פושעי שולחן הכתיבה

אין עוד מקום בברלין שמילא תפקיד כה חשוב ומשמעותי בהשמדת יהודי אירופה כמו הכתובת שבה עומד כיום מלון זילטר הוף

כשאומרים "שואה" אנחנו רגילים לחשוב על משהו גדול, מופשט כמעט, בלתי נתפס. לעתים רחוקות אפשר להצביע על מקום ספציפי ולומר: זהו זה, כאן, למקום הזה יש חשיבות מיוחדת, מכרעת. המחנות בפולין מייצגים את סוף הסיפור, את התוצאה, אבל המנגנון שחולל את התוצאה הזו נמצא רחוק משם, במקומות אחרים.

מי שביקר בבית ועידת ואנזה, מכיר את הדיסוננס הקוגניטיבי בין הווילה הפסטורלית למשמעות התוכנית שנדונה במקום. ובכל זאת, קשה לעמוד בווילה הזו ולומר לעצמך "כאן זה קרה", משום שעם כל חשיבותה, היא עלתה לבמת ההיסטוריה למשך יום אחד בלבד. הדיון במקום ארך כשעה וחצי, אבל פשעי השואה נמשכו שנים ארוכות. איפה פעל המוח שטווה את החוטים מכל קצות אירופה אל המחנות ובעיקר אל אושוויץ?

אם לשואה היתה כתובת, הרי היא Kurfrstenstraße מספר 115. מבחינה היסטורית, אין מקום אחר בברלין שמילא תפקיד כה חשוב ומשמעותי בהשמדת יהודי אירופה כמו הכתובת שבה עומד כיום מלון זילטר הוף (Sylter Hof), ושבה ניצבו בעבר משרדי "המחלקה היהודית" (Judenreferat) של הגסטפו, בראשות אדולף אייכמן.

החרשן_10_2

למרבה האירוניה, המבנה המקורי, שנחנך בשנת 1910, שימש את "אגודת האחווה היהודית", עמותת סעד של הקהילה. המבנה הוחרם על ידי הנאצים והופקד בידי המחלקה המיוחדת של אייכמן, שחלק מעובדיה אף התגוררו בסמיכות למשרדים. כאן תכננו, תיאמו ואירגנו 23 פקידים את השמדתם של מיליוני יהודים מרחבי אירופה, בעיקר הצפונית, המערבית והדרומית (דווקא מזרח אירופה לא נמסרה לטיפולו של אייכמן, אבל זה סיפור אחר). מכאן הם נאבקו נגד משרדים יריבים על קדימויות, על לוחות זמנים, על רכבות.

אותו מבנה נהרס באופן יזום ב-1961, אותה שנה שבה נשפט אייכמן בירושלים, כדי לפנות שטח למלון זילטר הוף. במשך שנים לא היה במקום דבר שיזכיר את תפקידו המכריע בהשמדת יהודי אירופה. זה לא טוב לעסקים. גם היום המלון לא מתאמץ ליידע את אורחיו על מה שהתחולל במקום (אפשר להבין את הבעלים, שכמובן אינם אשמים). רק לפני כמה שנים, ביוזמת קרן "הטופוגרפיה של הטרור", הוחלט לשנות את המצב. כדי שבכל זאת תהיה תזכורת לפשעים שבוצעו במקום, הפכה תחנת האוטובוס הקרובה למעין תערוכה זעירה. מצד אחד, פתרון קצת מוזר: האם תחנת אוטובוס היא מקום ראוי לנושא כה חשוב? מצד שני, הרי דווקא כך נחשפים העוברים ושבים להיסטוריה של המקום.

האם שואה היא לכוון רובה מול אם ותינוק וללחוץ פעמיים על ההדק? או אולי לשבת במשרד שקט עם כוס תה ולחתום על מסמך שגוזר מוות על אלפי בני אדם? עובדי המשרד הם מה שמכונה בגרמנית "פושעי שולחן הכתיבה" (Schreibtischtהter), האנשים שמעולם לא הרגו מישהו במו ידיהם וכנראה שגם לא היו מסוגלים לכך כלל, אבל הרימו בעבודתם היעילה והיסודית תרומה מכרעת לביצוע השואה כרצח מסוג חדש, כפי שהיטיבה להגדיר חנה ארנדט: "רצח מינהלתי".

תחנת האוטובוס שהפכה לאתר זיכרון צילומים: יואב ספיר

תחנת האוטובוס שהפכה לאתר זיכרון צילומים: יואב ספיר

תגובות