ברלין כמעבדת חירות | ארץ המעברים

"החירות מוגשמת עבורי לא במקום מסוים, אלא במעבר, באותו איזור ביניים לא מוגדר. אין כל הכרח שדבר מה בעל תוכן יתרחש מלבד המעבר עצמו, כדי שאתמלא באנרגיות מחודשות"

המעבר של בני ישראל מעבדות לחירות מונצח בסיפור יציאת מצרים באמצעות דימוי ויזואלי חזק ופנטסטי. קריעת ים סוף לשניים הינה תמונה מרהיבה ומרוממת רוח, הזכורה לכל ילד שנחשף לסיפור, בין אם באמצעות הטקסט, איורי ההגדה או דרך סרטו של ססיל ב. דה מיל משנת 1956, ״עשרת הדיברות״.

כבן לעם הנושא על גבו היסטוריה של נדידה, החירות מוגשמת עבורי במיטבה לא במקום מסוים, אלא דווקא במעבר בין מקום למקום, באותו איזור ביניים לא מוגדר. נסיעה אל חופשה או חזרה ממנה מייצרת בי תחושת חופש יותר מהחופשה עצמה, וכך גם רכיבה שגרתית על אופניים ברחובות העיר ממקום אחד לאחר. למעשה, אין כל הכרח שדבר מה בעל תוכן יתרחש מלבד המעבר עצמו כדי שאחווה הרגשת חירות שתמלא אותי באנרגיות מחודשות.

נדמה לי שעל מנת לתפוש את מהות החירות נידונתי להתמיד בחציית גבולות – מעֶבר אחד אל העבר השני. אפילו יצרתי לעצמי בברלין משחק משובב למדי: להגיע מדי פעם לאיזור טרפטו אל הקו בו עמדה החומה ולעשות שמיניות עם האופניים בין מזרח למערב.

אולם החירות שעליה אני מדבר אינה מתבטאת רק בחופש התנועה. לא לחינם מציין חג החירות את תחילת האביב. מעבר, גם בין עונה לעונה, הינו אתר לשינוי ולמטמורפוזה. חירות אמיתית הינה האפשרות לשנות צורה. למזג בין שפה לשפה.

המעבר שלי לברלין לפני כמה שנים לווה בתחושת חירות עצומה. הוא נבע מתאוות חופש וממשאלת שחרור. אך בתום מספר חודשים, עם אחרית ימי-המעבר, לא נותר הרבה מאותה תחושה. אולי משום כך גם היום אינני מתייחס אל ברלין כאל מושב קבע בהכרח. אין אני מבקש להיטמע בעם הגרמני. לא ניתקתי את עצמי מהמקום שממנו הגעתי. אני חי פה ואני חי שם, ואם התנאים יאפשרו זאת, אולי בעתיד אחיה במקום שלישי.

ויחד עם זאת, ברלין היא עבורי בית. כאן מצאתי את עצמי בן לקהילת מהגרים-נוודים שהתקבצו מקצוות עולם, אנשים בני לאומים שונים, דוברי שפות שונות, החיים במעין ניסוי לבניית סדר חדש. קהילה שאינה תלוית מקום. דור המבקש למתוח את מרחב המחייה שלו באמצעות מעברים קטנים, המבטאים את חירותו בזעיר אנפין.

בניין משרדים נטוש. שער, גדר, ועוד שער. כניסה, חושך מוחלט. פנס. בקומה הראשונה עוד יש כמה חלונות שלא נופצו ומזרונים של הומלסים, אבל שאר הקומות בכאוס מוחלט. גרפיטי, שברים, שאריות ישנות של חיים. שש קומות מובילות אותי לגג - ואז הכל משתנה בבת אחת. מכוניות, רכבות, בניינים, כיכרות - הכל שם, אבל בדממה מוחלטת. עיר ב-mute. פרופורציות. התבוננות. אוורור כתב וצילם: נבות מילר

בניין משרדים נטוש. שער, גדר, ועוד שער. כניסה, חושך מוחלט. פנס. בקומה הראשונה עוד יש כמה חלונות שלא נופצו ומזרונים של הומלסים, אבל שאר הקומות בכאוס מוחלט. גרפיטי, שברים, שאריות ישנות של חיים. שש קומות מובילות אותי לגג – ואז הכל משתנה בבת אחת. מכוניות, רכבות, בניינים, כיכרות – הכל שם, אבל בדממה מוחלטת. עיר ב-mute. פרופורציות. התבוננות. אוורור | כתב וצילם: נבות מילר

 

נחשפתי לראשונה לאדיר אוחיון בטלוויזיה, כשהשתתף בכוכב נולד. בהמשך באתי לראות את ההופעה הראשונה שלו בבארבי בתל אביב, לפני קהל קטן. עקבתי אחרי קורותיו, והתעצבתי לראות איך במקום לנגן את המוזיקה שלו הוא רץ מעבודה לעבודה כדי לשרוד. כשסיפרתי לו שאנחנו עוזבים את הארץ, הוא חזר הביתה ואמר לאשתו, אם עדנה וחומי יכולים לעשות את זה בגיל שישים, אז גם אנחנו כתבה וצילמה: עדנה האס

נחשפתי לראשונה לאדיר אוחיון בטלוויזיה, כשהשתתף בכוכב נולד. בהמשך באתי לראות את ההופעה הראשונה שלו בבארבי בתל אביב, לפני קהל קטן. עקבתי אחרי קורותיו, והתעצבתי לראות איך במקום לנגן את המוזיקה שלו הוא רץ מעבודה לעבודה כדי לשרוד. כשסיפרתי לו שאנחנו עוזבים את הארץ, הוא חזר הביתה ואמר לאשתו, אם עדנה וחומי יכולים לעשות את זה בגיל שישים, אז גם אנחנו | כתבה וצילמה: עדנה האס

לכל הפוסטים של הפרויקט

 

 

תגובות