ברלין כמעבדת חירות | מנוחת החופרת

"הכל סביבי זז מעצמו, ואני זזה עם סביבי. המוח מעבד את ויברציות הסאונד, החושך, התנועה, משתנה לתוכן, לא בדיוק חושב, לא בדיוק שקט, עוד סנטימטר פנימה, במימד שאין בו מילים"

במסגרת המגבלות שמציבות לי פיזיקת היקום, הביולוגיה של האורגניזם ותרבות המערב, אני אישה חופשייה. אמנם איני יכולה לרחף או להיות בשני מקומות בו-זמנית, ואני עדיין צריכה לאכול, להזדקן ולמות, אבל אני מכירה תודה על כך שבינתיים אני יכולה לעשות פחות או יותר מה שאני רוצה. כשאני מביטה לאחור וגם לצדדים, ברור לי שאין זה מובן מאליו.

אך כמו עם הרבה דברים מעולים, זה לא כל כך פשוט. לכאורה החופש מתבטא באפשרות הבחירה. אז את בוגרת ואת בוחרת. אבל זה לא נגמר שם. כי איך הגעת דווקא לבחירה הזאת? ולמה? ומה הלאה? ומה למדת לפעם הבאה? ומה זה בעצם אומר עלייך? ומה עם אלה שאין להם? ואיך פרייליך היה עושה את זה? וטרנטינו? וברכט? ואחותך? ועד שגמרת לאכול לעצמך את הראש הלכה החירות, והנה את לא בוגרת ולא בוחרת, ידייך כבולות בחבלי דרמת העבר והעתיד, ובהווה את נבוכה ומשותקת.

לו הייתי נאמר, איילת, אז היה מצבי אחר. אבל אני לא איילת, וגם לא נרקיס או רקפת. וכשהמגבלות החיצוניות נהיות רפויות יותר, ואף אחד כבר לא אומר מה מותר לי ומה אסור לי, אז נא לסובב את הזרקור 180 מעלות פנימה, ולהתעמת, בגבורה אם אפשר, עם מה שבפנים.

נשימה.

01:50, אני עומדת בתור איטי כבר יותר מארבעים וחמש דקות. הניסיון להיראות קול מכוסה בניסיון להסתיר את הניסיון, ואני עטופה שכבות של ניסיונות שספק אם מבצבץ מתוכן עוד קמצוץ עלוב של אותנטיות. הסלקטור מסתכל עלי. לפעמים נדמה לי שהוא מלאך בתחפושת שיודע לפי העיניים שלך באובייקטיביות גמורה אם את אמורה להיכנס לחור השחור או לא, וזה תמיד יהיה לטובתך האישית הנעלה ביותר. הפעם הוא מכניס אותי.

אחרי שנבדקתי, שילמתי, הוחתמתי והתקלפתי, אני נכנסת להיכל הביניים. הבסים מושכים אותי פנימה. אני עולה במדרגות השחורות אל המקדש האפל, וצוללת לאט לרחבה, בצעדי ריקוד מתחשבים, רגישה ועירנית למרווחים הדינמיים בין הגופים, משתלבת ומשלבת, זרועות, כתפיים, אגנים, צווארים, עיניים, מתברגת למרחב שיכול להכיל אותי, לוקחת רגע להתרגל אליו והוא אליי, הכל סביבי זז מעצמו, ואני זזה עם סביבי, אני אני אבל אני גם הכל, וכשנהיה לנו נוח במציאות הזו, אני עוצמת עיניים, מתמקדת במוזיקה וזזה, רואה את הכל מלמעלה, חי. כשבא הפחד, אני זוכרת לא לפקוח עיניים. הכל בסדר, את עוד פה, את עוד קיימת, גם כשהן עצומות. ואז הוא עובר, ואני פשוט שם, אין כבר צורך במבט, אני יודעת מי אני גם כשאני לא בטוחה בגבולות הגוף שלי, אני בוטחת במי שסביבי, כל אחד לעצמו וכולנו באותה סירה. המוח שלי מעבד את ויברציות הסאונד, החושך, התנועה, משתנה לתוכן, לא בדיוק חושב, לא בדיוק שקט, עוד סנטימטר פנימה, במימד שאין בו מילים.

ואחרי הלילה בא היום, קפה שחור, מחשב, ויאללה, תעשי מה שאת רוצה, את הרי חופשייה. ושוב הפיזור, ושוב השיתוק, ושוב אחותך, כוחו של הרגל או אולי חרדה. אבל הרי אתמול למדת איך זה מרגיש להיות פשוט את, ואת זוכרת את התחושה, והגוף זוכר, והמוח זוכר, אז איך את שוב פה?

קיץ בגורליצר פארק הוא החלום הברלינאי הצעיר בגרסתו המזוקקת: מסיבה אחת גדולה, משוחררת ומשחררת, אפופה בעשן מתוק של גראס, שבה לכל אחד יש את הפינה שלו ולאף אחד לא אכפת מאיפה אתה בא ואיך אתה נראה | כתב וצילם: בועז ארד

קיץ בגורליצר פארק הוא החלום הברלינאי הצעיר בגרסתו המזוקקת: מסיבה אחת גדולה, משוחררת ומשחררת, אפופה בעשן מתוק של גראס, שבה לכל אחד יש את הפינה שלו ולאף אחד לא אכפת מאיפה אתה בא ואיך אתה נראה | כתב וצילם: בועז ארד

 

צילום: מרב מרודי

צילום: מרב מרודי

 

לכל הפוסטים של הפרויקט

תגובות