הליכה בשדה מוקשים

כאמן, שמעון לב עוסק באינטנסיביות בעבר הטרגי של משפחתו, בין וינה, ברלין ואושוויץ. כהיסטוריון, הוא חוקר את תורתו החברתית והמוסרית של מהטמה גנדהי בכלל, ואת יחסו לשואה וליהודים בפרט. הטקסט שלפניכם הוא ניסיון לשרטט בעדינות את המקום שבו שני הנושאים נפגשים

נחום וארנה לב (Löw) עברו עם ילדיהם וילי (זאב) וליאנה מווינה לברלין לאחר עליית היטלר לשלטון, כדי לטפל בעסקי המשפחה. היתה זו החלטה טרגית, שנבעה מכך שב-1934 כבר אסור היה ליהודים להוציא כסף מגרמניה. הם בוודאי חשבו שהמעבר לברלין יהיה רק לפרק זמן קצר, והרגישו מוגנים עקב היותם בעלי נתינות אוסטרית. בברלין התגוררה המשפחה ב-Thomasiusstraße 11, והילדים למדו בבית הספר של עדת ישראל.

אבי, וילי-זאב, נשלח בינואר 1939 לאנגליה במסגרת הקינדר-טרנספורט. עם פרוץ המלחמה הוא נעצר בשל היותו נתין מדינת אויב, ונשלח למחנה הסגר בקנדה. ליאנה אחותו נשלחה לקרובי משפחה בבלגיה, אך לאחר הכיבוש הגרמני ב-1940 נמלטו קרובי המשפחה שאצלם שהתה לצרפת, והיא נאלצה לחזור לבדה ברכבת להוריה בברלין.

ההתכתבות בין בני המשפחה נמשכה עד מאי 1943. ארנה עבדה בעבודת כפייה במחלקת הליפוף של חברת החשמל, ונחשבה בת מזל מכיוון שהורשתה לעשות זאת בישיבה על כיסא. מי שכתבה את עיקר המכתבים והגלויות, שהוגבלו לעשרים וחמש מילים ועברו צנזורה קפדנית, היתה ליאנה. במכתביה תיארה בין השאר כיצד עם חלוף הזמן והרעת המצב, הכיתות בבית הספר הלכו והצטמצמו, עד שבסופו של דבר מעט התלמידים שנותרו בברלין רוכזו בכיתה אחת. המכתב האחרון שנשלח לרחוב תומסיוס חזר עם החותמת "הדיירים אינם גרים במקום ולא נמסרה כל כתובת אחרת". מלבד אבי, נשלחה כל המשפחה לאושוויץ.

ביולי הקרוב אציג בגלריה P8 בתל אביב, ביחד עם אמן הווידיאו האוסטרי פרידמן דרשמידט, תערוכה שתיקרא "שני ארכיונים משפחתיים". התערוכה תפגיש בין שני אמנים העוסקים באינטנסיביות ובאובססיביות בעברם המשפחתי. דרשמידט מנסה מזה שנים ארוכות להכריח את משפחתו בעלת העבר הנאצי להתעמת עם עברה.

במסגרת העבודה על התערוכה, תכננתי להגיע בין השאר לברלין כדי לצלם חומרים הקשורים לנושא. בצירוף מקרים מפתיע יצרה איתי קשר הסופרת ובמאית האופרה Astrid Vehstedt. היא פנתה אלי בשם קבוצת דיירים מרחוב תומסיוס, שהחליטה לדאוג להנחת אבני נגף לכל 104 היהודים שנשלחו אל מותם מרחוב קטן זה.

 

 

ארנה וליאנה לב, ככל הנראה ב-1943, כמה חודשים לפני שנשלחו לאושוויץ

ארנה וליאנה לב, ככל הנראה ב-1943, כמה חודשים לפני שנשלחו לאושוויץ

לאחר כמה חילופי אימיילים, התברר שאסטריד מתגוררת בדיוק באותו מספר בית ובדירה שמעל דירת משפחתי. היא הזמינה אותי לשהות בדירה בזמן ביקורי בברלין. הצעתי לדיירי הבית והרחוב להקריא את מכתבי משפחתי בפני המצלמה שלי, והם נענו. השהות בבית וצילום הקראת המכתבים היו עבורי חוויה חזקה, טעונה ומורכבת. עבודת הווידיאו תוצג בתערוכה ביוני הקרוב באוסטריה, וביולי בתל אביב.
העיסוק בשואה — עבורי ועבור רבים אחרים — הוא הליכה בשדה מוקשים, שבו כל תזוזה לא מדויקת עלולה לגרום לכאב, לכעס ולחוסר הבנה. אחת השאלות המעסיקות אותי היא כמה רחוק אני מוכן ללכת עם הדיאלוג בנושא. אני חש שהיכולת שלי לנהל דיאלוג פתוח אמנותי ואנושי עם אמן כמו דרשמידט, קשורה במסלול אחר של חיי, המסלול המחקרי וההיסטורי, שבמסגרתו אני חוקר את תורתו החברתית והמוסרית של מהטמה גנדהי (כן, גנדהי עם ה"א. אגב, בפגישה עם איתמר בן-אבי בלונדון ב-1930, ציין בפניו גנדהי את חשיבות ה-H בשמו). גנדהי, הנביא הגדול של אי-ציות אזרחי ומאבק לא-אלים (סאטיאגרהא), מדגיש את הצורך בהפרדה בין המעשה הרע עצמו לבין מבצע המעשה, אכזרי ככל שיהיה, ואני מאמין שללא העיסוק האינטנסיבי שלי בתכנים האלה, לא הייתי מתמודד עם השואה באותו אופן.

***

גנדהי החל את פעילותו הציבורית בדרום אפריקה בסוף המאה ה-19, שם הנהיג בהצלחה מאבק לא-אלים נגד אפליית האוכלוסייה ההודית. בדרום אפריקה פגש גם את האיש שהפך לידיד הנפש הקרוב ביותר שלו, הארכיטקט היהודי-גרמני הרמן קלנבאך, שהיגר לדרום אפריקה ב-1896. גנדהי וקלנבאך הקימו ב-1910 את חוות טולסטוי, שבה התנסו באורח חיים אלטרנטיבי מבחינה מוסרית ורוחנית. בסך הכל חיו השניים יחד במשך כשמונה שנים. לגנדהי היו לא מעט תומכים מערביים משמעותיים, שבין הבולטים שבהם היו גם כמה וכמה יהודים (היהודי האנגלי הנרי פולק, מזכירתו הנאמנה של גנדהי סוניה סלזין, איזק גבריאל, בני הזוג ווגל/פוגל ואחרים, שכמעט ונשכחו מדפי ההיסטוריה), אך מכל תומכיו הלבנים היה זה קלנבאך שחלק עימו את הרגעים האינטימיים בחייו, ויחסיהם מעוררים מחלוקות ותהיות עד היום.
העיתונאי זוכה פרס פוליצר ג'וזף לליוולד רמז בספרו מ-2011 שבין קלנבאך לגנדהי התקיימו יחסים ארוטיים, רמיזה שעוררה סערה בהודו ובעולם כולו. בעת הפרסום של לליוולד כבר היה ספרי "ידידי נפש — הסיפור של מהטמה גנדהי והרמן קלנבאך"* בדפוס, ובו עסקתי בין השאר גם בסוגיה המרתקת של גנדהי והמיניות. מבלי להיכנס כאן לעומקה, נאמר כי גנדהי אכן כתב לקלנבאך מכתבים רבים שבהם השתמש בביטויי אהבה, אולם צריך להכיר לעומק את סגנון כתיבתו, ואין זה נכון לשפוט את מכתביו לפי הטרמינולוגיה המקובלת כיום.

גנדי וקלנבאך בעת בניית ביתו של קלנבאך שבו התגוררו ביחד (1909). למעלה: באשראם ב-1937

גנדי וקלנבאך בעת בניית ביתו של קלנבאך שבו התגוררו ביחד (1909). למעלה: השניים באשראם ב-1937 (הצילומים מארכיון קלנבאך — באדיבות שמעון לב)

גנדהי נדר פרישות מינית (ברמהצ'אריה) לאחר שחזה בזוועות מרד הזולו ב-1906, והיה זה נושא שעימו נאבק רבות במשך כל חייו. הוא הדגיש באופן עקבי את חשיבות הפרישות המינית להתפתחות רוחנית, ורבות נכתב על כך במחקר. ברור שהמיניות והעיסוק האובססיבי של גנדהי בהתגברות על תשוקה מינית קשורים גם ליחסיו עם קלנבאך ומהווים נושא מרתק. היו אלה יחסים של שותפות וחברות, שאמנם ניתן להגדיר כהומו-אירוטיים, אך לא במובן של קיום יחסי מין.

לכאורה, מדוע בעצם אכפת לנו מה גנדהי וקלנבאך עשו בחדר המיטות הפרטי שלהם? אכפת לנו, משום שמשמעות הטענה שגנדהי וקלנבאך קיימו יחסי מין היא, שהשניים ניהלו חיים כפולים וצבועים בצורה העמוקה והשקרית ביותר שניתן להעלות על הדעת. טענה כזו אינה עולה בקנה אחד עם כל הידוע לנו מהמחקר ההיסטורי.

הנקודה המשמעותית היא, שקלנבאך היה השותף והאדם הקרוב ביותר לגנדהי באותם ימים, ומילא תפקיד חשוב בהתפתחות ובעיצוב אישיותו, בתקופה הנתפשת בשדה המחקרי כדרמטית בהקשר לפועלו העתידי במאבק לעצמאות הודו.

ליחסיהם של השניים היה היבט נוסף, כאשר ב-1937 נסע קלנבאך לבקשת משה שרת לאשרם של גנדהי בהודו, כדי לנסות ולגייס את תמיכתו בציונות. בהקשר זה עלתה גם שאלת מצבם של יהודי גרמניה תחת היטלר.

בנובמבר 1938, לאחר ליל הבדולח, פרסם גנדהי את הצהרתו "היהודים", שעסקה בשאלת ארץ ישראל ומצבם של יהודי גרמניה. הוא הציע ליהודים לפעול בדרך של אי-ציות אזרחי, על ידי התנגדות לא-אלימה למשטר הנאצי. גנדהי טען כי אי-שיתוף פעולה אקטיבי וסירוב לציית, אף במחיר הקרבת החיים, יהווה שיטה אפקטיבית להמיס את "לב האבן" של היטלר, הגם שחזה את האפשרות של שחיטה כוללת של יהודי אירופה:
"היכולים היהודים לעמוד בפני הרדיפות המאורגנות שאינן יודעות בושה? היש להם דרך לשמור על כבוד עצמם ואמצעי נגד הרגשת חוסר אונים ואבדון?… אילו הייתי יהודי שנולד בגרמניה והתפרנס בה, הייתי תובע את גרמניה כבֵיתי, ממש ככל גרמני זקוף קומה ביותר, וינסה נא לירות בי ולהורידני לבור כלא. הייתי מסרב להיות מגורש או לקבל על עצמי כל השפלה. ובעשותי כך לא הייתי מחכה עד שחבריי היהודים ישתתפו עמי בסירוב זה. אילו היה יהודי אחד או כל היהודים נוהגים כך — לא היה מצבם גרוע משהוא היום… אלימותו השיטתית של היטלר עלולה גם להביא לשחיטה כללית של היהודים כתשובה ראשונה על הכרזת מלחמה. אולם אילו היתה הנפש היהודית מוכנה לסבול מרצון, היתה אפילו שחיטה כזו בדמיוני עלולה להיהפך ליום תודה ושמחה לאלוהים שגאל את עמו ואף בידי עריץ, כי הירא אלוהים אינו יודע פחד".

אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת הוא שני מכתביו של גנדהי להיטלר, שנכתבו בניסיון, לכאורה נאיבי, למנוע את המלחמה המתקרבת. אך גנדהי היה רחוק מנאיביות ולפיכך צריך לבחון ניסיון זה לאור אמונתו העמוקה בדרך אי-האלימות, המחייבת לעשות כל מאמץ להתחשב ולהבין את האויב.

המכתב הראשון נכתב ב-23 ביולי 1939, אך הצנזורה הבריטית מנעה את שליחתו:
"חבר יקר, חבריי דרשו ממני לכתוב לך למען האנושות, אך התנגדתי לבקשה זאת בגלל ההרגשה שכל מכתב ממני יהיה בגדר עזות פנים. אך משהו אומר לי שאל לי להתחשב בכך ועלי לשטוח את בקשתי ככל שתהיה מועילה. זה די ברור שאתה כיום הוא האדם היחידי שיכול למנוע את המלחמה העלולה להפוך את האנושות לפראית. האם אתה חייב לשלם את המחיר הזה לעניין, כמה שיהיה בעל ערך עבורך? האם תקשיב לתחינתו של אחד שסר מרצונו מדרך המלחמה לא ללא הצלחה? בכל מקרה אני מייחל לסליחתך אם טעיתי בשליחת מכתב זה. אני נשאר ידידך היקר, מ.ק גנדהי".

מרים קוראת גלויה בחצר של תומסיוס 11  צילום: שמעון לב

מרים קוראת גלויה בחצר של תומסיוס 11
צילום: שמעון לב

הניסיון לשווק את אי-האלימות להיטלר מעיד אולי יותר מכל על חוסר הריאליזם הפוליטי של גנדהי. אך לגישתו, מלחמה היא תמיד אופציה גרועה יותר מכל האופציות האחרות. הפנייה להיטלר כ"חבר יקר", שקוממה עליו רבים, אינה שונה מפניות אחרות שלו למנהיגים שבהם נאבק. למעשה, אילו לא פנה כך להיטלר, היה בכך משהו מוזר. אחד העקרונות המרכזיים של גנדהי, השאובים מהבהגווד גיטא (Bhagavad Gita), הטקסט ההודי החשוב שליווה אותו כל חייו, הוא שהאפקטיביות של המעשה אינה שיקול, ולכן הפנייה להיטלר היתה חייבת להיעשות מבחינתו ללא קשר לתוצאותיה.

מכתבו השני של גנדהי להיטלר נכתב בערב חג המולד 1940, ופורסם כמכתב גלוי בעיתונות בשיא הצלחתם של הכוחות הגרמניים ברחבי אירופה, ובעת שבריטניה היתה בודדה במערכה נגד היטלר:
"במשך שלושים ושלוש השנים האחרונות, עיסוקי בחיים היה לחזק את החברוּת של כל האנושות על ידי ידידותי עם כל האנושות ללא קשר לגזע, צבע ואמונה. אין לנו ספק לגבי אומץ לבך ומסירותך לארץ אבותיך וגם איננו מאמינים שאתה מפלצת כפי שמתארים מתנגדיך. אך כתביך והצהרותיך ואלו של חבריך ומעריציך אינם מותירים מקום לספק שרבות מפעולותיך הן מפלצתיות…".

גנדהי אמנם פנה להיטלר כדי "שיעצור את המלחמה ויפנה לבוררות בין-לאומית", אך נראה שהמכתב מכוון לא פחות לאוזניים הודיות ובריטיות. לטענתו של גנדהי, אי-אלימות יכולה להביס אף את שילוב הכוחות האלימים ביותר בעולם, וכל ניצחון שהושג באלימות סופו שיובס על ידי כוח אחר חזק ממנו. "אם לא הבריטים, אז כוח אחר בוודאי ישפר את שיטתך ויכריע אותך בנשקך אתה", כתב גנדהי, מה שלשיטתו אכן הוכיח את עצמו בסופו של דבר.

גנדהי בוודאי קיבל באותה עת מידע מקלנבאך, ששהה לצידו באשרם בהודו. לקלנבאך היו קרובי משפחה בגרמניה, והוא חשש מאוד לגורלם. מידע הגיע גם מהסופר רומיין רולאן; מהכומר הגרמני-לותרני דיטריך בונהופר, מהמתנגדים הבולטים למשטר הנאצי, שביקר באשרם; מהסטודנטית היהודייה מרגרט שפיגל, שהצטרפה לאשרם לאחר שגורשה מאוניברסיטה בברלין; ומאישים בעלי השפעה ועיתונאים מכל העולם, שעלו אליו לרגל ועדכנו אותו במתרחש.

דבריו של גנדהי עוררו תרעומת וביקורת בעולם היהודי אף מצד מי שנימנו על מעריציו, כמו מרטין בובר, גדול הפילוסופים היהודים של המאה העשרים, ויהודה לייב מגנס, שעד השואה היה פציפיסט מוצהר כשלעצמו, וממנהיגי התנועה הרפורמית בארצות הברית. בובר ומגנס ראו בגנדהי דמות מופת ומורה דרך מוסרי, אך אפילו הם התקשו לקבל את דבריו, במיוחד לאור ניסיונו האישי של בובר, שעזב את גרמניה רק ב-1938. השניים תרגמו את הצהרת גנדהי לעברית, ופרסמו אותה בצירוף תגובותיהם, שנכתבו בזהירות רבה, בביטאונם "העל". בשל צירוף מקרים, גנדהי מעולם לא קרא את הדברים, אך הוא השיב למכתבו של אינטלקטואל יהודי אחר: חיים גרינברג, עורך הג'ואיש פרונטיר, הביטאון הציוני-סוציאליסטי באמריקה. גרינברג הדגיש שההודים בהנהגת גנדהי בדרום אפריקה מעולם לא נתקלו באכזריות כמו זו של גרמניה הנאצית, ולכן גנדהי אינו יכול להבין כי מאבק לא-אלים אינו רלוונטי במקרה של רוע קיצוני שכזה. גנדהי השיב כי עמדתו לא נכתבה כדי למתוח ביקורת על היהודים, אלא כיוון שידידיו היהודים ביקשו ממנו להגיב, וכאיש אמת לא יכול היה להימנע מלומר את אשר הוא מאמין בו. הוא קיבל את הטענה, שאף מנהיג יהודי לא יוכל לפעול בפומבי נגד המשטר הנאצי יותר מכמה דקות בגרמניה בטרם יוצא להורג, אך טען כי אין בכך כדי לערער על התועלת שבאי-האלימות, כיוון שיש לבחון את תוצאותיה בטווח הארוך. בנוסף, טען, כי יש לקחת בחשבון את ערכה המוסרי של משנתו גם לקורבן עצמו. מבחינת גנדהי, כל אדם, גם היטלר, מוכרח להיענות בסופו של דבר ל"הוכחות של אהבה": "אם זה לא הספיק כדי להמיס את לב האבן של מר היטלר, הרי זו רק הוכחה שלב זה עשוי מחומר קשה מאבן… אינני מתייאש מכך שהיטלר עוד ייענה לסבל האנושי, אפילו שהוא גרם לו".

גנדהי, הנביא הגדול של אי-ציות אזרחי ומאבק לא-אלים, מדגיש את הצורך בהפרדה בין המעשה הרע עצמו לבין מבצע המעשה, אכזרי ככל שיהיה

בובר ומגנס טענו במכתביהם לגנדהי שאין צורך ללמד את היהודים על אי-אלימות, מכיוון שדווקא היהודים הם אלה שנוקטים במסורת ארוכה של "קידוש השם". בובר העיד שראה במו עיניו בגרמניה מקרים רבים של הליכה אל המוות בגאווה ובהשלמה, אך ברור שמעשים כאלה לא השפיעו ולא יכלו להשפיע:
"בחמש השנים שביליתי תחת השלטון הנוכחי ראיתי מקרים רבים של סאטיאגרהא אמיתית מצד היהודים, הוכחות של רוח איתנה ללא מיקוח על זכויות וללא הרכנת ראש, ללא ניסיון להתחמק מתוצאותיה של התנהגות זו בכוח או בעורמה. אך פעולות אלו לא עשו אפילו את הרושם הקל ביותר על המדכאים. בנסיבות אלו התוצאה היתה הקרבה עצמית (מרטיריום) ללא כל תועלת, שאיש לא ראה אותה, הקרבה לריק. כזה היה גורלם של יהודים לאין מספר בגרמניה, רק אלוהים קיבל את עדותם".

מגנס אף מביא פרק חשוב ושנוי במחלוקת בתולדות יהודי גרמניה בזמן פרעות תתנ"ו (1096), במהלך מסע הצלב הראשון שבו טבחו הנוצרים ביהודים. אל מול הפרעות, רבנים ומנהיגי הקהילות רצחו את נשיהם וטפם ולאחר מכן התאבדו על מנת שלא ייאלצו להמיר את דתם לנצרות. מאות שנים מאוחר יותר, בתחילת שנות הארבעים, מצרך מבוקש ביותר בקרב יהודי ברלין היה גלולות ציאניד.

השאלה האם מוות על קידוש השם יכול להיחשב כדרך פעולה לא-אלימה היא מרתקת ומורכבת ואין מקום לדון בה כאן בהרחבה. גנדהי, מכל מקום, סבר שהתשובה על כך שלילית. הוא הבחין בין אי-אלימות של החלש, הנכנע ומשלים עם גורלו כשאין לו מוצא אחר, לבין אי-ציות שנעשה מעמדת בחירה וכוח, שמטרתו לגרום לטרנספורמציה רוחנית אצל היריב שתפסיק את שרשרת האלימות כולה.

גנדהי טען שהעם היהודי מעולם לא ניסה לפעול באמת על פי עקרון הסאטיאגרהא והביא כהוכחה את הפסוק "עין תחת עין ושן תחת שן". בנוסף טען, שבכל עיתון שהוא קורא הוא מוצא את דרישתם של יהודי העולם, לכך שאומות המערב יתאחדו כנגד גרמניה ויפתחו במלחמה כוללת נגדה.

כדוגמא לכך, שאפילו יהודי המאמין בכל ליבו באי-אלימות אינו יכול לאהוב את היטלר, הביא את קלנבאך, שנפל למשכב באותה עת באשרם בשל מחלת המלריה: "במקרה חי איתנו כעת ידיד יהודי המאמין בשכלו באי-אלימות, אולם טוען שאינו מסוגל להתפלל למען היטלר… איני רב איתו בשל רוגזו זה. רוצה הוא לנהוג באי-אלימות, אך סבלם של חבריו היהודים הוא יותר ממה שהוא יכול לשאת". קשה שלא לדמיין את קלנבאך המסכן, השוכב חולה ונקרע בין קרובי משפחתו בגרמניה לבין אמונתו באי-אלימות.

אחת הנקודות התמוהות היא שתיקתו המטרידה של גנדהי לאחר שנודעו ממדי השואה. התייחסותו היחידה להשמדת היהודים מופיעה בביוגרפיה הפופולרית שכתב היהודי האמריקאי לואיס פישר. גנדהי טען שם כי גם במבט לאחור הוא עדיין סבור שצדק: "היטלר הרג חמישה מיליון יהודים. זהו הפשע הגדול ביותר בזמננו. אך על היהודים היה להקריב את עצמם מרצונם לסכין הקצבים. היה עליהם להשליך את עצמם לתוך הים מהצוק… זה היה מעורר את דעת העולם ואת תושבי גרמניה… בכל מקרה נכנעו במיליונים".
(במאמר מוסגר יש להדגיש שגנדהי, בניגוד למרבית מנהיגי העולם, תמך באפשרות שפליטים יהודים מגרמניה ומאוסטריה, בעלי מקצועות נדרשים, יקבלו אשרות כניסה להודו. אך היו אלה דווקא הבריטים שמנעו זאת).

לואיז מרחוב תומסיוס 11 קוראת מכתב של ליאנה בחדר המדרגות. צילום: שמעון לב

לואיז מרחוב תומסיוס 11 קוראת מכתב של ליאנה בחדר המדרגות. צילום: שמעון לב

האם תנועה של אי שיתוף פעולה וחוסר ציות לדיכוי הנאצי, בעלת הד ציבורי רחב, היתה בכלל אפשרית? מצד אחד, יד הגורל והמקריות הן שקבעו ברובם המוחלט של המקרים את גזר הדין לחיים או למוות; אך מצד שני ניתן להניח, שהמאפיינים של אותם יהודים שניצלו מהתופת הנאצית היו דווקא אי-ציות להוראות ואי שיתוף פעולה, במקרים המועטים בהם היה הדבר אפשרי.

הפצע של השואה והמורכבות של העיסוק בה ימשיכו להיות חלק מהזהות ומההיסטוריה של היהודים, וכנראה גם של הגרמנים. אך להבנתי, אפשר כיום להתייחס לעמדתו של גנדהי לגבי השואה גם כשאלה עקרונית, שבה השואה משמשת כמקרה מבחן קיצוני. האם מאבק לא-אלים מתאים כנגד כל סוג של משטר? או שמא הוא מתאים רק כנגד משטרים בעלי מידה כזו או אחרת של ליברליות ושמירת חוק, שבהם יש משמעות לדעת הקהל? דבקותו חסרת הפשרות של גנדהי באי-אלימות היא הסמן הקיצוני, שעל פיו אנו יכולים לשקול את עמדתנו בנושא.

*Shimon Lev, Soulmate — The Story of Mahatma Gandhi and Hermann Kallenbach, Orient BlackSwan, India, 2012.

תגובות