Normalisierung Baby

הגרמנים כבר התרגלו לכך שברלין מושכת גדודים של מהגרים, אבל לפעמים עדיין מופתעים מכמות הישראלים שבוחרים לגור בעיר. איך נראית הקהילה הישראלית המתפתחת מהצד השני? בחרנו להתחיל עם קהל אוהד – ברלינאים צעירים שלומדים עברית

כששמעתי לראשונה על קיומה של קבוצת ישראלים וגרמנים שנפגשת אחת לשבועיים כדי שכל צד יוכל לתרגל את השפה של השני (מעין "טנדם" קבוצתי), דמיינתי בצד הגרמני מיני נוצרים מבוגרים שחולמים על ביקור בבית לחם. אבל טעיתי – ובגדול.

אחת לשבועיים מתכנסת הקבוצה בקומה העליונה של בר ברוזה לוקסמבורג שטרסה, כ-15 איש כל פעם, רובם סטודנטים בשנות העשרים, ומקשקשת על החיים בבליל של עברית, גרמנית ואנגלית (השפה המשותפת שקל לברוח אליה). מי שעומדת מאחורי היוזמה היא אליענה זכריאס, בת 28, גרמנייה ברמ"ח אבריה, שהרומן שלה עם שפת הקודש התחיל כבר ב-2005, בעקבות היכרות עם בחור ישראלי: “התאהבתי בשפה והתחלתי ללמוד לבד בבית, ואחר כך באוניברסיטה. ב-2008 נסעתי לישראל בפעם הראשונה כדי להכיר קצת את האנשים והתרבות, ומאז ביקרתי עוד כמה פעמים. פגשתי לא מעט גרמנים שהתאהבו בישראל כמוני, ומכיוון שאנחנו לא יכולים תמיד לשבת על גולדסטאר בבר בפלורנטין, רציתי ליצור מקום שבו לפחות נוכל לחלום על זה. לכן פתחתי את הקבוצה, בהתחלה ב-couchsurfing.com ואח"כ בפייסבוק”.

קבוצת העברית-גרמנית. נפגשים אחת לשבועיים לתרגל את שתי השפות, אבל בורחים לאנגלית (צילום: אילה רייפן)

קבוצת העברית-גרמנית. נפגשים אחת לשבועיים לתרגל את שתי השפות, אבל בורחים לאנגלית (צילום: אילה רייפן)

אם בעבר בכל מפגש בין ישראלים לגרמנים נכח בחדר פיל עצום ששמו מתחיל בש', נראה שבני הדור השלישי הגרמנים רואים אותו יותר כפילון ומנסים להראות לו את הדרך החוצה. קבוצת העברית-גרמנית לא מתיימרת להוות גשר בין עמים, תרבויות ותפיסות עולם – מהסיבה הפשוטה שבני העשרים פלוס לא רואים צורך בגשר כזה. מבחינתם ברלין זולה, אופנתית, מגניבה, רב תרבותית, פתוחה ומקבלת, ולכן ברור שהיא תמשוך גם ישראלים בדיוק כמו שהיא מושכת ספרדים, איטלקים או אוסטרלים. “נראה לי שישראלים באים מאותה סיבה שאני הגעתי", אומר ניק, בן 21, שגדל במנהיים ולומד יהדות ומדעי המדינה באוניברסיטה החופשית בברלין (FU). “זו עיר שלא ישנה. תמיד יש מה לעשות והיא מאוד מגוונת".

ועם זאת, איש מהם לא מיתמם. "בהתחלה הופתעתי שישראלים באים לחיות בברלין, כי אני יודעת שהשואה מלווה אותם בכל צעד: כשהם שומעים גרמנית, נוסעים ברכבות או רואים ארובות של מפעלים", אומרת מאיה ביק, בת 23, סטודנטית למדעי האיסלאם והמזרח התיכון. "אבל מהר מאוד הבנתי שבעוד שהדור השני חונך לשנוא כל מה שקשור בגרמניה – כולל את השפה – הדור השלישי דווקא מתעניין בה". "מגיעים לברלין בעיקר צעירים", מוסיפה פראוקה זבאס, בת 21, סטודנטית לאנתרופולוגיה, "ונראה לי שהדור שלנו בדרך הנכונה להשתחרר מהעבר".

נדמה שהמטען ההיסטורי הגרמני בא לידי ביטוי בדרך שבה הצעירים מתייחסים להגירה בכלל, ולאו דווקא להגירת ישראלים. בניגוד לבני עמים אחרים, שיכולים למנות בקלות השפעות שליליות של קבוצות מהגרים מסוימות על מדינתם, מי שדיברתי איתם רק שיבחו הגירה ורב תרבותיות ושמחו על כך שברלין מהווה מרכז קוסמופוליטי. "אני לא מאמינה שלהגירה לכשעצמה יש השפעות שליליות, אלא רק לדרך שבה מתמודדים איתה. העולם הוא הבעיה של כולנו, וסגירה של דלתות בפני אנשים מעולם לא עזרה", אומרת פראוקה. ואליענה מוסיפה: “כמי שמאוד אוהבת לטייל, עירוב תרבויות הוא תמיד דבר חיובי בעיניי".

זה לא אומר כמובן שכל הגרמנים, או כל הברלינאים, חשים כך. קבוצת צעירים שלומדת עברית בשעות הפנאי, רובם סטודנטים באוניברסיטה החופשית של ברלין – אחת האוניברסיטאות הליברליות בגרמניה – בוודאי אינה מהווה מדגם מייצג. חלקם כבר ביקרו בישראל, עבור אחרים המפגשים הקבוצתיים הם נקודת הממשק הראשונה עם ישראלים. כך או כך, הם נזהרים מאוד כשאני מנסה לברר אלו הבדלים תרבותיים הם רואים בין שני העמים. אליענה, היחידה שמעזה לציין את הטמפרמנט הישראלי החם לעומת הקרירות הגרמנית, מבהירה עד כמה הנושא בעייתי: "בברלין אנחנו צריכים להיזהר מאוד עם הכללות כאלו. אנשים פה מאוד רגישים לגביהן ועלולים אפילו לקרוא לי גזענית. גרמנים גדלים עם מטען כבד מאוד על הכתפיים". ניסיון לברר מה לדעתם הישראלים יכולים ללמוד מהגרמנים לא הניב אפילו את התשובות הנדושות של דייקנות, סדר ומשמעת – כנראה שכאן ההקשרים ההיסטוריים עדיין נוכחים. התשובה הקונקרטית היחידה הגיעה מניק, ולא התייחסה במישרין למאפיינים תרבותיים אנושיים: הוא ממליץ לישראל לאמץ את התחבורה הציבורית הגרמנית.

כשאני שואלת מה יכולים הגרמנים ללמוד מהישראלים, קצת יותר קל להם. פראוקה מציינת ש"ישראלים מתחברים אחד לשני יותר מהר כשהם בחו"ל", ומאיה מוסיפה: "חוש הומור, פתיחות וחום אנושי. יש גרמנים שפונים לחברים שלהם במשך שלושים שנה בגוף שלישי ואילו ישראלים קוראים אפילו לפוליטיקאים בכינויי החיבה שלהם". לצד התשובות הללו, שכנראה לא יפתיעו אף ישראלי, בטח לא את מי שחי בברלין, אליענה מעלה זווית מקורית יותר: "למרות שחשוב לא לשכוח את ההיסטוריה, הגרמנים צריכים מדי פעם גם להירגע ולקחת דברים יותר בקלות. זה יכול להישמע מעט קיצוני לחלק מהאנשים, אבל באמצעות חיים לצד ישראלים אנחנו יכולים להיפטר מחלק מהמטען הפסיכולוגי שאנחנו סוחבים כגרמנים".

למקרא הדברים יכול להתעורר החשד שמדובר בתקינות פוליטית, נימוס גרמני. אבל פנים אל פנים, הנציגים הללו של הדור השלישי נשמעים אותנטיים וכנים לחלוטין. וכן, נראה שהם באמת ובתמים שמחים על בואנו לכאן. האם מדובר בעצימת עיניים לגבי חלק מהסוגיות שנולדות בעקבות הגירה? יכול להיות, אבל זה כבר נושא אחר. אצלי בינתיים, זה בהחלט עורר שאלות לגבי הדרך שבה מתייחסים למהגרים ולזרים במדינה קטנה אחת שאני מכירה.

קבוצת הטנדם בפייסבוק

תגובות