ברלין כמעבדת חירות | טבעת החופש

"אנשים עולים, אנשים יורדים, אני יכול להתבונן בהם כמה שרק ארצה. לאיש לא אכפת, ואני שוכח לזמן מה את עצמי. אינני צריך לתכנן דבר, אפילו לא היכן ארד מהרכבת, משום שזו תמיד שבה לאותה התחנה"

חירות זקוקה להקשר כדי להיות מורגשת, וההקשר הזה הוא היעדרה. אדם מרגיש חופשי כאשר הוא יוצא לחופשי: מיום לימודים ארוך, מעבודה, ממערכת יחסים (בלתי מוצלחת, יש לקוות). כדי להיות חופשי, צריך קודם כל להיות שבוי, במידה כזאת או אחרת. חופש כשלעצמו, היעדר מוחלט של מסגרת ומחויבות, יכול להיות דבר מפחיד ואף מדכא.

למרבה המזל, כולנו יכולים להיות חופשיים, משום שיש כבלים שאי אפשר להסיר. החיים עצמם הם שבי שאליו מוטל האדם בלי שיישאל לרצונו. מרגע שבא לעולם הוא כבול במציאות שכופה עצמה עליו ללא הרף. וגרוע מכך, הוא שבוי מתמיד של אופיו, נטיותיו והרגליו.

אבל חופש מוכרח להתקיים, והוא חייב להיות קרוב וזמין תמיד, כך שהידיעה על נגישותו תעודד אותנו. עבורי החופש נמצא קרוב מאוד, זמין לפחות כל היום (אך לא כל הלילה, לצערי). החופש שלי מתקיים בישיבה בקרון רכבת בקו מאוד מסוים: S41/42, הלא הוא ה"רינג".

ברינג אני יכול לנוח, לשבת במקומי, ולהיות סמוך ובטוח שאיש לא יטרידני ולא ידבר איתי, למעט אולי כרטיסן אקראי שיבקש לוודא ששילמתי עבור הנסיעה. לכל היותר אציג לו פיסת נייר בלי לומר מילה, ואז שוב יניחני לנפשי, להיות כזבוב על הקיר.

ברכבת הסובבת את העיר אני חופשי מכל אחריות, אך איני מצוי במקום אחד. אני יושב במקומי והעולם, בלי שאתאמץ כלל, חולף על פניי. לאט לאט, עם התחלפות התחנות, עם פתיחת וסגירת הדלתות, אני משתחרר מהמחשבות שמצויות בראשי בשאר הזמן: לאן אלך? מה אעשה? מה לכל הרוחות יהיה? ברינג אני מסתלק לא רק משולחן הכתיבה ומהבית, אלא מעצמי. אנשים עולים, אנשים יורדים, אני יכול להתבונן בהם כמה שרק ארצה. בשיכור על הספסל, באישה עם העגלה, בתיירים המבולבלים. לאיש לא אכפת, ואני שוכח לזמן מה את עצמי, קבוע וחסר תזוזה. אינני צריך לתכנן דבר, אפילו לא היכן ארד מהרכבת, משום שזו תמיד שבה לאותה התחנה.

וזה חלק מהקסם. התחנות מתחלפות, הבניינים משתנים, הנופים שונים, אבל הם תמיד חוזרים על עצמם, ואני נח, משעין את ראשי על הזגוגית ומביט החוצה, אל העיר שחולפת על פניי, כמו הייתי אורח הכבוד במסיבה שבה המארחת מבקשת להראות לי את אוצרות ביתה.

כשיוצאים לחופשה חוששים לפעמים מהלא נודע, ממקום חדש וזר. אך לא ברינג. כאן תמיד יופיעו הדברים באותו המקום שבו היו בסיבוב הקודם. שדה התעופה הישן, בתים חדשים על שפת השפרה, הגזומטר, שיכוני פלאטנבאו עצומים בצבעי פסטל, מגדל מים עתיק, חנויות עצומות וחדישות, שורות על גבי שורות של בניינים ריקים. כל שעלי לעשות הוא לשבת בנחת ולתת לעיר להוביל אותי. לא לתכנן, לא לחשוב, רק לשקוע ולשכוח מהכל.

וכשהזמן הקצוב לי בפיסת הנייר בא אל סיומו, או כשהתחנה שלי מגיעה שוב, אני קם ממקומי בלב שלם. מחר, אני חושב לשמע הדלתות הנסגרות מאחוריי וחריקת הגלגלים על פסי הפלדה, אחרי שאסיים את מחויבויותיי, אם ארגיש שאיני יכול עוד, אעלה לרכבת הסובבת את העיר, ואהיה חופשי למשך שעתיים שלמות.

 

היכולת לעצב את החיים מחדש, כמעט מאפס, במקום שבו אתה זר מוחלט, מקום שבו הפחד והבדידות משחקים עם התרגשות של התחלה. להמציא את עצמך מחדש מבלי לדעת מה ייצא בסוף. לעבור בין לעוף בשמיים מבלי לגעת בקרקע ללצלול, כשתמיד אפשר גם לבחור להלך על האדמה | כתב וצילם: אייל דינר

היכולת לעצב את החיים מחדש, כמעט מאפס, במקום שבו אתה זר מוחלט, מקום שבו הפחד והבדידות משחקים עם התרגשות של התחלה. להמציא את עצמך מחדש מבלי לדעת מה ייצא בסוף. לעבור בין לעוף בשמיים מבלי לגעת בקרקע ללצלול, כשתמיד אפשר גם לבחור להלך על האדמה | כתב וצילם: אייל דינר

 

היכולת לעצב את החיים מחדש, כמעט מאפס, במקום שבו אתה זר מוחלט, מקום שבו הפחד והבדידות משחקים עם התרגשות של התחלה. להמציא את עצמך מחדש מבלי לדעת מה ייצא בסוף. לעבור בין לעוף בשמיים מבלי לגעת בקרקע ללצלול, כשתמיד אפשר גם לבחור להלך על האדמה | כתבה וצילמה: קרן שלו

יש רגע של קסם בכל פעם שאני פוגשת בו. תמיד רוגע, קשוב וזורח ביופיו. אולי זה המסתורין שנוכח ונעלם בו-זמנית; אולי תצורת הנוף הנשית שתמיד מכילה ועוטפת בעדינותה, מאפשרת בפשטי פשטות להיות; ואולי זה השחרור שמופיע בקיץ אחרי שחייה מגדה אחת לאחרת במימיו הזכים והמחיים. שלאכטנזה, שם מפציעה חירותי | כתבה וצילמה: קרן שלו

 

לכל הפוסטים של הפרויקט

תגובות