נגמלה מהשואה

במשך יותר מעשור, שהרה בלאו דיברה מבוקר עד ליל על קרמטוריומים. רק אחרי שהתמוטטה באחד מטקסי יום השואה האלטרנטיביים שארגנה, היא הבינה שמשהו צריך להשתנות. לאחרונה, כשהאובססיה כבר מאחוריה, הגיעה לראשונה לברלין

שהרה בלאו הגיעה לברלין בפעם הראשונה, והיא מעט מאוכזבת. מעצמה, לא מהעיר. לפני הנסיעה כתבה בפייסבוק: "משונה (או שלא), אבל דווקא כשהורדתי את מינוני השואה בחיי, הגיעה הנסיעה הזו לברלין. ואולי שם, משהו בניתוק הרגשי הלא מוסבר הזה שלי — יתפוגג. אולי". אבל כשאנחנו נפגשים איתה, ביום השלישי מתוך ארבעת ימי הביקור, מתברר שלא, הוא לא התפוגג. "בעבר היו לי הרבה הזדמנויות לנסוע לפולין ולגרמניה ובחרתי שלא. ביקור בברלין היה אמור להיות חוויה מאוד משמעותית עבורי. אבל נורא מוזר, אני בקהוּת חושים שאין לי הסבר אליה. פעם העולם האסוציאטיבי שלי היה מאוד קשור לשואה, לא היו צריכים לעשות יותר מדי, אפילו את הנר הזה הייתי יכולה לקשר לשואה (מרימה נר קטן מהשולחן)".

בלאו, בת 41, אמנם הוזמנה לכאן על תקן סופרת ("יצר לב האדמה", "נערות למופת"), כדי להשתתף בשני אירועים במסגרת ימי ספרות גרמנית-ישראלית שהתקיימו בעיר באפריל, אבל באופן בלתי נמנע היא הגיעה גם בתפקיד נוסף, זה שממנו אמנם פרשה באופן רשמי זה מכבר, אבל היה ונותר חלק משמעותי מהביוגרפיה שלה: יוזמת ומארגנת טקסי יום השואה האלטרנטיביים. "בגיל 25 התחלתי לעבוד במכון ללימודי שואה בחיפה. אנשים שהסתובבתי איתם שאלו אותי מה אני עושה ומאוד התעניינו, אבל כשהתפתחה שיחה ושאלתי אותם 'אז לאיזה טקס אתם הולכים בערב יום השואה?' הם אמרו לי 'לא הולכים, זה לא מעניין'. ואז ניסיתי לרקוח משהו שידבר יותר לדור הצעיר, ובאמת בהתחלה הכוח של הטקסים היה שהגיעו אליהם מאות צעירים. המטרה לא היתה להחליף את הטקסים הממלכתיים, תמיד התחלנו בעשר, אחרי שהם הסתיימו. אני מאוד אוהבת את הטקסים הממלכתיים ואני מכנה את האלטרנטיביוּת 'הקומה השנייה של הזיכרון'. יש כל מיני דרכים לזכור".

למה החלטת לפרוש לפני שלוש שנים?

"כשהתחלנו ב-1999, לוח השידורים בטלוויזיה כלל רק את טומי לפיד, דב שילנסקי ושבח וייס, ולא היה שום קשר בין יום השואה למציאות היומיומית. הטקסים הממלכתיים עסקו רק בעבר ובשואה עצמה, ואז המהות של הטקס האלטרנטיבי היתה לעסוק לא רק במה שהיה בברלין בשנות השלושים או בפולין בשנות הארבעים, אלא בסוגיות מאוד אישיות, אקטואליות ורלוונטיות. אבל עם הזמן, הגישה שלנו שינתה את כל ה-DNA של הטקסים בארץ, ואחת הסיבות שפרשתי היא שהרגשתי שהמציאות כבר הפכה לאלטרנטיבית".

בטקסט שפרסמה סביב פרישתה כתבה בין השאר: "המציאות המשתנה הכריחה אותנו לשאול את עצמנו שאלות לא פשוטות. שהרי, מה כבר 'אלטרנטיבי' בטקס האלטרנטיבי, אם בערוץ 2 משודר הסרט (החכם והנוקב) 'פיצה באושוויץ'?… מה כבר 'אלטרנטיבי' כשביד ושם עורכים ערב להקות רוק צעירות ששרות שואה?… לאבי גיבסון בראל ולי תפיסות שונות לגבי המקום שאליו צריכה לפסוע ה'אלטרנטיבה'. אנחנו עורכים את הטקס יחד עוד מהשנה הראשונה (וגם מתווכחים עליו מאז), וגיבסון, רדיקל פוליטי, חושב שהאלטרנטיבה צריכה להגיע מהכיוון הפוליטי. אני, לעומתו, חושבת שהמילה 'אלטרנטיבה' הפכה שם קוד להתבוננות פוסט-ציונית והטקס לא צריך לפסוע בכיוון הזה אלא להציע ראייה רחבה יותר. הרי האלטרנטיבה מטבעה מחפשת כל הזמן כיוונים חדשים".

כשאתה רחוק מהארץ היהדות שלך חופשית יותר. אני חושבת שיהיו כאן התפתחויות מעניינות ואני מאוד מסוקרנת איזו מין יהדות תהיה בברלין בעוד כמה שנים

גם לעצמה הרגישה שהיא חייבת כיוונים חדשים. "זאת היתה סוג של התמכרות, אובססיה. עסקתי מבוקר עד לילה בשואה. וכמה שאת אומרת לעצמך 'אבל שואה זה דבר נורא חשוב', את בסך הכל עומדת ומדברת על קרמטוריומים, זאת אומרת עוסקת במוות מתוך בחירה, בעצם. לא קלטתי כמה זה מכביד עלי. ואז, בטקס ב-2010, כשהגענו לדובר השמיני, פשוט התעלפתי. לקחו אותי לבית חולים, ממש איבדתי את ההכרה. אשפזו אותי לאיזה יומיים, חשבו שזה גידול, ואז הבנתי שהגוף שלי פשוט אמר 'די!'".

בלאו באירוע של ימי ספרות גרמנית-ישראלית בליטרטורהאוס בברלין  צילום: www.stephan-roehl.de צילום עליון: ינאי יחיאל

בלאו באירוע של ימי ספרות גרמנית-ישראלית בליטרטורהאוס בברלין
צילום: www.stephan-roehl.de
צילום עליון: ינאי יחיאל

העבודה הממושכת במכון ללימודי השואה וארגון הטקסים לא היו החיבור היחיד שלה לנושא. ב-2004 כתבה מחזה בשם "האחרונה", על שתי ניצולות שואה שרבות ביניהן מי תהיה הניצולה האחרונה. "כל אחת רוצה שיגידו עליה ברדיו שמתה הניצולה האחרונה, זה מה שנשאר להן בעצם. בסופו של דבר, אחרי שאחת רוצחת את השנייה, במהדורת החדשות לא אומרים שום דבר. אני מרגישה שאנחנו נמצאים כיום בתקופת דמדומים. מצד אחד עברו שבעים שנה, אז יש מספיק ריחוק בשביל הומור שחור, ומצד שני חיים עדיין ניצולי שואה אז לא פוחדים משכחה. אני חושבת שברגע שימות הניצול האחרון יהיה טירוף, יהיה משהו שקשור לעריצוּת של זיכרון, כמו החוק המזעזע, שאני מקווה שלא יעבור, שיאסור להגיד את המילה 'נאצי', ואם תגיד 'נאצי' תיאסר או תיקנס. בעיניי דווקא זה מה שיגרום להשכחת השואה. השואה היא אירוע כל כך גדול ומשמעותי, ואם אתה לוקח את האירוע הזה וכולא אותו באיזשהו כלוב זהב, כאילו אתה רוצה לשמור עליו, אתה פשוט תחסל אותו".

השואה והיהדות נוכחות גם בספריה. ספרה הראשון, "יצר לב האדמה" (זמורה ביתן, 2007), עוסק באישה שיצרה לעצמה גולם דמוי גבר, "גיבור-העל היהודי", כהגדרתה. "היית מצפה שגיבור-על יהודי יהיה סופּר-מוח, חכם כזה, אבל הלכנו והמצאנו גולם — בלי מוח בכלל, בלי רצון, נשלט על ידי המפעיל שלו, רק גוש שרירים, בריון. אולי כל עם ממציא לעצמו את גיבור-העל שלו כמו שהיה רוצה לראות את עצמו. אז באמת, היהודי הגלותי חסר השרירים הלך והמציא לעצמו גולם".

ספרה השני, "נערות למופת" (זמורה ביתן, 2012), מלווה נערות באולפנה בבני ברק, העומדות להעלות מחזה על מיתוס התשעים ושלוש — תשעים ושלוש נערות חרדיות מ"בית יעקב" שהתאבדו כדי שלא להיאנס על ידי חיילים גרמנים בזמן השואה. "לאנשים נורא דחוף להגיד שהסיפור לא התרחש. נכון, הסיפור לא קרה, אני מודה. אבל ה'אמת' לא משמעותית כאן. ה'אמת' מעולם לא היתה יותר חמקמקה. תראו את הפידים בפייסבוק — אני מרחמת על ההיסטוריונים בעתיד שינסו להבין מה ה'אמת'. סיפורים ששורדים הם סיפורים שיש בהם איזשהו גרעין סיפורי חזק".

יש רעיונות למיתוס הבא?

"כן, עכשיו אני עסוקה בסיפור יעל וסיסרא. המאבק הגברי-נשי, אבל לא בהקשר הלאומי אלא דווקא בהקשר האישי, כמו הגולם שלקחתי והפכתי למשהו אישי יותר. הגיבורה שלי יצרה את הגולם שהציל את היהודים למטרותיה האישיות — היא רוצה גבר שיאהב אותה".

לדבריה, עדיין לא מצאה משהו שימלא את החלל שנוצר עם ההיפרדות שלה מהעיסוק בשואה. "אני גם לא יודעת אם הוא יתמלא, זה נושא כל כך טוטלי. עם הזמן קרה דבר מוזר: הידע הבלתי נתפס שצברתי על השואה, כולל שמות ותאריכים — הכל נמחק. שאלו אותי בדיוק היום מתי היה ליל הבדולח, ובעבר היתה לי הרצאה שלמה רק על ליל הבדולח, ואני מוצאת את עצמי, רגע… ליל הבדולח… לקח לי זמן. אולי זה יחזור ואולי זה נעלם, אני לא יודעת".

היא עסוקה מאוד בהשפעות האינטרנט, ובמיוחד הרשתות החברתיות, על הכתיבה: "פרופ' גלעד צוקרמן (בלשן ישראלי הפועל באוסטרליה) טוען שאין דבר כזה עברית, יש 'ישראלית'. הוא טוען שהעברית עוברת עכשיו עוד שלב בהפיכתה לשפה מדוברת, כמו שיש ערבית ספרותית וערבית מדוברת, ושצריך להחיל עליה את חוקי הרחוב, לא לתקן מישהו שאומר 'שתי שקל'. לי יש בעיה עם זה. זה נכון שהעברית הספרותית עוברת שינוי דרמטי, אבל אני חושבת שזו הרשת שמחוללת אותו. בחמש השנים שעברו בין פרסום הספר הראשון שלי לשני, משהו בכתיבה נהיה קצר יותר. כולנו נהיינו קצרים יותר. וגם אם אני אומרת לעצמי 'באמנות שלי זה יהיה אחרת', זה מחלחל. מה שכן, ספרים אני כותבת קודם כל ביד, ואז מקלידה. יש איזשהו קשר מיוחד עם הדף בכתיבה, וחוץ מזה אני מקלידה כמו איזה…".

בחמש השנים שעברו בין פרסום הספר הראשון שלי לשני, משהו בכתיבה נהיה קצר יותר. וגם אם אני אומרת לעצמי 'באמנות שלי זה יהיה אחרת', זה מחלחל

בלאו גדלה בבני ברק, אך כיום מגדירה את עצמה "דתייה לייט". "זו דתיוּת מאוד אינדיבידואלית, פחות קהילתית ויותר מאפשרת מחשבה עצמאית. יותר דילים פרטיים עם אלוהים. אני חושבת שמאיר בנאי אמר פעם 'אני דתי פרילנסר', לא לוקח את העיסקה המלאה. ולא אכפת לי שיגידו לי 'סליחה, גברתי, עם כל הכבוד לליברליות שלך, אנחנו מדברים כאן על עם עתיק, שנצמד לטקסט וזה מה שאיפשר את השרידות שלו'. אני חושבת שמה שאיפשר זאת דווקא היכולת להשתנות. גם בהקשר של הדור החדש של היהודים בברלין — אנחנו טובים כשאנחנו נודדים. כמו הציווי של אלוהים לאברהם, 'לך לך'. לפעמים יש לי תחושה שכל עוד העם היהודי בנדודים, אז הכל בסדר".

יהדות חילונית קיימת לדעתך?

"ועוד איך קיימת. פעם זה היה באמת נורא ברור, או שהיית דתי או שהיית חילוני, והיום המרחב הזה הוא מאוד דינמי ויש מקום הרבה יותר מעניין. בישראל קמה תנועה שקוראת לעצמה 'זוכרי שבת' במקום 'שומרי שבת'. הם מחליטים למשל שבשבת מתנתקים מטכנולוגיה. זה רעיון ממש התחלתי, בלי כל הפנאטיות, רק ה'זיק'. אני שואלת את עצמי מה יקרה בברלין בהקשר הזה. דווקא כשאתה רחוק מהארץ היהדות שלך חופשית יותר. אני חושבת שיהיו כאן התפתחויות מעניינות ואני מאוד מסוקרנת איזו מין יהדות תהיה פה בעוד כמה שנים".

תגובות