקה הפרטית שלו לכאן, ועכשיו הוא מטפל במטופלים שלו שחיים בישראל דרך סקייפ ובאופן קונבנציונלי במטופלים דוברי עברית בברלין״.

״רוב הסטודנטים שמרנים יותר מהמורים שלהם״, ירמי פינקוס

המשיכה הקמאית כמעט של ירמי ל"אני" האירופאי, שבאה לידי ביטוי גם בקטע קצר שהסכים לחלוק מתוך הנובלה "אירופה" (ראו בהמשך), הזכירה לי את יצירת הקומיקס FOTOFIX שכתב ואייר ב-1996 ושמתרחשת בברלין. הגיבור, בדמותו של הכותב, משוטט ברחובות העיר ופוגש במקרה את הדופלגנגר שלו. המפגש המופלא עם הכפיל גואל את הגיבור מבדידותו והשניים חולקים את חייהם בברלין. אולי בסופו של דבר, כולנו מחפשים נואשות את הכפילים שלנו ברחובות העיר הזו?

קטע מתוך הנובלה ׳׳אירופה׳׳ שתראה אור בקיץ 2017

״הבוקר הגשום שיטה בי. כשכבר הסכנתי עם הכביש הלח והיום האבוד יצאה השמש ושטפה את ברטאן. הארץ נגלתה במלוא יופיה הירוק והעתיק. שעתיים לפני כן עזבתי את נאנט, שם השתתפתי בכנס, ושמתי פני מערבה, אל אחת מעיירות החוף; נדברתי להפגש עם חברים שבילו שם את חופשתם. את ארוחת הצהריים אכלתי בפונדק שנקרה על דרכי — כסאות של מקלעת קש גסה, אילפסי אמייל תלויים לקישוט, נקניקיות תוצרת בית. לקינוח הזמנתי לי כוסית קלבאדוס ופרסתי על השולחן את מפת הדרכים. זמני היה בידי והחלטתי להמשיך את מסעי בדרך צדדית.

סיירתי בחורבות מנזר והשתהיתי בסככה של איכרה שמכרה כל מיני כלים משומשים וכרכי אַלמָנָך נושנים. חלפתי בנהיגה נינוחה על פני גבעות רכות שחלקן מיוערות וחלקן שדות בור. השקיעה נמוגה אל תוך הערב בעצלתיים כחולים. הצורות היטשטשו ונמזגו זו אל זו. פה ושם הסתמנו צלליות: אסם גדול מבודד, חורשה מרוחקת. בתיו הראשונים של כפר כלשהו קרבו לעברי משני צידי הכביש, בתי אבן שלווים בני קומה אחת או שתיים שגגותיהם עשויים ציפחה. האטתי את מהירותי. שתי ילדות חצו את הרחוב ונעלמו באיזו סימטה. מלבדן לא ראיתי איש. סמוך לרחבת חניה קטנה, עמדו כמה בתי עסק מוגפים: טבק ועתונים, מאפייה, חנות לבגדי גברים עם חלון ראווה סתמי.

עיני נמשכו אל החלונות המוארים שבחזיתות הבתים. תהיתי: מה מתרחש מאחוריהם? דמיינתי לי אדם קורא ז'ורנאל בחדר ספון עץ, אישה חופפת את ראשו של פעוט שובב, כיכר לחם עגולה וכֵּהָה מחכה על קרש חיתוך, זקנה ושכנתה צופות אולי בטלוויזיה… פתאום הסיט מישהו וילון. מתוך ריבוע האור הצטיירה צדודית של גבר גבוה וצנום, דומה לי במידותיו. האיש פתח את החלון ונרכן החוצה, מטה ראשו אנה ואנה כמחפש משהו. שערו, ממש כשערי, היה קצוץ. לרגע הבהיקה זגוגית משקפיו, ולרגע נטעיתי לראות בו מעין בבואה של עצמי. ופתאום, בבת אחת, נתקפתי כמיהה דוחקת ומעוררת חלחלה לחיות שם, כמותו, מצידם השני של החלונות, בין הרהיטים הכפריים והכתלים עתיקי היומין. התריסים הלבנים, עליות הגג, שבילי העפר הנמתחים אל השדות — כל אלה ריצדו מתוך השמיים הצבועים קובאלט כמין אפשרות אינטימית, ממשית, וציירו בראשי תמונות שמיגנטו אליהן אינסוף פתותים מפינותיה הנידחות ביותר של ההכרה.

כל זה הבהב לרגע וכבר היה הכפר בגבי. האצתי את מהירותי וחזרתי אל הכביש הראשי. הלילה הלך והעמיק, ועד שהגעתי אל עיירת החוף נותר רק דוק כחלחל תלוי בקצה הרקיע״.

* ד״ר ליהי נגלר היא חוקרת קולנוע המתגוררת בברלין ועובדת באוניברסיטה החופשית של ברלין ובאוניברסיטה הפתוחה בישראל

תגובות