קהילה בהתהוות

יותר ויותר יוזמות המיועדות לישראלים צצות בברלין. האם מתבססת כאן קהילה של ממש, או שמדובר בטרנד חולף? עידו פורת, מרכז השומר הצעיר בגרמניה: “אני צופה שב-2025 תהיה בברלין קהילה ישראלית גדולה ומפותחת“

הרושם הנוצר בדרך כלל מכתבות על ישראלים בברלין בתקשורת הישראלית, הוא שרובם עסוקים רוב הזמן – אם לא כולו – בלגימת בירה תוך כדי מעבר ממועדון למועדון. אבל מי שחי בעיר, יודע שלצד הצעירים והסטודנטים הרבים שאכן מגיעים לכאן, צומחת בברלין בשנים האחרונות קהילה ישראלית שאינה מורכבת רק מבני עשרים פלוס חסרי מנוח, אלא ממשפחות ומאנשים שגם אם אינם רואים את עצמם חיים בעיר עד הפנסיה, אין להם גם תאריך משוער לחזרה לארץ. בראשית היה ”השולחן הישראלי”. אי שם בשנות התשעים, במועדים לא קבועים, היו נשלחות לישראלים שהיו מפוזרים אז בעיר גלויות דואר, שהודיעו על מפגש במרתף הסטודנטים של הקהילה היהודית. לאילן וייס (62), הספיק ביקור אחד במקום ב-1999 כדי להחליט שלישראלים בברלין מגיע יותר: ”זה היה צולע ומקרטע, חשוך ומדכא”, הוא נזכר. וייס החליף את הגלויות באימיילים, העביר את מקום המפגש למסעדה בבעלות ישראלית או יהודית, והקפיד לקיימו מדי חודש. ”בהמשך אנשים ביקשו שאם כבר אני שולח הזמנה לשולחן, שאפרסם גם דברים בשבילם, וכך זה התפתח לניוזלטר. בסופו של דבר זה הפך ליותר מדי עבודה, ולכן יחד עם נילי שני הקמנו את האתר ישראלים בברלין israelisinberlin.de".

השולחן הישראלי ממשיך להתקיים, אבל היום הוא כבר ממש לא היוזמה היחידה בשטח. רויטל סקלי (36) הגיעה לברלין ב-2006 בעקבות הצעה עסקית שקיבל בן-זוגה. הרקע המקצועי של סקלי הוא עבודה עם משפחות, ילדים ונוער, והיא בעצמה אמא לשלושה ילדים. אחרי כארבע שנים בברלין, בפסח 2010, החליטה עם עוד שתי אמהות ישראליות להקים את ”קומזיץ”. ”הרצון היה להעניק לילדים שלנו חינוך בינלאומי, מעניין וטוב, ומצד שני לא לוותר על תרבות ישראלית ולמידת השפה העברית. הפירוש המילולי ורוח המילה קומזיץ (בוא, שב, ביידיש), מתארים בדיוק את המטרה שלנו – ליצור מדורה שבטית שתחבר אנשים ומשפחות שיש להם לפחות מכנה משותף אחד, והוא תרבות עברית והרצון לחשוף את עצמם ואת ילדיהם אליה”. מאז נובמבר 2010 קומזיץ רשומה כעמותה ללא מטרות רווח. פעילויותיה כוללות חוגים קבועים בעברית לילדים בימי ראשון ואירועים בחגים. ”אנחנו רוצים לאפשר למשפחות ישראליות חדשות וותיקות לקבל תמיכה ואפשרות להכיר משפחות נוספות, רשת חברתית שאינה רק וירטואלית”, היא מסבירה. לדבריה, יש היענות גבוהה לפעילויות: ”התחלנו עם 12 משפחות, כולם חברים קרובים. היום אנחנו כ-125 משפחות, וכל הזמן מתרחבים”. קומזיץ היא יוזמה פרטית, ופעילויותיה ממומנות רק מתשלומי ההורים. ”אני מקווה שבעתיד הקרוב נצליח לגייס מספיק תרומות שיאפשרו לנו להפחית את עלויות ההשתתפות ולתת מענה לכל המשפחות שמעוניינות להשתתף”, אומרת סקלי.

מחכים לבני הנוער

אם קומזיץ מכוון לילדי המשפחות הצעירות בברלין, תנועות הנוער הישראליות כבר מתכוננות ליום שיגדלו. בימים אלה מחדשת תנועת ”השומר הצעיר” את פעילותה בברלין, וזאת בניגוד להחלטה שהתקבלה לאחר השואה שלא לחזור אליה לעולם. את הפעילות מרכז עידו פורת (32), פעיל פוליטי הן בישראל (מרצ) והן בפוליטיקה המקומית (המפלגה הסוציאל דמוקרטית). פורת התגורר בברלין בין 2006 ל-2008, וביוני 2011 החליט לחזור לעיר, שממנה ברח סבו ב-1939. הוא עובד כמדריך במוזיאון הטופוגרפיה של הטרור ומתעתד לכתוב דוקטורט בנושא השפעת השואה על הפעילות הפוליטית של בני הדור השלישי בגרמניה. לדבריו, מטרת ”השומר הצעיר” היא לפתוח קנים בערים הגדולות בגרמניה, אולם ברלין נבחרה כנקודת פתיחה בשל ריבוי הישראלים והיהודים בה. ”נכון שרבים מילדי הקהילה הישראלית עדיין צעירים, אבל התנועה מקבלת חניכים כבר מגילאי 10-8 ואנחנו בטוחים שבחמש השנים הקרובות יהיו פה עשרות רבות של ילדים ישראלים בגילאים הרלבנטיים”, אומר פורת.

"המשפחות הישראליות מפוזרות ברחבי העיר ואנחנו מקווים שהשומר הצעיר יהווה את נקודת המפגש של ילדיהן והקשר שלהם לקהילה”. כחלק מההכנות להשקת הקן הברלינאי, יתקיים השנה בעיר סמינר ההדרכה הכלל-אירופי של השומר הצעיר, שמטרתו גיבוש והכנת שכבת המדריכים של השנה הבאה. גם תנועת הצופים מתעתדת לפתוח שבט ישראלי בברלין. פולי ברונשטיין, השליחה המרכזית של הצופים באירופה: ”אנחנו רואים בברלין את היעד הבא שלנו. ברלין מושכת יותר ויותר משפחות ישראליות, שיש להן צורך אמיתי בשמירה על העברית של הילדים ועל הזהות היהודית והישראלית של כל המשפחה. סביב שני השבטים הקיימים כבר באירופה – בלונדון ובאמסטרדם – נוצרה קהילה ישראלית תוססת ומחויבת, ואנחנו רוצים להקים קהילה דומה בברלין עבור הישראלים שחיים בגרמניה, אבל משהו מהם נשאר עדיין בארץ”.

 

מימין לשמאל: עידו פורת, נירית ביאלר, רויטל סקלי, מיכל זמיר

האמנית מיכל זמיר (37), הגיעה לברלין לפני שלוש שנים עם בן זוגה ושני ילדיהם לאחר שמונה שנים בקונטיקט. ”הבאנו איתנו את כל הספרים שלנו, אך היה לי קשה בלי ספרים חדשים בעברית”, היא מספרת. ”ההזמנות מהארץ יקרות, וכבר לא היה לי נעים לבקש מחברים ובני משפחה. בספרייה של הקהילה היהודית יש מעט מאוד ספרים בעברית. לא האמנתי שיש כל כך הרבה ישראלים בברלין וספרים – אין. התחלתי לשלוח לחברים כאן רשימות של ספרים שרציתי, במטרה לשאול ממי שיש לו. לאור ההצלחה הגדלתי את רשימת התפוצה, והזמנתי אנשים להיפגש אחת לחודש. באפריל 2011 פתחתי גם קבוצה בגוגל, והזמנתי את כל מי שהכרתי בברלין להצטרף. כיום המטרה היא להקים ספרייה בעברית וחברי הקהילה כבר תרמו לה כ-370 ספרים. הייתי רוצה להקים מרכז תרבות, בית ליוצרים ישראלים בברלין, שיכיל ספרייה, חלל תצוגה ועבודה לאמנים, קפה, במה למוזיקאים, תאטרון קטן… אבל בתור התחלה, אני מתמקדת בהקמת ספרייה. אני מקווה שנצליח להשיג תקציב שוטף וגם תרומות ספרים מהוצאות לאור בארץ”. מאז תחילת השנה משתפת זמיר פעולה עם קרן שחר מ”הבראנץ' הישראלי”, והאירועים החודשיים מתקיימים במשותף. מלבד החלפות ספרים ואוכל ישראלי, מוזיקאים מוזמנים להופיע ויש גם שעת סיפור לילדים. ”באופן כללי המפגשים פתוחים לכל יוזמה של הקהילה ולמען הקהילה”, מבהירה זמיר.

 שולחן הצעירים

נירית ביאלר (34), בברלין מ-2006, אחראית לשתי יוזמות בקהילה הישראלית: הראשונה היא MNK (ראשית תיבות של מורן, נירית, קארין – שותפותיה להקמת המיזם), שהחל מ-2007 מקיימת מפגשים לצעירים ישראלים בברלין. ”לפני חמש שנים היה צריך לחפש את הישראלים בפינצטה”, אומרת ביאלר, ”המפגש של אילן [וייס] הוא של מבוגרים ופחות עניין אותנו, זה דור אחר. החלטנו להיפגש, כל פעם במקום אחר בברלין, בלי אג'נדה, פשוט מפגש חברתי. למרות שנמנענו מפרסום רחב בגלל חששות ביטחוניים, עם הזמן נוצרה לנו רשימת תפוצה של כ-500 אנשים”. אולם ביאלר לא הסתפקה בכך: ”יצא לי להכיר דרך עבודה ומפגשים חברתיים הרבה גרמנים שמתעניינים בישראל, אבל בעצם לא יודעים עליה הרבה. במקביל, הקהילה האמנותית הישראלית גדלה בצורה דרמטית בשנים האחרונות. חשבתי שאפשר לתת במה לישראלים, ודרך כך לחשוף את הקהל הגרמני לתרבות ישראלית”. כדי לממש את הרעיון גייסה נירית צוות היגוי של כעשרה אנשים. ”בהתחלה חשבנו לשכור מבנה שיהיה כתובת לתרבות ישראלית בברלין, אבל ראינו שזה לא יהיה כל כך פשוט, כי כולנו פועלים בהתנדבות ואין לנו מקורות מימון. לכן עברנו לרעיון של סדרת אירועים במקומות שונים. בכל פעם שאנחנו מתארחים במקום הוא הופך להיות הבית שלנו". מכאן שם היוזמה – "הבית".

האירוע הראשון, בהשתתפות הזמרת סיון שביט, התקיים ביוני2011. בהמשך קיים "הבית" גם מסיבת חוף ישראלית על גדת השפרה, אירוע עם הסופר אשכול נבו ועוד. "אנחנו בתהליכי רישום כעמותה ללא מטרות רווח, ובינתיים דמי הכניסה משלמים את שכר האמנים, כי לדעתי זו חוצפה לבקש מאמן להופיע בחינם", אומרת ביאלר. הקיץ צפויים כמה וכמה אירועים של "הבית": הקרנות בכורה לסרטים "הדירה" ו"הערת שוליים" במסגרת שיתוף פעולה עם פסטיבל הסרטים היהודי; שיתוף פעולה עם תערוכה של אמנים ישראלים בברלין; וערב שירה עברית וגרמנית. לדברי ביאלר, אמנם היעד המרכזי של "הבית" הוא קהל דובר גרמנית, אבל ישראלים מוזמנים בשמחה לאירועים.

ובל נשכח כמובן שלקהילה הישראלית יש גם תוכנית רדיו ותיקה: אביב רוס (35) משדר מדי יום שישי ב-12 בצהריים את "קול ברלין" במסגרת תחנת הרדיו הציבורית אלכס. מידע מלא על אפשרויות ההאזנה ניתן למצוא באתר התוכנית.

האם שלל היוזמות הללו מעידות על קהילה מתפתחת שתלך ותתבסס? לפורת אין ספק: "בהנחה שגרמניה תמשיך להציע לישראלים יחס הוגן לעבר ויחס הוגן לעתיד, לדעתי הרבה מהם כאן בשביל להישאר. רבים כבר מגדלים ילדים כאן, ומתרגלים לחופש שברלין מעניקה. אני צופה שב-2025 תהיה בברלין קהילה ישראלית גדולה ומפותחת, כפי שקיימת בקנדה למשל". סקלי מסכימה: "משפחות חדשות מגיעות לעיר כל הזמן. יש לי הרגשה שאנחנו, כלומר הישראלים, פה כדי להישאר".

תגובות