הביאנלה העשירית בברלין: תערוכה ללא גיבורים

כדי להבין את הנושא המרכזי של הביאנלה, We don’t need another hero, צריך לשים לב לתמונה קטנה בשחור לבן שקל לפספס בכניסה לחלל התערוכה ב-KW. פוסט אורחת של נועה רום, מדריכה בצוות ארטרנטיב ברלין

הביאנלה של ברלין היא אירוע אמנות בינלאומי המתרחש אחת לשנתיים. בכל פעם נבחר צוות אוצרים אחר, שמכתיב את נושא התערוכה ובוחר את האמניות והאמנים המשתתפים בהתאם — מה שהופך כל ביאנלה לתערוכה ייחודית ושונה מקודמותיה. האוצרים והאוצרות מוזמנים לחיות בעיר בשנה שקודמת לפתיחת הביאנלה ובוחרים כמה חללים בעיר, שמתכתבים לתחושתם עם הנושא הנבחר. כך מנסה הביאנלה להיות בו-זמנית גם גלובלית וגם לוקאלית, והנושא שלה מתקשר גם עם האקלים החברתי-תרבותי בעיר עצמה.

הביאנלה בברלין החלה כמעין תגובת נגד לאוצרוּת השמרנית של הביאנלה בוונציה, כאירוע אמנות אלטרנטיבי שהתקיים במקביל לביאנלה של ונציה ב-1995. כאשר הוגי הרעיון (שהיו גם מנהלי ה-KW) ראו כי טוב, יצאה הביאנלה הראשונה של ברלין לדרך, ב-1998. הנושא היה ״ברלין /ברלין״, גם כדי לציין את הדואליות של מזרח ומערב, אך גם כדי לדבר על הדואליות של ברלין הישנה מול ברלין החדשה. בתקופה ההיא ה-KW היה מוסד אמנותי מוביל, אלטרנטיבי ובועט — מצד אחד פעל בזירה הבינלאומית והיה בקשר עם האמנים הגדולים של התקופה, תוך שהוא מעלה תערוכות רדיקליות ופוליטיות, ומצד שני — לא היה לו כל מימון ממשלתי והוא שכן בחורבה דאז (מפעל מרגרינה ישן) ברחוב Auguststraße במיטה. כיום גם ה-KW וגם הביאנלה הם מוסדות אמנותיים ידועים, הממומנים ברובם על ידי קרן ממשלתית.

כדי להבין את הנושא המרכזי של הביאנלה הנוכחית, העשירית במספר, צריך לשים לב ליצירה קטנה שקל לפספס: כאשר נכנסים לחלל של ה-KW לעבר תצוגת הביאנלה, חולפים על פני תמונה קטנה בשחור לבן — "First meeting of the Legendaries at KW Institute for Contemporary Art/ Berlin Biennale for Contemporary Art, 2018". במבט ראשון נראה שיש לפנינו מעין תמונת מחזור של האנשים שהקימו את ה-KW וייסדו את הביאנלה של ברלין. במבט שני, ולמי שקצת מכיר את המקום, נראה שחסרים כמה מהפרצופים המפורסמים שהקימו את המקום והפכו לאוצרים ולדמויות חשובות בסצנת האמנות העולמית. במבט עוד יותר מעמיק תזהו אולי את אחד מהעובדים שלפני רגע מכר לכם כרטיסים בקופה… התמונה היא חלק מסדרה שנקראת Legendaries, של הצלמת סינתיה מרסל (Cinthia Marcelle). בסדרה מעלה מרסל שאלות של היררכיה בתוך מוסדות ידועים, דוגמת ה-KW. מי האנשים שמופיעים בתמונה? האם הם מוכרים לנו? היכן השמות הידועים שקשורים למקום? האם מי שהקים את המקום יותר חשוב ממי שמתחזק אותו על בסיס יומיומי? איזה סיפור אנחנו מכירים? מי הגיבור שלו? ומי הוא זה שאינו נמצא ואת הסיפור שלו אנחנו לא יודעים? אלה רק חלק מהשאלות שעולות מתוך העבודה, וכמוה גם מהתערוכה כולה.

הנושא של הביאנלה השנה הוא We don’t need another hero, וכשמה כן היא — התערוכה אינה מנסה להציע גיבור חדש או פתרון חדש לאור השינויים הפוליטיים המתרחשים בעולם. במקום החלפת נרטיב אחד בנרטיב אחר, התערוכה מציעה לבדוק כיצד נרטיבים היסטוריים ומערכות ידע תורמים להשטחת מורכבותן של זהויות. היא עושה זאת תוך בחינה מחדש של הנחות יסוד, ערבוב של נקודות מבט שונות וחתירה תחת מבנים קיימים – ארכיאולוגיים, חברתיים, מגדריים וכו׳. התערוכה אמנם מגדירה את עצמה הרבה על ידי כל מה שהיא לא, אבל היא אינה מנסה לשלול, אלא לפתוח מרחב המאפשר סתירות, בלבול וחוסר נוחות. ויחד עם הסירוב להגדרות, קשה להתעלם מהעובדה שהתערוכה מציגה רוב מובהק של אמניות נשים, ורבות מהן משורשים או מארצות שהיו תחת שלטון קולוניאליסטי או כוחני כזה או אחר. יש גם ריבוי של אמניות ואמנים ממוצא אפריקאי, שיצירותיהם עוסקות בהתמודדות של להיות שחור בחברה של עליונות תרבותית זכרית לבנה, ובעובדה שהנושא ממשיך להיות אישיו גם כיום, בעידן לכאורה פוסט קולוניאליסטי.

אחת העבודות המעניינות שלא כדאי לפספס בהקשר הזה ובהקשר של זהות מורכבת באופן כללי, היא עבודת הווידאו של נטשה א. קלי (Natasha A. Kelly), המוצגת בקומה השנייה של ה-KW. העבודה מציגה פסיפס עשיר של נשים בגילאים שונים, המתמודדות עם שאלות שונות לגבי זהותן, מול עצמן ומול סביבתן, דרך האמנות שלהן. הדבר בא לידי ביטוי החל מנקודות המוצא של קלי לעבודה, דרך זהותה שלה עצמה ובאמצעות הנשים שמופיעות בעבודה — קלי מציגה את הסיפורים השונים ומנסה לטוות את המארג הגדל ומשתנה כל הזמן של מה זה אומר להיות אישה, אמנית, אפרו-גרמנייה.

גביסילה נקוסי

לצד עבודות יחידניות בולטת הנוכחות של סדרות רבות. אזכיר רק שתיים מתוכן שאני ממליצה עליהן במיוחד: ב-KW ניתן לראות סדרה של הדפסי משי ותחריטי לינולאום של האמנית הדרום-אפריקאית גביסילה נקוסי (Gabisile Nkosi). ההדפסים מציגים היבטים של רוך וכוח קהילתי-נשי, לצד סיפורים של טאבו והשתקות חברתיות, דוגמת נשאות HIV (של אחותה של האמנית) או אלימות בתוך המשפחה (מצד בן זוגה של האמנית). באקדמיה לאמנויות (ADK), ישנה סדרת עבודות מונומנטלית של האמנית בלקיס איון (Belkis Ayón), המתארת את המיתולוגיה מאחורי כת אפרו-קובנית סודית, של גברים בלבד. האמנית מזדהה עם דמותה של הגיבורה הראשית במיתוס, חוזרת ומתארת את דמותה ותוך כך בונה איקונוגרפיה של המיתוס כולו. בכך איון מתמודדת עם הדרה כפולה — הדרת הנשים מהכת והדרת אמנות ופולחן דתי בקובה הקומוניסטית.

בלקיס איון

בחלק אחר של ה-ADK מציג האמן מריו פייפר (Mario Pfeifer) את עבודתו Again/Noch einmal 2018. זו עבודת וידאו המוקרנת על גבי שני מסכים המציגים התרחשויות מנקודות מבט שונות, ומתארת תקרית אלימה מ-2016, במהלכה פליט מעיראק מוכה על ידי ארבעה גברים בסופרמרקט בארנסדורף. סרטון שמתעד את האירוע פורסם ברשתות החברתיות וחולל סערה בעקבות השאלה האם קבוצת האזרחים פעלה כשורה לאור העובדה שהפליט, שהיה חולה נפש, הטריד את עובדי הסופרמרקט כמה פעמים. העובדה שכשנה לאחר מכן הוסרו כל ההאשמות נגדם בבית המשפט, ושהפליט לא יכול היה להעיד שכן נמצא קפוא למוות כשבוע לפני המשפט, רק שפכה שמן על הסוגייה הבוערת, כל זאת על רקע משבר הפליטים והתחזקות הימין הקיצוני שבאה בעקבותיו. העבודה מציבה את הסרט המקורי שצולם בעת ההתרחשות לצד צילום של שחזור האירוע, הקראת תגובות ותמלילי המשפט, זאת תוך כדי התערבות, עצירה, בחינת האירועים, הצעת דרכי פעולה אפשריות אחרות ומעל הכל — הזמנת קבוצת אזרחים לצפות בשחזור ולענות לשאלה איך זה גורם להם להרגיש ומה הם היו עושים במקרה כזה.

מריו פייפר

בביאנלה הקודמת היתה זו עבודתו של חליל אלטינדרה (Halil Altindere), שהצליחה לגעת בנושא הפליטים הבוער והאקטואלי בשיח הגרמני. עבודתו של פייפר היא סוג של המשך ישיר — לאחר שרבים מהמחנות כבר פורקו ורבים מהפליטים נעלמו מהעין והשתלבו לכאורה בחיים סביבם. שנאת זרים, חשדנות ונטייה להאשמה קולקטיבית של קבוצת השיוך הלאומית/דתית הן רק חלק מהבעיות שעל הפליטים להתמודד איתן כיום, ובל נשכח את האתגרים והבעיות של הגרמנים עצמם בהתמודדות עם הסיטואציה ובביקורת עצמית, כל זאת לאור ההיסטוריה והמצב הפוליטי העכשווי.

החלל השלישי שבו מוצגת התערוכה הוא ה-ZK/U – מרכז לאומנות ואורבניזם המשקיף למכולות ולאזור השוליים של WESTHAVEN. בחלל מוצגות בין השאר כמה עבודות וידאו מעניינות, כמו גם יצירות המשך לסדרות שנמצאות בשני החללים האחרים. אבל הדבר האמיתי שפשוט אסור לפספס, ואף מומלץ לסיים איתו את הביקור בביאנלה, מתרחש בקומת המרתף: בחלל, שמרגיש קצת כמו מועדון, מפוזרים מסכים, לכל אחד מהם מחוברות כמה אוזניות, בהן ניתן לשמוע פסקול נבחר שמטרתו ללוות את הנושא הייחודי של כל מסך. כך, למשל, מסך אחד מציג את המחלוקת סביב שימוש בגלולות למניעת הריון ומסך אחר עוסק במוזיקה כמתודה המשמשת לעינויים. זוהי עבודה של טוני קוקס (Tony Cokes), אשר מנסה לערער אופני ייצוג של זהויות וסוגיות שונות במדיה, ולייצר הקשרים חדשים. הוא עושה זאת על ידי הצבה מחודשת של דימויים (לרוב קטעי ותמונות ארכיון) לצד טקסטים מגוונים (פרסומיים, אקדמיים, חדשותיים או של ביקורת תרבות) וסאונד שנבחר בקפידה. באופן מפתיע זה עובד, וגורם למשתתפים לרצות להזיז את התחת, ליטרלית ומטפורית.

מידע פרקטי: כרטיס לביאנלה עולה 16 אירו (10 אירו לזכאים להנחות) ומקנה כניסה אחת לכל אחד מחללי התצוגה לכל אורך התערוכה (עד 9 בספטמבר). כלומר, ניתן ואף מומלץ לא ללכת באותו היום לכל החללים אלא לחלק את הביקור בביאנלה לכמה ימים וליהנות מהאפשרות להתעמק בכל חלל והעבודות המוצגות בו.

ל-ARTernative יש סיורים מיוחדים בביאנלה בשפה העברית וניתן להצטרף להדרכה מעמיקה שמאפשרת טעימה משני החללים המרכזיים (KW ו-ADK). את הסיור מעבירה נועה רום לאחר הכשרה שעברה מטעם הביאנלה, הוא אורך כשעתיים וחצי-שלוש ומחירו 30 אירו לאדם. 

טיפ: ה-ADK הוא חלל התצוגה הממוזג היחיד, מה שמאפשר לשלב העשרה אמנותית-תרבותית עם האפשרות להימלט לכמה שעות מיום חם במיוחד.

 

תגובות