בדרך הביתה

פרויקט HomeBase, שביתו בברלין, הוקם על ידי האוצרת והאמנית הישראלית ענת ליטווין במטרה לחקור את המושג "בית" ואת תפקיד האמנות בשינוי חברתי

ישראלים בתפוצות מתהלכים עם מנעד תחושות רחב: החל מניכור, בדידות, אבלות על מה שהותרנו בארץ, ועד להתרוממות רוח וריחוף – הנחים עלינו בעיקר ברגעי זרות נעימה שבהם אנו מתפעמים מהשונות, לא מבזבזים את הזמן על דעתנות מיותרת, מתמסרים לתחושה שאנחנו "בחו"ל". אבל אם נניח לרגע את הרומנטיקה בצד, כנראה שכולנו מחפשים בסופו של דבר בית. אבל מהו בית? מה מרכיב את התחושה של "להרגיש בבית"? האם אלה הקירות שסובבים אותנו? השכנים? השפה? סגנון הבנייה? סוג השתילים באדנית? מתי חלל (פנימי או חיצוני) הופך מסתם חלל לחלל "ביתי"? המושג "בית" הוא מושג דיאלקטי שמעורר יותר שאלות מתשובות, והוא העומד בבסיס פרויקט מרתק בשם הומבייס (HomeBase), שהיכה שורשים כאן בברלין, ממש מתחת לאפנו.

פנקו, 1907

פנקו, 1907. למעלה: פנקו, 2011 (צילום: מרטין אלברכט). האמנים הקימו לתחייה את מבשלת הבירה שהיתה בבעלות יהודית

הומבייס נוסד ב-2006 בניו יורק על ידי האמנית והאוצרת הישראלית ענת ליטווין. הפרויקט, המובל בהתנדבות על ידי קבוצת אמנים, מגדיר עצמו כתנועה אמנותית אורבנית המבקשת לחקור את המושג "בית" ואת תפקיד האמנות בשינוי חברתי. המטרה: יצירת מודעות חברתית דרך מודל חדש של אמנות עכשווית, שאמורה לעודד סובלנות, דו-קיום, פיוס וקבלה של האחר, כמו גם לבחון צורות קיום חדשות במרחב האורבני.

אז איך זה מתבצע? בשלב הראשון מחפש צוות הומבייס חללים אורבניים בעלי היסטוריה מעניינת בשכונות המצויות בתהליך שינוי דמוגרפי. בהימצא המקום המתאים, הצוות מסב אותו לחלל אמנות זמני. בדרך כלל נבחרים לצורך כך מבנים לא מאוכלסים המיועדים לשימור, שהפרויקט – על אף היותו נודד וזמני – מפיח בהם חיים חדשים. בשלב הבא נבחרים לפרויקט 15 עד 20 אמנים בינלאומיים מתחומים שונים – אמנות פלסטית, מחול, תיאטרון וקולנוע. האמנים הנבחרים מוזמנים לתוכנית רזידנסי (אירוח אמנים) בת חודשיים, שבמסגרתה הם חיים באתר ויוצרים אמנות המגיבה ומתייחסת למושג "בית" וכן לחלל עצמו, להיסטוריה המקומית ולסביבה. בין האמנים המשתתפים בפרויקט מתקיימים מפגשים, לימוד ומחקר משותפים, המולידים שיח עירני לא רק ברמה האינטלקטואלית, אלא גם ברמה החוויתית – דרך בישול משותף של ארוחות ערב, ניהול משק בית ושהייה משותפת בחלל.
לאחר חודש של יצירה, פותח המרכז את שעריו לציבור הרחב למשך חודש נוסף, שבמהלכו הוא פועל כ"בית תרבות" זמני ומציע תוכנית תרבותית עשירה הכוללת סדנאות, מיצגים, דיונים והרצאות (על הארכיטקטורה של המבנה, ההיסטוריה של השכונה) בהשתתפות האמנים, שכנים ואורחים. במקום פועל גם מעין "סלון" ביתי, שבו מוזמנים באי המקום "לחיות" יחד: לבשל, להתווכח, לסרוג, כשכל העת האמנות בחלל (שחלקה נוצר בשיתוף הקהילה) מעשירה את הסביבה ומסייעת בקירוב הלבבות.

ענת ליטוין

ענת ליטוין

ליטווין: "כל שנה החלל עצמו מביא נרטיב אחר והנדידה ותחלופת האמנים מאפשרות להעשיר את הקונספט. למשל, ב-2006 הפרויקט מוקם בבניין שהיה בנק פולני ישן בשכונת גרין פוינט בברוקלין והנרטיב שעלה התייחס לכלכלה ולהגירה. ב-2009 התמקמנו בבית חולים ישן בברודווי באמצע המשבר הכלכלי, כשאנשים מאבדים את בתיהם, כך שהנרטיב נדד באופן טבעי למחוזות של בית והחלמה. הנושא של 'בית', שהוא דבר בסיסי ומהותי לקיום, מקבל אדפטציה למקום ולסביבה".
לאחר שנדד במשך כמה שנים דרך כמה אתרים בניו יורק – בברוקלין, בסוהו, בהארלם ובאפר-איסט סייד – חצה הפרויקט את האוקיינוס והגיע לברלין, היישר לבניין בפנקו (Pankow). במסגרת עבודת המחקר שנעשתה על המבנה שנבחר, התגלה כי בתחילת המאה הקודמת הוא השתייך ליהודי בשם Ignatz Nacher, אשר ניהל במקום מבשלת בירה שנחשבה לאחת הגדולות באירופה. בהמשך נגזל ממנו המבנה על ידי הנאצים, עבר גלגולים שונים (בין השאר שימש כבית ילדים), ולבסוף עמד נטוש במשך עשרים שנה. המחקר הוליד מיצג שזכה לשם "Ignatz Bier". במסגרת העבודה הקימו האמנים לתחייה את המבשלת, ויחד עם אנשי השכונה החלו בייצור בירה על שם אותו איגנץ.
בעבודה אחרת ראיין אחד האמנים מספר רב של שכנים לגבי המושג "בית" וערך את החומרים לסדרת ראיונות שהפכו לטקסט אמנותי. בפרויקט נוסף בשם "Pankow Service" פתח אמן אחר מוקד, שהזמין את תושבי השכונה לומר מה היו רוצים לשנות בה. לאחר מכן יזם סדרת מפגשים בין השכנים לראש העיר במטרה ליצור מענה לצרכים שהועלו, ובכך פתח ערוץ תקשורת חדש. ליטווין: "היצירה בהומבייס אינה מצויה באובייקט זה או אחר, אלא במרחב החברתי. אבי התפיסה הזו הוא ג'וזף בויס, שהאמין שהאמנות צריכה להיות מעורבת יותר חברתית. ברגע שאמנים באים ומדברים – זה כבר סוג של יצירה. הפרויקט בעצמו הוא עבודת אמנות. כל דבר שאנו יוצרים כאן, כולל הקומפוסט, הוא גם פואטי וגם פרקטי. אנחנו לא בגלריה, אין כאן נתק בין האמנות לבין היומיום. הדגש כאן הוא על חיבור אנושי, חי".
במאי 2009 קיבל פרויקט הומבייס חשיפה משמעותית על גבי לא פחות מאשר שער ה"ניו יורק טיימס", שם הוא סומן כ"מודל חדש לאמנות ציבורית". בעקבות הפרסום הגיעה הזמנה להשתתף באירוע האמנות הבינלאומי וולטה (Volta), ולשורות הצוות המייעץ של הומבייס הצטרפו דמויות חשובות מעולם האמנות, כמו דיויד רוס, מנהל מוזיאוני מומה סן-פרנסיסקו והוויטני. ליטווין מספרת שברגע שהבינו שיש בידיהם משהו גדול ורלוונטי, הוחלט גם על הקמת משכן קבוע לפרויקט בברלין, שישמש מעין מטה. HomeBase Lab כולל מינהלה, ספרייה וחללים נוספים המשמשים לאירוח אמנים ארוך טווח.
בין המשתתפים בפרויקט האחרון של הומבייס בברלין היה גם שוני ריבנאי, פרסומאי ואמן ישראלי. "החוויה היתה אדירה", הוא מספר, "זה לא רזידנסי רגיל שבו אתה מקבל קשרים, תערוכה, סטודיו וכו'. כאן אתה בראש ובראשונה מקבל את כל המסביב: חברים, אווירה, בית. הדיבור על אמנות הוא לא במרכז. וזה מעניין לראות מה נוצר כאן". האמנית נטי שמיע עופר, שהשתתפה גם היא בפרויקט, מתארת חוויה עוצמתית: "עצם הסיטואציה של מעבר למקום חדש וחקירה של מקום ושכונה גרמו לי להתעסק לראשונה בביוגרפיה שלי. לא הרחק מהמבנה ישנה שגרירות עיראקית נטושה ואני ממוצא עיראקי כך שזה מאוד העסיק אותי. המחשבה שמדובר במרחב אקסטריטוריאלי שבמצב רגיל אין לי סיכוי להתקרב אליו אבל בגלל שהוא נטוש אני יכולה, הפך אותו למוקד משיכה מאוד גדול עבורי. בסופו של דבר העבודה שלי עסקה בנטיעה ובעקירה של מרחב פרטי".
במקביל לפרויקטים בברלין ובניו יורק, יפעל הומבייס בעתיד הקרוב לראשונה גם בירושלים, במבנה ההיסטורי של בית החולים למצורעים בטלביה ("בית הנסן"). לדברי ליטווין, הכוונה היא ליצור מעין "Satellite Project" שבמסגרתו האמנים בשלוש הערים מתקשרים ביניהם בסקייפ וכך נפתח ערוץ שיח נוסף. יהיה מסקרן לבדוק מה תעורר בקרב משתתפי הפרויקט השהות במבנה ירושלמי, שתוכנן בידי אדריכל גרמני, בשכונה שהוקמה על ידי ערבים וכעת מיושבת על ידי ישראלים אמידים.

תגובות