ברלין כמעבדת חירות | הקואורדינטה שלי

"וכמה שאני נהנה יותר, כמה שהקרניים מלטפות יותר, הספר מעמיק יותר, ככה גם העומק של התחושה. כל המהות שלי פה, עצמי אומר לעצמי בלי להירגע, זה החרא הכי מזוקק שיש"

52°31'58.8"N 13°24'25.8"E

הקואורדינטה הזו למעלה חשובה. היא חשובה כי היא אינטגרלית לסיפור שלי, ואולי גם של כמה אחרים, בקואורדינטות אחרות. היא אינטגרלית כי היא הצנטרום של החופש שלי. כי בנקודה הזו, הקואורדינטה הגאוגרפית מתנגשת במאה שבעים קילומטר לשעה בקואורדינטה של החיים שלי, ומהתאונה הזאת נוצר החופש שלי. הנקודה שבה אני יכול להיות החרא בן אדם שאני בלי לחוש רגשי אשמה.

אבל, ברשותכם, נגיסה קטנה בפרנצברוטשן ועוד לגימה מהקפה.

לקח לי אוקיינוס של זמן העניין הזה של הקפה בברלין. יש פה מקומות שהייתי שולח אותם לבית הדין בהאג על פשעי קפה. ואחרי שמצאתי, לקח עוד זמן עד שהצלחתי להסביר איך עושים הפוך (התפשרנו על אמריקנו, דאבל אספרסו בלי קצף. בלי קצף, רבאק! ותמיד בכוס מזכוכית, כי קפה מקרמיקה מהנה כמו שוקולד נטול סוכר), ובסוף התבייתתי על המקום עם הקואורדינטה למעלה, כי זה המקום היחידי שמצאתי בו קפה לעניין, ועושים הפוך אפילו שזה לא חלק מהתפריט, ואני לא צריך להסביר להם, אחרי הפעם העשירית, איך אני רוצה את הקפה שלי. קפה זה לא חתונה. בן אדם צריך לשתות אותו בדיוק כמו שהוא אוהב.

ואיך שאני לוקח את הקפה החוצה, משחק זוויות עם השמש, קורא ספר, ככה משתלט עלי החופש הזה. וכמה שאני נהנה יותר, כמה שהקרניים מלטפות יותר, הספר מעמיק יותר, ככה גם העומק של התחושה. כל המהות שלי פה, עצמי אומר לעצמי בלי להירגע, זה החרא הכי מזוקק שיש.

הרי עצם השהות שלך פה מנוגדת לכל מה שאתה מאמין בו, ולכל מה שאתה מנסה להנחיל לילדים שלך. השהות שלך פה היא ויתור אגואיסטי, עם תשלום שהוא גרוע יותר ממשכנתא. אתה הרי לא צריך להיות פה. אתה צריך להיות שם ולהילחם, לריב ולהתקוטט, לצאת לרחובות, ואפילו לשבות רעב אם צריך, במקום שהוא באמת שלך, שאכפת לך ממנו. ואתה יושב וקורא ספר. ומלקט שמש כמו קבצן בפינה. ואפילו אם אתה לא מתעלם מהכותרות, הן אף פעם לא ממש מענייינות אותך. ואתה מתעצב כל פעם מחדש מהכותרות שאתה תמיד נשבע לא לחזור אליהן שוב.

ועדיין. חופש הוא חופש הוא חופש. אם איזה חכם טיבטי לא אמר את זה פעם, אז אני אקח על זה בעלות. וברלין, הפילגש שלי, העיר שלפי אקסיומת הזמן שווה כסף כולם בה מיליונרים, נותנת לי גם את החופש להוציא לאור את החרא בן אדם שאני, ולהתקוטט איתו, ותמיד בלילה להפסיד לו בנקודה, אחרי הארכה.

אני לומד לחיות עם זה. בצליעות. בבקרים, כשאני מחנך את מאיה לערכים מסוימים, אני מרגיש את הפרנצברוטשן מהול בקבס קל. אחרי זה, אני נמנע איזה ארבעה-חמישה ימים ממראות.

Selen (בטורקית: בשורות טובות), בת 20, הגיעה לבדה מאיזמיר לברלין לפני כחצי שנה. התחלתי לצלם אותה, מעין יומן של צעירה עצמאית שיודעת מה היא רוצה, אבל גם מחפשת את עצמה ואת הזהות שלה, מנווטת בין החופש המוחלט שמציעה לה העיר הגדולה לבין שלל לבטים, מחויבויות וקונפליקטים פנימיים | כתבה וצילמה: דניאלה הורבין

Selen (בטורקית: בשורות טובות), בת 20, הגיעה לבדה מאיזמיר לברלין לפני כחצי שנה. התחלתי לצלם אותה, מעין יומן של צעירה עצמאית שיודעת מה היא רוצה, אבל גם מחפשת את עצמה ואת הזהות שלה, מנווטת בין החופש המוחלט שמציעה לה העיר הגדולה לבין שלל לבטים, מחויבויות וקונפליקטים פנימיים | כתבה וצילמה: דניאלה הורבין

 

הלכתי לכיוון הסטודיו שלי עם חבר, כשפתאום הופיעה מולנו הזיקפה האורבנית הנהדרת הזאת. רעיון כל כך פשוט ויפה, לסרוג כובעון לעמוד רחוב. המפגש איתו גרם לי לעצור ולהתבונן, להיות מודע למרחב סביבי, לצחוק, וגם לצלם כדי שאוכל לחלוק את ההתלהבות שלי. פעולה קטנה ושובת לב במרחב העירוני, שהיתה לה השפעה מוחשית עלי - פיזית ומנטלית. רגע קטן של חירות | כתב וצילם: אולף קונמן

הלכתי לכיוון הסטודיו שלי עם חבר, כשפתאום הופיעה מולנו הזיקפה האורבנית הנהדרת הזאת. רעיון כל כך פשוט ויפה, לסרוג כובעון לעמוד רחוב. המפגש איתו גרם לי לעצור ולהתבונן, להיות מודע למרחב סביבי, לצחוק, וגם לצלם כדי שאוכל לחלוק את ההתלהבות שלי. פעולה קטנה ושובת לב במרחב העירוני, שהיתה לה השפעה מוחשית עלי – פיזית ומנטלית. רגע קטן של חירות | כתב וצילם: אולף קונמן

 

לכל הפוסטים של הפרויקט

תגובות