התקיפה בקרויצברג פגעה בעין של יוני יהב, אבל לא בתפישת העולם שלו

את רוב חייו הבוגרים עד כה הקדיש יוני יהב להתעמקות בתרבות הערבית בכלל והפלסטינית בפרט, ולקידום דיאלוג לא אלים. דווקא בברלין חטף אגרוף לפנים, אבל הוא רואה בכך חלק מהמסע: "זה לא ערער אותי מבחינת החשיבות של ראיית האנושיות באחר. זה חלק ממי שאני". ראיון ראשון

ב-26 באפריל הופיעה בעיתונות הגרמנית ידיעה קצרה על כך שיום קודם לכן תקפו שישה צעירים פלסטינים בחור ישראלי ב-Graefestraße שבקרויצברג. כשבועיים לאחר מכן פורסמו ידיעות נוספות על המקרה, בעקבות הודעת המשטרה כי עצרה שלושה חשודים במעשה, שניים בני 17 ואחד בן 22. בכלי התקשורת הוגדר המקרה כתקרית אנטישמית, ולחלק מהידיעות (למשל באתרי הטאגסשפיגל והברלינר מורגנפוסט) אף הוצמדה תמונה מהגב של גבר יהודי מבוגר עם כיפה.

יוני יהב, בן 31, לא מזכיר בשום דבר את צילומי האילוסטרציה הללו. כמה שבועות לאחר המקרה, כשהפנים היפות שלו כבר החלימו כמעט לגמרי, אבל סימני המכות שחטף בכל זאת ניכרים עדיין בעינו השמאלית ומסביבה, אנחנו יושבים בדירה שמתחתיה הותקף, במתחם פנימי בחלק הדרומי של Graefestraße, בין Urbanstraße לפארק Hasenheide. איתנו יושבת גם רותם אריאב, בת 29, בת זוגו בארבע השנים האחרונות, שהיתה לצדו בעת התקיפה.

צילומים: בועז ארד

צילומים: בועז ארד

 

השיחה על המקרה לא קלה להם. לא רק בגלל הטראומה האישית, אלא גם משום שהם חוששים מהשטחה של מה שאירע, מקריאה של המציאות בשחור-לבן היכן שהם מזהים חמישים גוונים של אפור. ואכן, נדמה שגם תסריטאי מחונן לא יכול היה לכתוב את הביוגרפיה של יוני באופן שיסמל את המציאות המורכבת בצורה טובה יותר.
הוא גדל כאח הבכור מבין שלושה בבית מסורתי בירושלים, "אבא דתי שנולד בתימן ואמא אמריקאית שהיתה פחות מחוברת לדת, והם נפגשו איפשהו באמצע". ההורים לא היו פעילים פוליטית, אבל "תמיד היתה עמדה מאוד ברורה לגבי עניינים מוסריים וחברתיים". המודעות הפוליטית שלו עצמו החלה לנבוט בתיכון, אחרי שהשתתף במסע לפולין. "זה יצר אצלי משבר, הרגשתי שהיה פער בין איך שאני קראתי את ההיסטוריה לבין מה שקיבלנו כהכנה לסיור ובסיור עצמו. אני זוכר חברים מהשכבה מדברים בלהט על כך שיהודים צריכים לעמוד על שלהם ולהתגונן, והחיבור לשירות הצבאי, והצעדות עם הדגל… זה יצר אצלי איזשהו דיסוננס, שגרם לי להתחיל לחשוב באופן ביקורתי על הצבא ועל החברה הישראלית".

עם סיום התיכון, בעודו מתלבט אם להצטרף לגרעין נח"ל, הגיעה בדואר מעטפה מהמכון ללימודי ערבית בגבעת חביבה. "זה נקרא 'המרכז היהודי ערבי לשלום', אבל כנהוג בארץ גם הצבא שותף. יש קורס צבאי ויש קורס אזרחי. אני הלכתי לקורס האזרחי אבל היה לי ברור שזה מן הסתם באישור הצבא ובביקורת הצבא, ובאמת בפועל כולם לומדים ביחד, באווירה חצי צבאית חצי אזרחית. בסופו של דבר כולנו גם התגייסנו למודיעין". הוא אף יצא לקורס קצינים, והשתחרר אחרי ארבע שנים, עם סיומה של מלחמת לבנון השנייה. "מבחינת היחס לאחר, ברור שבמודיעין סופגים גישה מאוד ספציפית. בעצם השתמשתי בשפה ובתרבות הערבית ככלי, אבל באותו הזמן לא היתה לי בעיה עם זה".

אחרי השחרור טס עם חברים למקסיקו, ומשם לארה"ב. כאזרח אמריקאי (מצד אמא) החליט לעבוד בניו יורק, ואחרי שורת עבודות מזדמנות התביית על משרת עוזר אישי של רב אורתודוקסי. אחרי עוד גיחה לפסיכומטרי בישראל יצא למסע אופניים של שמונה חודשים באירופה, ורכב דרך איטליה, יוון, אלבניה, מונטנגרו, קרואטיה, סלובניה, גרמניה, שוויץ, צרפת וספרד. כשחזר לארץ נרשם ללימודי פילוסופיה ומזרח תיכון בירושלים.

כמה חודשים לתוך הלימודים, הזמין אותו חבר להצטרף כמתרגם לערבית באירוע של "לוחמים לשלום", תנועה שהוקמה במשותף על ידי פלסטינים וישראלים שלקחו חלק פעיל במעגל האלימות והחליטו להניח את נשקם ולהילחם ביחד למען השלום. העקרון הבסיסי והמרכזי של התנועה הוא פעילות אך ורק בדרכים לא אלימות. "הגעתי לענתא לתרגם בפעילות של קבוצת ירושלים אל-קודס, הקבוצה הראשונה שקמה בתנועה. היו שם די הרבה פלסטינים, ואני זוכר שזאת היתה תחושה קצת מוזרה. התרגלתי להשתמש בערבית שלי ככלי, ופתאום הייתי צריך לעשות בה שימוש כן. זה משהו שתמיד רציתי, אבל פתאום זה קרה והייתי צריך לתת אמון מלא בצד השני. זה היה משהו חדש בשבילי. במהלך השירות הצבאי אהבתי להסתובב במזרח ירושלים, אבל לא הרגשתי בטוח לחלוטין והייתי הולך על אזרחי עם הנשק שלי במקום נסתר. איכשהו עד אותו יום לא עשיתי את המעבר הזה של להיות בן אדם מול הצד השני באופן פתוח לחלוטין, וזה היה המקום הראשון שהיתה לי הזדמנות לעשות את זה".
במקביל להעמקת הפעילות שלו ב"לוחמים לשלום", היה שותף גם להקמת Gate, ארגון ששם לו למטרה להפגיש בין תיכוניסטים ישראלים ופלסטינים ממזרח ומערב ירושלים. במשך יותר משנתיים פעלו הקבוצות, "אבל באיזשהו שלב היה מאוד קשה להמשיך, בגלל כל מיני סוגיות פוליטיות מול מנהלי בתי הספר, גם במזרח העיר וגם במערבה".

עם בת הזוג רותם, שהיתה לצדו בעת התקיפה. "טוב שאנחנו יחד בסיפור הזה"

עם בת הזוג רותם, שהיתה לצדו בעת התקיפה. "טוב שאנחנו יחד בסיפור הזה"

אחרי שהכיר את רותם בחוג לפילוסופיה וסיים את התואר הראשון, החל ללמד עברית במזרח ירושלים. "זה היה עוד צעד של להכיר את הצד השני, הפעם בלי ההקשר הפוליטי. התחלתי במכללה פלסטינית פרטית באיזור ראס אל עמוד. בעבר פעל שם מפעל לייצור מכונות קפה של משפחת סלאמה, אבל כיום החומה עוברת בסמוך ונפסק המסחר עם הגדה, אז הם הקימו בית ספר לעברית. רוב התלמידים היו נשים, בעיקר מסורתיות עם חיג'אב. באופן די מפתיע הן היו מאוד פתוחות, ולמדתי הרבה על חיי הנשים במזרח ירושלים. בהמשך לימדתי גם בבית חנינא, ובשני המקומות נוצרו לי הרבה קשרים אישיים עם פלסטינים ממזרח ירושלים. היינו בביקורים ובטיולים והם באו אלינו. בשונה מהקשרים ב'לוחמים לשלום', כאן נוצרו חברויות שלא היה בהן את ההקשר הפוליטי אלא להיפך, היה אפילו ניסיון מודע לא להתעסק בפוליטיקה".

אחרי התלבטויות נרשם גם לתואר שני בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. "ההכרות עם ד"ר הלל כהן, שהוא מרצה בכיר בחוג וגם אחד ממקימי לוחמים לשלום, חשפה בפניי צדדים בחברה הפלסטינית שהשפיעו עלי ופתחו לי כיווני מחשבה חדשים". אחרי כשנה של לימודים קיבל אימייל שמשך את תשומת לבו, על תוכנית לתואר שני באוניברסיטה החופשית של ברלין, שנקראת Intellectual Encounters of the Islamicate World. השימוש במילה Islamicate אינו שגוי, אלא מכוון לכך שהתוכנית לא עוסקת רק בדת האסלאם אלא גם בהיסטוריה האינטלקטואלית של יהודים ונוצרים שכתבו בהקשר תרבותי מוסלמי (למשל יהודה הלוי והרמב"ם). למעשה, ה-Freie Universität מקיימת באמצעות התוכנית הזאת שיתוף פעולה בין האוניברסיטה העברית לאוניברסיטת אל קודס. במחזור של יוני משתתפים שני ישראלים, שישה פלסטינים ופלסטיניות, איראני, אינדונזי ואמריקאי.

מה תחום המחקר שלך?

"יש זרם פילוסופי באסלאם שנקרא כלאם ('מילים' בתרגום ליטרלי). זו תנועה שצמחה החל מהמאה השמינית, ונטועה בגישה רציונלית לתיאולוגיה. מולה צמחה ריאקציה מסורתנית, אנשי החדית' והסונה. בעוד שהשיח הפילוסופי מנסה לנתק מושגים מהקונטקסט שלהם, לדון במושגים מופשטים של טוב ורע, החדית' והסונה מנסים ליצור תיאולוגיה שנטועה בתוך הקונטקסט הסיפורי, הלירי. פגשתי בעולם המוסלמי הרבה צדדים, ומעניין אותי לבחון את השורשים האינטלקטואליים שלהם. מדובר בהיסטוריה די עתיקה, אבל היא רלבנטית גם להיום. המחויבות של המסורתנים לנרטיב מרתקת אותי".

תוכנית הלימודים מחייבת את המשתתפים לשהות בברלין רק למשך כמה שבועות במהלך השנה, אבל יוני ורותם החליטו לנצל את ההזדמנות ולבדוק את השמועות על ברלין המדהימה. "רצינו לחיות קצת מחוץ לירושלים ולסכסוך", אומרת רותם בחיוך שמכיל בתוכו כבר את האירוניה של מי שיודעת מה צפוי בפרקים הבאים.

הם נחתו בעיר בפברואר ועד מהרה התאהבו באיזור Graefestraße ומצאו בו דירה. שניהם התחילו ללמוד גרמנית בבית ספר סמוך ב-Kotbusser Damm ונכנסו אט אט לשגרת חיים חדשה.
ביום חמישי, 24 באפריל, חזרו הביתה בסביבות תשע-עשר בערב עם חברה של רותם שהתארחה אצלם. יוני חזר למטה כדי לנעול את האופניים שלו במרתף, אך גילה שהמרתף מוצף. אחרי שעדכן את השכנים הוא יצא לנעול את האופניים בחצר (הבניין לא נמצא על הרחוב עצמו, אלא במעין מתחם פנימי שהכניסה אליו מ-Graefestraße). בעודו מתעסק עם האופניים הגיעה למקום קבוצת צעירים, שהתחילו לשאול אותו שאלות בגרמנית. אחרי חודשיים בלבד בברלין, הגרמנית שלו היתה עדיין מאוד מוגבלת. "הבנתי רק שהם שואלים אם אני סטודנט ומאיפה אני בא. עניתי 'Aus Israel'. הם התחילו ישר לקלל אותי בערבית, קללות שאנחנו מכירים, על אמא שלי ואחותי. עניתי להם בערבית: 'אתם לא מכירים את אחותי, אתם לא מכירים את אמא שלי, אתם לא מכירים אותי'. אז אחד מהם אמר 'אינתא ערב א-דאח'ל?'. ערב א-דאח'ל זה 'ערבי פנימי' בתרגום מילולי, זה אחד הכינויים הפלסטיניים ל'ערבי ישראלי'. עניתי, 'לא, אנא יאהודי'. הם המשיכו לקלל ואמרו בערבית 'איפה אתה גר, נבוא לזיין אותך'."

חששת שזה עלול להידרדר לאלימות פיזית?

"המציאות כאן מבלבלת. מצד אחד התחושה בחלק הזה של השכונה היא קצת של בועה, זה מזכיר לי את מזרח ירושלים, חברה מוחלשת עם עולם משלה. מצד שני אנחנו בברלין – במרכז העיר הכי פתוחה וסובלנית בעולם. אני חושב שלא ידעתי בכלל למה לצפות. בכל מקרה לא רציתי לעזוב ככה, הרגשתי שזו סיטואציה בעייתית. שאלתי אותם מאיפה הם. אחד מהם אמר 'אנחנו מפלסטין. הוא מקלנסוואה, הוא מרמאללה והוא מחיפה'. אמרתי להם שזה לא בסדר שהם שונאים אותי בלי להכיר אותי, והבחור הרגוע יותר בחבורה אמר 'אתה לא מבין למה אנחנו שונאים אותך? אתם הורגים את העם שלנו'. ואז מישהו מהם קילל את ביבי נתניהו. אמרתי 'אני נגד ביבי נתניהו, אני נגד הכיבוש', אז הוא שאל 'היית בצבא?' אמרתי שכן. אז הוא אמר 'אתם שקרנים כולכם, אתם הורגים את העם שלנו'. אמרתי שיש לי חברים ערבים, אז הוא אמר 'כן, אתם קונים אותם בכסף שלכם'. היה ממש קשה לדבר. תוך כדי, החבר'ה האחרים התחילו יותר להתלהם והיתה אנרגיה רעה כזאת. אחד הבחורים נצמד אלי, הוא החזיק ביד בקבוק מיץ אבל נדף ממנו גם ריח של אלכוהול. הוא נצמד אלי וחזר מיליון פעם בערבית: 'אתה רוצה שאני אזיין אותך? שאני אזיין אותך? שאני אזיין אותך?'. אמרתי לו שאני לא מפחד. היה לי חשוב לא להתלהם אבל גם לא לוותר על הגישה שלי. הרגשתי שלברוח הביתה זו בעיה, שצריך להגיע למקום של הבנה, של דיבור. אמרתי להם 'אתם איבדתם את התרבות שלכם'. ואז הבחור הרגוע יותר אמר 'אוקי, אוקי, אנחנו לא רוצים בעיות'. נעלתי את האופניים ממש מולם ועליתי הביתה. אמרתי להם 'סלמאת', ומישהו מהם ענה 'שוּ סלמאת?'".
הוא חזר הביתה מוטרד, אבל לא רצה להדאיג את החברה שהתארחה אצלם וסיפר לרותם על מה שקרה בקצרה רק לפני שהלכו לישון.

רותם, דאגת?

"אני לא חושבת שהבנתי עד הסוף. בגלל שהיתה פה חברה והסיטואציה היתה פחות אינטימית לא נתנו לזה ממש מקום. הוא כן אמר שהוא חושש שהם יהרסו את האופניים שלו, אלה האופניים שהוא עשה איתם את הטיול הגדול".
למחרת בבוקר, יום שישי, יוני גילה שאכן נלקח מתקן מיוחד לטלפון שהיה מחובר לאופניים, אבל הוא ורותם המשיכו בשגרת יומם. "היה יום שמש מדהים והלכנו לפגוש חברים מהלימודי גרמנית בגורליצר פארק. חזרנו בסביבות שלוש אפופי בירה ושמש, ועלינו להכין שיעורי בית לפני השיעור שמתחיל בחמש".
בסביבות רבע לחמש ירדו ביחד למטה והלכו לכיוון האופניים. על הספסלים הסמוכים ישבו הפעם צעירים אחרים, אבל איתם גם הבחור שיום קודם לכן איים על יוני עם הבקבוק ביד. "כשניגשנו לפתוח את המנעולים של האופניים הוא אמר לאחרים 'האדא אל יאהודי'. הם התחילו לקלל אותנו בגרמנית ובערבית. אמרתי להם בערבית 'אני לא מבין למה אתם מתנהגים ככה. למה גנבתם לי את המתקן מהאופניים?'. הוא הסביר לחברים שלו משהו בגרמנית וחייך, היה נראה שזה עובר לידו. ואז אמרתי לו 'אין לך כבוד'. בערבית יש מילים לכל מיני סוגי כבוד, ואני השתמשתי ב'שרף', שזה מעין כבוד כללי כזה, איך אתה מקבל אורחים ומתייחס לאנשים אחרים. זו אמירה קצת חנונית, אולי כמו להגיד למישהו בעברית 'אין לך מוסר'. אבל כשאמרתי לו את זה הוא קם ואמר, 'אה, אין לי כבוד בגלל שלא הרבצתי לך אתמול בלילה?'. אני התכוונתי לזה ממקום של איך שהם מתייחסים אלינו והסיפור עם האופניים, אבל הוא הבין שאני אומר שאתמול בערב לא היה לו אומץ להרביץ לי. הוא אמנם שאל שאלה, אבל לא הספקתי לענות. הוא נעמד מולי והדבר הבא שאני זוכר זה שהתנדנדתי ורותם היתה מולי".
רותם: "אני זוכרת קצת יותר ממנו. את האגרוף הראשון אני זוכרת ואת השני רק שמעתי. כנראה שאותו בחור נתן את שניהם, למרות שהם כן עשו איזה מעגל מסביבנו. צעקתי עליהם בערבית ובעברית, 'חלאס, תלכו כבר', והם הלכו".

היא הספיקה לאחוז בו כשאיבד את ההכרה, כדי שלא ייפול. "כשהוא חזר להכרה הוא אמר דבר ראשון 'טוב, צריך להתקשר למשטרה'". ממש במקרה למדה רותם יום קודם לכן בשיעור גרמנית את מספר החירום. "השוטרים הגיעו אחרי רבע שעה, קצת פקידים כאלה, אמרו שאם היינו אומרים שזה דחוף הם היו מגיעים מהר יותר… כשהם סיימו לתחקר אותנו התכוונו לקחת את האופניים ולנסוע לבית החולים ב-Urbanstraße, אבל אז הם אמרו שחוקרי פשעי השנאה ביקשו שנמתין להם". בשלב הזה יוני לא התייחס ברצינות לפציעה, אבל רותם התעקשה ללכת קודם כל לטיפול רפואי. "השוטרים היו ממש נחמדים, לקחו אותנו ברכב לבית החולים, וכשהבנו שאין שם מחלקת עיניים הם המשיכו איתנו לנויקלן. הם גם עשו איתנו את הבירוקרטיה של ההתחלה, וזה חסך לנו המון זמן".

אחרי בדיקה של רופא עיניים, סריקת סיטי ובדיקה של רופא אף אוזן גרון, יוני הוחזר למחלקה הנוירולוגית משום שהתגלה שהוא סובל משברים בבסיס ארובת העין ובאף. "הבעיה היא ששבר בבסיס ארובת העין יכול ליצור מצב שבו העין שוקעת אחרי תקופה מסוימת. הם החליטו להשאיר אותי להשגחה בלילה ואמרו שאצטרך לעבור ניתוח אחרי 10-8 ימים. רק אז הבנתי שזה קצת יותר רציני ממה שחשבתי".
בסביבות אחת בלילה רותם התפנתה לשלוח סמס לאחות של יוני כדי שתעדכן את המשפחה. מכיוון שלא הורשתה להישאר לצדו בבית החולים במהלך הלילה, חזרה לבד לדירה. "לא פחדתי, אני חושבת שרק יום יומיים אחר כך התחלתי להגיב רגשית".

למחרת חזר גם יוני לדירה, עם עין סגורה ופנים נפוחות. "המשפחות שלנו היו די לחוצות, רצו שנעלה על טיסה ונחזור לארץ מייד", נזכרת רותם, "אבל שכנענו אותם שאנחנו צריכים כמה ימים לראות מה עושים".

רותם: "התחושה היתה שהדרך לשים את זה מאחורינו היא דווקא להישאר. להתמודד. יוני אמר שהוא לא רוצה לעבור דירה, וכשהבחור בפלאפל ישאל אותו מאיפה הוא, להתנהג אחרת. כי באמת, חמש פעמים בשבוע שואלים פה מאיפה אתה"

בסופו של דבר ביטוח הנסיעות שלהם החליט להמשיך את הטיפול בארץ. יום לפני הטיסה הודיע יוני למשטרה שהוא נוסע לישראל. "הם ביקשו להגיע למחרת, לפני שאנחנו נוסעים. את רותם הם הכניסו לרכב עם חלונות כהים ונסעו בשכונה כדי שאולי היא תזהה מישהו מהתוקפים, ואותי שלחו להסתובב בשכונה עם שוטרים 'חשאיים'. הם אמנם לבשו בגדים אזרחיים וגלגלו סיגריות, אבל כל אחד שני מטר עם אוזניות, ברור בדיוק מי הם". רותם: "רצינו לשתף פעולה עם החקירה הפלילית, אבל זאת היתה החלטה גרועה שלהם להסתובב עם יוני כאן עם הפנס בעין באור יום". יוני: "השוטרים התחילו גם להגיד לי כל מיני דברים כמו 'מה אתה גר פה עם האנשים האלה, אני לא הייתי מתקרב אליהם'. זאת היתה סיטואציה די גרועה שלא רציתי להגיע אליה".

באותו ערב טסו לארץ, שם בסופו של דבר שני מומחים בהדסה המליצו לוותר על הניתוח. "שניהם אמרו שהשקיעה תהיה מינימלית, שלא תהיה פגיעה תפקודית ככל הנראה. אחת הרופאות אמרה שאולי אני אוכל להסתכל פחות למעלה, אבל שאני בכל מקרה צריך להסתכל קדימה… אולי תהיה פגיעה אסתטית, אבל מינימלית, וניתוח זה סיכון גדול יותר".

בזמן ששהו בישראל חלו כמה התפתחויות מסעירות. "ביום שטסנו פגשתי בחורה ברזילאית מהלימודים ונזכרתי שהיא מחפשת מקום לגור. הצעתי לה להיות בדירה שלנו בשבועיים שלא נהיה כאן. היא הכירה אותי בסך הכל שבועיים, סיפרתי לה בשתי דקות מה קרה ונתתי לה מפתחות. כמה ימים אחר כך היא כתבה לי שהבחור שכנראה הרביץ לי דפק בדלת פעמיים, מלווה בשני מבוגרים. הוא בא להתנצל, פעם אחת הם גם הביאו שוקולד ופרחים. היא אמרה שהיא הרגישה לא נוח, כי הם שאלו כמה פעמים מתי אנחנו חוזרים והיא אמרה שהיא לא יכולה למסור להם מידע. גם הגרמנית שלה כמובן מאוד בסיסית, אז אנחנו לא יודעים בדיוק מה הם אמרו. התלבטתי מה לעשות, אבל המשטרה היתה איתי בקשר והם כתבו שהם עדיין מנסים למצוא את התוקפים, אז כתבתי להם שאחד מהם בא להתנצל לפני יומיים ושיש מישהי שגרה אצלנו בדירה. הבחורה המסכנה, שחשבה שרק קיבלה דירה לשמור עליה, נאלצה ללכת לתיחקור בטמפלהוף. היא ישבה שם שעות ועברה על תמונות עד שזיהתה את הבחור. למחרת היא ראתה בשכונה את אחד המבוגרים שבאו איתו ושאלה אם הוא הבן שלו. הוא אמר שלא, אבל היא הצליחה להוציא ממנו את השם הפרטי של הבחור הצעיר. ככה המשטרה כנראה וידאה שיש להם את האדם הנכון. כשחזרנו מהארץ גם אנחנו זיהינו אותו בווידאו".

כשבוע לאחר האירוע, כשיוני ורותם היו בארץ, הבחור התוקף דפק על דלת הדירה מלווה בשני מבוגרים. "מכרה שגרה אצלנו סיפרה שהוא בא להתנצל, ופעם אחת הוא גם הביא שוקולד ופרחים. המידע הזה היה מאוד משמעותי בשבילנו"

ההתפתחות השנייה אירעה כתוצאה מצירוף מקרים. יוני: "אחרי כמה ימים כתבה לי מישהי מהתוכנית שלי באוניברסיטה, שהבינה בדיעבד שהיא עברה מתחת לבית שלנו בדיוק כשהרביצו לי. במקור היא מאלג'יר, היא למדה עברית וחיה שנה בטהרן, ואמא שלה גרה ממש בשכנות אלינו. היא כתבה שאמא שלה מכירה אישה פלסטינית שמשמשת כמתווכת בין הקהילה של השכונה לרשויות, ושהיא תנסה לעזור".
רותם: "התחושה שקיבלנו שיש לנו כתובת, יחד עם המידע על כך שהבחור בא להתנצל, היתה מאוד משמעותית בשבילנו. במשפחה רצו שנעבור דירה, היתה אווירה שאנחנו צריכים למצוא איזה מקום בורגני 'יותר בטוח', אבל החלטנו לחזור לדירה. יוני אמר לי באיזשהו שלב בדיונים שהיו על זה בארץ, שהוא לא רוצה לעבור לדירה אחרת, כאילו התחלה חדשה, ואז כשהבחור בפלאפל ישאל אותו מאיפה הוא, לחשוב פעמיים או להתנהג אחרת. זו היתה נקודה עצובה כזאת, כי באמת, חמש פעמים בשבוע שואלים פה מאיפה אתה. דווקא בברלין הרב-תרבותית והרב-גונית זה מאוד נוכח. כשחזרנו היה דכדוך כללי, והתחושה שלנו היתה שהדרך לשים את זה מאחורינו היא דווקא כן להישאר. להתמודד".

"האירוע שבר לי את פנטזיית האוטופיה של ברלין, וזה טוב. יש משהו מסנוור באוטופיה. אתה לא רואה את הצדדים היותר אפלים שכן צריך לשים לב אליהם"

"האירוע שבר לי את פנטזיית האוטופיה של ברלין, וזה טוב. יש משהו מסנוור באוטופיה. אתה לא רואה את הצדדים היותר אפלים שכן צריך לשים לב אליהם"

הייתם מגדירים את המקרה כתקרית אנטישמית?

יוני: "מצד אחד זה עושה לזה רידוד מסוים, השטחה. מצד שני, היו אלמנטים שקשורים באנטישמיות. כמו זה שהם אמרו 'אתם קונים את החברים הערבים שלכם בכסף שלכם', או שהם שאלו אותי 'אנתא יאהודי או מוסלם'. אבל זה נובע בעיקר מבורות או מחוסר מודעות פוליטית של לעשות את ההפרדה בין ישראלי ליהודי. גם פלסטינים בשטחים הרבה פעמים מדברים על יהודים ולא על ישראלים. חבר פלסטיני מהתוכנית, שלקח את התקיפה מאוד קשה, כעס כשהוא ראה שבג'רוזלם פוסט כתבו שזו תקיפה אנטישמית. אמרתי לו שזה נכון שעושים בזה שימוש פוליטי, אבל כן יש אלמנטים שנכנסים מהאנטישמיות האירופית הנוצרית לתוך המאבק הפלסטיני. אבל אני בטח לא מרגיש שהאירוע הזה היה אנטישמי באופן שאני מבין אנטישמיות. מהעבודה שלי כמתרגם במכון ויזנטל אני מכיר כל מיני גישות. יש אנשים שמחברים אנטישמיות לאמירה שאין זכות קיום לישראל כמדינה יהודית. אני דווקא לא בטוח שזו אנטישמיות, למרות שזה קשה לנו לשמוע. זה קשור בסכסוך. לאו דווקא בכיבוש, זה יותר עמוק".

כן, אם עד עכשיו הסיפור של יוני לא היה סמלי ומורכב מספיק, מאז 2007 הוא גם מתרגם מערבית לאנגלית עבור מכון ויזנטל. "אני מתעסק בדברים הכי קיצוניים שיש – פורומים של אל קאעידה, מדינת האסלאם, אנשים שמסבירים איך להרכיב פצצה, סרטים עם עריפת ראשים ודברים כאלה. אני לא מתחבר לאג'נדה הפוליטית של מכון ויזנטל, והם גם יודעים את זה, אבל התכנים האלה גם לא עוברים לידי".

התקיפה בלבלה אותך בהקשר האידיאולוגי?

"זה לא ערער אותי מבחינת אמונות היסוד שלי לגבי אי-אלימות, דיאלוג עם האחר, החשיבות של הגילוי והראייה של האנושיות באחר. אבל ברמה האישית אני כן חושב שזה הבהיר לי את העובדה שאני לא יכול לברוח – לא מהסכסוך כמו שקיוויתי, ולא מהזהות שלי. או שהזהות שלי היא פחות פלואידית ממה שחשבתי. כן היה לי חשוב להגיד בסיטואציה שאני מישראל. הזהות שלי מורכבת מהרבה היבטים, אבל זה כן אלמנט מרכזי ממי שאני. וקיבלתי את זה לפנים דווקא במקום שלא הייתי מצפה. זה שבר לי את פנטזיית האוטופיה של ברלין, ואני מרגיש שזה בסדר, שזה טוב. כי יש משהו מסנוור באוטופיה. אתה לא רואה את הצדדים הפחות מושלמים והיותר אפלים שכן צריך לשים לב אליהם. ואני חושב שגם באופן כללי בהתמודדות עם החיים, הצדדים האלה חשובים. חלק מהבחירה שלנו לחזור לדירה היתה ההבנה הזאת, שצריך להילחם בתחושות הפחד מול הנערים שיושבים כאן על הספסלים ואפילו בסלידה המסוימת. זה חשוב לי. זה חלק ממי שאני, חלק ממה שעשיתי בשנים האחרונות וחלק מהאמונה שלי. להיכנס למקום שהוא קצת מפחיד, אנשים שיש לך איזושהי רתיעה מסוימת מהם, או איזושהי תחושת סכנה – זאת היתה החוויה שלי גם עם הצד הפלסטיני בארץ – ולגלות שהם בני אדם. זה מסע כזה, ולדעתי זה מסע מאוד חשוב. הוא נותן לי המון כוח".

באמצעות הסטודנטית שאמה חיה בשכונה הגיעו לפגישה עם מנהל המתנ"ס המקומי, שהוא עצמו ממוצא מצרי. "הוא דיבר בצער על המקרה, אמר שהם לא מאמינים שזה קרה פה, והם לוקחים את זה מאוד ברצינות. הוא גם לקח אותנו לביטחון, מסתבר שיש כאן סיורים של חברת ביטחון כל יום החל מחמש בערב, שלא ברור אם זה סימן טוב או רע. בכל אופן, הוא נתן לנו תחושה שיש לנו כתובת, שאין תמיכה בהתנהגות הזאת. זה היה חשוב, כי אחרי התקיפה הרגשנו שכולם כאן קשורים לכולם והיינו קצת מאוימים". רותם: "ממש אחרי האירוע הלכנו במתחם ואיזה בחור נעמד, חסם לנו את הדרך והסתכל על הפנס של יוני כך שהיה ברור שהוא מאיים. עם זה טסנו לארץ, בתחושה שאנחנו לא סומכים על המשטרה, שאנחנו מרגישים שכל הבלוק יודע". יוני: "הדרך שבה הצעירים פה יושבים בכניסה ובחצרות, ברור שיש בה אמירה שהם בעלי הבית. מצד שני יש את המרחק הגרמני, התחושה שהם לא ייצרו איתך מגע, בגלל זה המקרה הפתיע אותי. ביום שלפני התקיפה הבחור 'הרגוע' אמר לי 'המדינה הגרמנית מאחוריכם, אבל אנחנו לא רוצים אתכם פה'. הוא התכוון כאן, במתחם שבו אנחנו גרים. דיברנו על זה הרבה. אנחנו לא באים 'להתנחל' במקום שלא רוצים אותנו, או להוכיח איזו נקודה – זו לא המטרה. וצריך גם לזכור שבעוד ארבעה חודשים אני אסיים את התוכנית ונחזור לישראל".

"יש לי המון כבוד לסבל ולכאב של הפליטים. אני מרגיש שיש פה חוויה מאוד קשה של מהגרים. זה לא מה שאני מכיר, זה משהו יותר שבור, בעייתי. הרבה רמות סיבוך מעבר לסכסוך הישראלי-פלסטיני"

אתם עוד חושבים הרבה על האירוע?

יוני: "אני חושב על זה, משחזר את זה בראש". רותם: "בפוסט טראומה מדברים על כך שבחודש הראשון זה טבעי שיש את המחשבות והשחזורים, אבל אם זה ממשיך צריך להיות עירניים. זה טוב שאנחנו ביחד בסיפור הזה. לאט לאט זה מתחיל להרגיש רחוק באיזשהו אופן. אבל כשיוני יוצא לבד אני עדיין מוטרדת לפעמים".

היית רוצה להיפגש עם מי שתקף אותך?

"הייתי שמח. אני יודע שיכול להיות שאני אתאכזב. יש אכזבות בחיים, האגרוף הזה בפנים היה אכזבה, וזה היה מעצבן ומתסכל. אבל עדיין חשוב לי להתמודד ולהגיע לאיזושהי סגירה של הסיפור מבחינת הנרטיב שאנחנו מספרים לעצמנו. הייתי שמח לפגוש אותו או אנשים מהשכונה. ניסינו לרמוז ל'מתווכת' הפלסטינית שאנחנו רוצים לעשות את זה, אבל התרשמתי שהם רוצים לחיות את החיים שלהם ולא להתעסק עם הדברים האלה. הייתי שמח ליצור חיבור כזה. בעבר כל החוויות שלי בהקשר הזה היו חיוביות. יש משהו בתרבות הערבית שברגע שיצרת את הקשר של בן אדם מול בן אדם – קשה מאוד לחזור לאחור. מהר מאוד נוצר אמון וביטחון. אפילו כשהלכנו פעם לאיבוד בדרום הר חברון הרגשתי שזה בסדר, אם תדבר ערבית ותהיה בן אדם מול בן אדם לא יקרה כלום. ודווקא פה זה לא עבד. אני מרגיש שיש משהו בסיטואציה המקומית שאני לא מבין. אולי משהו בשילוב עם התרבות הגרמנית. ואולי זה הרקע של מחנות הפליטים בלבנון, שנחשבים גרועים במיוחד. הבנו שהרבה פלסטינים בשכונה הגיעו כפליטים מלבנון בשנות השבעים. יש לי המון כבוד לסבל ולכאב שלהם ואני מנסה להבין. אני מרגיש שיש פה משהו שונה, חוויה מאוד קשה של מהגרים. זה לא מה שאני מכיר, זה משהו יותר שבור, בעייתי. אני חש שיש כאן הרבה רמות סיבוך מעבר לסכסוך הישראלי-פלסטיני".

* מהמשטרה נמסר כי מכיוון ששניים מהחשודים הם קטינים, התיק נמצא תחת חיסיון. שלושת החשודים שוחררו, ויועמדו לדין במועד שעדיין לא נקבע.

סוכנים של שינוי: יוזמות משותפות נגד אנטישמיות ואסלאמופוביה בברלין

תגובות