מה נשתנה הלילה הזה? יוצרים והוגים מרחבי העולם היהודי מציעים מבט אחר על ההגדה

״כשיוצאים מההרגל הקדוש של החג המשפחתי, אנחנו זכאים לקבוע כללים שונים לליל הסדר. אולי לקרוא טקסטים שונים, אולי אפילו לחגוג עם חברים גויים רחמנא ליצלן״. פוסט אורח של מתן רוזנשטראוך על ״הגדת היובל״

אפריל 1993. ליל הסדר האחרון עם סבא יעקב. אני זוכר במעורפל, בזכות קלטת הווידאו הנוסטלגית: סבא יעקב ז"ל קורא את ההגדה, ואחריו בן דודי, ואמי, ואחותי, ואז מגיע תורי. ואני חושש, שמא לא אקרא נכון את ההגדה. בסוף אני קורא בהצלחה. סבתא תמר ז"ל מעדיפה לא לקרוא, העברית שלה לא מספיק טובה. וכולנו שרים בצהלה: "עבדים היינו, היינו. עתה עתה בני חורין, בני חורין", וקולה של אמי מתבלט בין שאר הקולות העליזים. אכן, זהו דבר משמח, להיות בן-חורין.

ואת שאר הסדרים אינני זוכר, או זוכר במעורפל, כי הסדר המשפחתי מעולם לא היה אירוע משמעותי. אנחנו תמיד קוראים את אותה הגדה, בדקלום חסר משמעות, מהר ככל הניתן, כדי שנגיע לאוכל. אולי זה עניין ישראלי-חילוני. עכשיו, כשאנחנו עם חופשי, נותר לנו רק להזין את עצמנו.

ה"תוכיות" של קריאת ההגדה גרמה לי לראותה כעניין משני — ואת האוכל כעיקרי. הסדר הפך עם השנים לנטל עבורי, וקריאת ההגדה — אף יותר.

אבל כל זה השתנה בפסח של השנה שעברה.

ליהודים ולישראלים החיים מחוץ לישראל קיימת אפשרות ממשית יותר לראות את עצמנו מבחוץ, לשאול יותר שאלות לגבי חירותנו, ולחוות (גם) את ליל הסדר באופן שונה. כשיוצאים מההרגל הקדוש של החג המשפחתי, אנחנו זכאים לקבוע כללים שונים לחג. אולי לקרוא טקסטים שונים, אולי אפילו לחגוג עם חברים גויים רחמנא ליצלן.

בפסח של השנה שעברה התארחתי בליל הסדר של משפחה יהודית בקייפטאון. זה היה הפסח הראשון עבורי שבו קראתי טקסטים שונים ומגוונים על חופש, עבדות וחירות. מנדלה וגנדי, כמו גם כותבים אחרים, העניקו פרספקטיבה נוספת לסיפור הפסח שלנו. נוכחותם שבה והזכירה שלא רק אנחנו היינו עבדים. שרבים אחרים היו, ורבים עודם: לא חופשיים, בלתי-עצמאיים, תלויים.

ליל הסדר בקייפטאון המחיש והזכיר לי, שסיפור הפסח הוא לא רק עלינו.

וכך עושה גם הגדת היובל, שבה שלושים יוצרים והוגים מכל רחבי העולם היהודי חברו יחד כדי להציע פרשנויות בנות זמננו לקטעים שונים בהגדה.

השנה, שנת החמישים לשליטת מדינת ישראל על הפלסטינים, בואו נפקח מעט את העיניים.

הבה נסתכל, למשל, על מה שקרה לנו אחרי יציאת מצרים:

"עניינו של סיפור הפסח הוא בגאולה וחירות, אבל יהודים ידעו היטב שסיפור אחר בא בעקבותיו — סיפור על כיבוש וגלות. בסיפור הפסח בני ישראל משתחררים מעבדות מצרים ושבים אל הארץ המובטחת. אלא שמאוחר יותר בני ישראל שקעו בעוון — הם החלו עובדים את אלילי החמדנות, הכוח והרעב לאדמה — והוגלו לבבל. כדברי הנביאים, ממלכת יהודה נפלה בגין חטאיה, לא בשל כוחה של מעצמה חיצונית".

(ג'פרי סאקס, הגדת היובל, 2017)

איורים מתוך הגדת היובל: אירית חמו

הבה נשאל: למה אנחנו בכלל זוכרים?

"למה לזכור? למה לא פשוט לחגוג את החירות? זאת משום שהחירות עלולה להביא אִתהּ את כבלי השכחה. החירות עלולה לעשות אותנו ליהירים. החירות יסודית כל כך, שברגע שהשתחררנו אנחנו יכולים בקלות לשכוח מה פירושו של שעבוד… אכן, החירות עלולה להביא ליוהרה ולשכחה. לזכור את המתנה הגדולה שהאל נתן לבני ישראל פירושו לזכור שאסור לנו לעולם להפוך לבוני-פירמידות, מכורים לעוצמה, חסרי רגישות לבכיים ולסבלם השקט של בני אדם אחרים החיים בקרבנו".

(אווה אילוז, הגדת היובל, 2017)

הבה נשאל: אז מי היא שעמדה לאבותינו ולנו? איזו זכות ואיזו ברית?

"לא קיפוח החלש, לא כוח הזרוע, לא ניצול הגר. אלא צדק. חסד. שלום. והיא שעמדה לאבותינו ולנו, בכל דור ודור. והרי בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. היא שליוותה אותנו לאורך הדורות מצווה אותנו לראות את כל בני האדם כזכאים לחירות".

(ס. דניאל אברהם, הגדת היובל, 2017)

הבה נשאל: למה אנחנו נוטלים ידינו בליל הסדר?

"לא נוכל לרחוץ את ידינו ולומר ידינו לא עשו ועינינו לא ראו. הפעם נהפוך את נטילת הידיים להזדמנות להתבוננות. ניטול ידיים ללא ברכה, אבל עם מודעות — נשקול את שעשינו בשנה האחרונה למען חירותם של כל בני האדם. האם פעלנו כראוי? האם עשינו מספיק?"

(ענת הופמן, הגדת היובל, 2017)

הבה נשאל: מה אומרת ההגדה על הבן הרשע, המוציא את עצמו מכלל המשפחה, השבט, העם וממעגל החיים?

"ההגדה רואה זאת כרשעות. המסר של הבן הרשע הוא דרכו של האל לומר לנו שאין דבר מקודש יותר מחיי אדם, ומסולידריות אנושית הנחוצה כדי לשמור ולהגן עליהם. הפגנת דאגה ואכפתיות היא עבודה, כפי שמצהיר הבן הרשע: ׳מה העבודה הזאת לכם?׳. תמיד קל יותר להפנות גב לאחר ולדאוג רק לעצמנו. סולידריות, קהילה, שיתוף, הפגנת דאגה ואכפתיות — זו עבודה קשה".

(אחינועם ניני, הגדת היובל, 2017)

הבה נסתכל לא רק על הסיפור שלנו, אלא גם סיפורם של המצרים:

"בצדו השני של הסיפור, ההגדה מספרת על השתחררות המצרים מהעול שבשעבוד בני ישראל. על המצרים הונחתו תשע מכות איומות מפני שמיאנו לשחרר את עבדיהם. אולם מכיוון שמכות אלו לא פקחו את עיניהם לראות ואת אוזניהם לשמוע, לא הייתה ברירה אלא להטיל עליהם מכה קשה מנשוא: ׳והכיתי כל בכור בארץ מצרים׳״.

(דניאל בר-טל, הגדת היובל, 2017)

הבה נשאל: האמנם אנו בני-חורין?

"עתה, כששבנו לארצנו בחסדי ה', ושוב זכינו ללכת בכל ארץ ישראל ולהתיישב בה, עלינו להגן על עצמנו ולשמור על ביטחוננו, אך לא לחיות על חרבנו. אין אנו נבחנים ביכולתנו לשלוט על עם אחר בחַיִל ובכוח, כי אם ביכולת לחיות כאן ב'רוחי'. דהיינו, לבנות חברת מופת. אם במצרים נעשינו גרים משוללי כל זכויות לקיום, לחירות ולאדמה, ובכך היה שורש השעבוד, לא נעשה לזולתנו מה ששנוא עלינו".

(מיכאל מלכיאור, הגדת היובל, 2017)

***

במשך 30 שנה, עד אותו ליל סדר בקייפטאון, דקלמתי כתוכי את הסיפור שלנו: "עבדים היינו". השנה אערוך את ליל הסדר עם משפחתי בישראל. זה יהיה ליל הסדר ה-31 שלי, אבל גם ליל הסדר החמישים לכיבוש. שנת החמישים היא שנת החירות, ככתוב בספר ויקרא: “וקְדִַשְּׁתֶםּ אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וקְּרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לכְׇל־ישְֹׁבֶיהָ”.

מה ישתנה הסדר הזה מכל הסדרים?

בני משפחתי מעדיפים בינתיים להמשיך ולשנן לדור הצעיר ש״בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו". אך אני אמשיך ואנסה לחולל שינוי בסדר היובל. ההגדה המסורתית, כמו המסורת היהודית כולה, מלאה במסרים של חיפוש צדק, לקיחת אחריות ואכפתיות. לא רק לעצמנו — אלא גם לאלה החיים בקרבנו. הגדת היובל נבנתה על המסורת הזאת. השנה היא שנת החמישים. זו העת לחירות ולשלום.

את הגדת היובל ערך ד"ר תומר פרסיקו ועיצבו סטודיו מיכל סהר (בצירוף איוריה המקוריים של האמנית אירית חמו). ניתן לצפות בהגדה ו/או לרכוש עותקים מודפסים שלה בעברית כאן, ובאנגלית כאן.


*מתן רוזנשטראוך הוא רכז קהילות של SISO, קואליציה של ישראל ויהודי התפוצות לסיום הכיבוש. מתן חי כעת במוזמביק, שם התמחה ביוניצף, בתחום HIV/איידס במסגרת לימודי פיתוח קהילות באוניברסיטה העברית.

תגובות