נכנס להם ללב: קרדיולוג הילדים שמשאיר חותם במרכז הלב הגרמני

בשנתיים האחרונות תיקן ד"ר שגיא אסא הרבה לבבות של ילדים במרכז הלב ב-Charité. בין לבין הוא ליווה את שירה, ילדה ישראלית שממתינה כאן להשתלת לב, ואפילו הצליח לשנות קצת את הגישה של הצוות הגרמני. הקיץ הוא חוזר לארץ כדי להשלים את המשימה שלמענה יצא לדרך

כמו שתיכף תבינו, ד"ר שגיא אסא (42), קרדיולוג ילדים ומומחה לצנתורי לב מולדים התערבותיים, הספיק הרבה מאוד בשנתיים שבהן הוא נמצא בברלין. אבל יש עוד דבר אחד שהוא מקווה להספיק לפני שיחזור הקיץ עם משפחתו לישראל: להיות כאן בניתוח השתלת לב חדש לשירה איסכוב בת החמש, שמאושפזת כבר חצי שנה ב-Deutsche Herz Zentrum Berlin, המקום שבו בילה את רוב זמנו בעיר.

כתוצאה מסיבוך נדיר, וירוס פשוט של שפעת שבו לקתה לפני כשנה וחצי, הרס את הלב של שירה. היא הגיעה למצב בו הלב כבר לא תפקד, והיה ברור שהשתלה היא הפתרון היחידי. בישראל אין סטטיסטיקה לגבי זמן ההמתנה ללב של ילד, מכיוון שהמספרים קטנים מדי. אפשר לחכות שבוע או שש שנים. אבל לשירה לא היה זמן להמתין, וגם לא פתרון ביניים. למזלה, להוריה היה ביטוח בריאות פרטי, והיא הוטסה לברלין כדי לחיות בינתיים באמצעות ה-Berliner Heart, מכונת לב ריאה שהומצאה במרכז הלב הגרמני שבמתחם ה-Charité. המיוחד במכונה הוא ששירה יכולה לחיות איתה עד שיימצא לה הלב המתאים (הסטטיסטיקה האירופית עומדת על שנת המתנה), בעוד ששאר המכונות דורשות שתהיה מורדמת.

למרות שהמצב של שירה לא נגרם כתוצאה ממום לב מולד, תחום ההתמחות של אסא, הקשר בין הילדה המתוקה לרופא הישראלי עובר דרך כמה נקודות. אסא נשלח לכאן מטעם הארגון ההומניטרי "הצל לבו של ילד", שמתקיים מתרומות וטיפל מאז 1996 באלפי ילדים חולי לב במדינות מתפתחות. הארגון שולח צוותים רפואיים למדינות הללו, מכשיר צוותים רפואיים מקומיים במרכז הרפואי וולפסון בחולון ובמדינות עצמן, ומטיס ילדים לטיפולים בארץ. בימים אלה נמצא הארגון בשלבים מתקדמים של גיוס כספים להקמת מרכז לב לילדים ראשון מסוגו בארץ, ואסא הגיע להתמחוּת בברלין כמי שמיועד לנהל את חדר הצנתורים של המרכז החדש.

רפואת הלב הישראלית נחשבת אמנם למתקדמת, אבל המרכז הברלינאי הוא בליגה אחרת: בתחום שבו הטכנולוגיה מתפתחת כמעט מדי יום, עובדים כאן עם הציוד החדשני ביותר. מה שפורמלית יהיה מקובל במרכזים רפואיים בעוד כמה שנים, נמצא כבר כאן בשימוש. למעשה זהו אחד משלושת מרכזי הלב המובילים כיום בעולם (השניים האחרים בטורונטו ובבוסטון). לדברי אסא, הסיבה ששירה נמצאת בברלין קשורה גם בחזון הקמת מרכז לב לילדים בישראל. "אבא של שירה נמצא איתה כאן לבד, כל היום בחדר קטן, ואמא שלה בישראל עם שני האחים הנוספים. תפעול המכונה והפיקוח עליה דורשים המון צוותים, ואם יהיה מרכז מספיק גדול בארץ יהיו גם צוותים שיכולים לטפל במקרים מורכבים כמו המקרה של שירה".

"אם יהיה מרכז מספיק גדול בארץ אפשר יהיה לטפל גם במקרה מורכב כמו של שירה". ד"ר אסא ושירה צילומים: כפיר חרבי

"אם יהיה מרכז גדול בארץ אפשר יהיה לטפל גם במקרה מורכב כמו של שירה". ד"ר אסא ושירה צילומים: כפיר חרבי

אחוז אחד מהילדים נולדים עם בעיה כלשהי במבנה הלב. קצת פחות ממחציתם יצטרכו התערבות רפואית – ניתוח או צנתור. "בעבר רוב הילדים האלה נותחו", אומר אסא, "אבל היום יותר ממחצית המקרים אפשר לפתור בצנתור". מבחינת ילדים ומבוגרים כאחד מדובר בהבדל אדיר: "צנתור זו דקירה במחט ויום למחרת האדם בריא ויכול ללכת הביתה, בלי כאב או תופעות לוואי. ניתוח זה לפתוח את בית החזה, לנסר עצמות, מכונת לב ריאה – הסיכון הרבה יותר גבוה וההחלמה ממושכת".

את הקריירה הרפואית שלו התחיל בכלל כפלסטיקאי. "הייתי מוצלח בזה, אבל בסטאז' הגעתי למחלקת ילדים בוולפסון וזה שינה הכל. במחזור שלי היו מאוד נסערים מכך שוויתרתי על מקום מובטח בפלסטית באיכילוב, אבל אני לא מצטער לרגע". למרות שהיו מאחוריו כבר 11 שנות ניסיון, הנחיתה במרכז הלב הגרמני לפני כשנתיים לא היה פשוטה. הוא אמנם למד גרמנית כילד, במסגרת שליחות של אביו המאמץ בפרנקפורט (אביו הביולוגי נהרג במלחמת יום הכיפורים), אבל עדיין נדרשה הסתגלות רצינית: "החודשים הראשונים היו מאוד קשים. כשאני נכנס לחדר צנתורים אני בסוג של מדיטציה. צנתור זה כמו להיות טייס שתוך כדי טיסה עפים עליו דברים. אתה צריך לעשות דברים מאוד מתוחכמים, להיות מאוד פתוח וערני להכל. אם אני לא במדיטציה ואין לי את השקט הזה, אני פחות טוב. כשאתה נלחם בשפה, המדיטציה הזאת אובדת".

השפה היתה ההיבט הראשון של סביבת העבודה החדשה והשונה, אבל ממש לא האחרון. "למרות שזה מקצוע עם יסוד חזק של אי ודאות, הגרמנים מאוד משתדלים לצמצם את טווח ההפתעה. התפקיד של כל רופא הרבה יותר מוגדר ומצומצם מאשר בארץ. מי שמצנתר, הוא רק מצנתר. זה מאפשר להתרכז, להתמקצע, נותן הרבה שקט במהלך העבודה, דברים שאני מאוד מעריך. בישראל אני צריך להיות במקביל בכמה מחלקות. זה קשור גם לכוח אדם אבל בעיקר לתפישה של הגדרות תפקיד. מצד שני, הרופאים הגרמנים שומרים על איזשהו מרחק מהחולים. אני רגיל שברפואת ילדים הקשר עם ההורים והילד הוא נושא מאוד חשוב. פה יש איזה ריחוק. קשה לי לחשוב על זה שהורים נותנים לי כרגע את הילד שלהם לצנתור, דבר מפחיד לכל הורה, ואני לא איתם בשביל לשים יד על הכתף ולהגיד 'אני אעשה את המקסימום בשביל הילד שלכם'. גם אחרי הצנתור ההורים לא יכולים לבוא אלי ולשאול אותי איך היה. בסוף היום רופא במחלקה יסביר להם כמובן הכל, אבל אין קשר ישיר. זה חלק מהתפישה כאן, ההפרדה הברורה בין התפקידים. החולה נמצא כרגע במחלקה, אז הרופא של המחלקה הוא זה שצריך לדבר עם ההורים. בארץ הקשר על בסיס מאוד אישי – אני אדבר עם ההורים גם לפני וגם מייד אחרי הצנתור, ואני לא אלך הביתה אם לא ראיתי שהכל בסדר ושההורים רגועים. כאן לא מקובל שאני אעלה למחלקה. אני אמור לעשות פולואפ דרך המחשב ולראות שהכל תקין, או להתקשר לרופא ולבקש ממנו לבדוק. העבודה תיעשה, אבל לא באופן אישי. אני אספר לך סיפור שממחיש את ההבדל: כשילד גרמני נכנס לצנתור, ההורים עומדים בפתח הדלת מרחוק, ולא ראיתי אף פעם ילד בוכה. בפעם שכן ראיתי ילד בוכה, ההורים הרימו אצבע מרחוק והילד נשכב וחיכה שירדימו אותו. מסר של 'תפוס את עצמך בידיים'. כשמגיעים חולים מאיזור הים התיכון, בדרך כלל הילדים על האמא, מחבקים אותה חזק ולא רוצים לרדת לה מהידיים, קצת בוכים. אחרי אחת הפעמים שילדה טורקייה צרחה, בכתה והשתוללה, הבוס שלי, שהוא באמת אדם מקסים, אמר: 'אי אפשר לחנך את הפרינצסות האלה?'. אמרתי לו שבעיניי זו התנהגות נורמלית של ילד מפוחד, אבל הסתכלנו אחד על השני והיה ברור שלא יעזור כלום, אלה הבדלים במנטליות ובחינוך".

"בארץ אני לא אלך הביתה אם לא ראיתי שהחולים שלי בסדר ושההורים רגועים. פה יש איזה ריחוק. לא מקובל שאני אעלה למחלקה, אני אמור לעשות פולואפ דרך המחשב או להתקשר לרופא. קשה לי עם זה"

אסא רואה חשיבות גדולה לא רק בקשר עם ההורים, אלא גם עם המטופלים הקטנים בעצמם. "אני אוהב שהילדים מכירים אותי לפני, כי כך אני יכול קצת לעזור, גם להורים וגם לילד, להוריד את מפלס המתח. זה מאוד חשוב, גם לי וגם לילד, איך הוא נכנס לצנתור. זה לוקח את הכל לחוויה אחרת".

כלומר הלב הוא לא רק משאבה מבחינתך?

"לא כל דבר אפשר להבין ביולוגית ורפואית. אני מאמין בקשר בין רוח לחומר. אני חושב שללב באמת יש איזושהי חשיבות נוספת, משהו יותר גדול מהקיום הביולוגי שאני יכול למדוד אותו בנפח פעימה ומספר פעימות. אני גם רואה את זה – גבר שיש לו מחלה בלב, כל האופי שלו משתנה. וזה כך גם אצל ילדים. גם אצל שירה, יש לה איזו בגרות ורגישות, שיכולות להיות רק למישהו שפגעו בו בלב".
לצד ההתפעלות שלו מהמקצועיות של אנשי המרכז הברלינאי, אסא זיהה גם פער נוסף שלא היה לו קל איתו. "בתחום שלנו כשעושים טעות, זה נגמר לפעמים בחיי אדם. פה כל אחד נכנס לשקט של עצמו וממשיכים הלאה מייד אחרי. אין את המקום לפרוק את הדברים ולשתף. זה היה לי מאוד קשה. אני רגיל שיש לי את התמיכה הנפשית של הצוות, שאנחנו מדברים ובוכים ביחד, פורקים את זה. כאן זה לא מקובל. עושים ישיבה מסודרת אחרי חודשיים, אבל אין התמודדות מיידית. לפחות את זה הצלחתי לשנות, כך שלמחרת האירוע מדברים על הדברים הברורים שהשתבשו. עצם השיחה על זה היא גם סוג של תרפיה. זה שם את האשמה במקום יותר בוגר, בר הכלה".

האפשרות שלו לשנות דברים נבעה מהעובדה שלפני כחצי שנה מונה לסגן מנהל חדר הצנתורים של מומי לב מולדים, קידום מדהים בכל קנה מידה למי שהגיע להתמחוּת של שנתיים. "הצלחתי לשנות קצת את האווירה, אני מזמין את ההורים לבוא בסוף הצנתור אפילו שהילד עוד ישן, אני משחיל כמה מילים שהכל בסדר. גם הצוות מאוד נהנה מזה. הרופאים והאחיות כאן, יש בהם המון אהבת אדם, אלה לא אנשים מנוכרים. מראש הם בחרו מקצוע שכרוך בלהיות עם אנשים במקומות המאוד רגישים וחלשים שלהם. אני מרגיש שהם מאוד מעריכים את זה. בהתחלה השתלבתי עם מה שיש, וברגע שנתנו לי קצת יותר את הבמה הבאתי יותר את עצמי. אפילו דברים קטנים – להביא עוגה בבוקר. אז לאט לאט כולם מביאים. פתאום מדברים על מה היה בחופש, על המשפחה, דברים שמאוד לא מקובלים. הבאתי קצת מהמזרח התיכון".

מראש המעבר לגרמניה לא היה מובן מאליו עבורו. "התקופה שלי בפרנקפורט כילד, בין גיל 9 ל-12, היתה חוויה מאוד לא טובה. זה היה בשנות השמונים, גרמניה היתה שונה באופן כללי ופרנקפורט בכלל. באתי כילד ישראלי לא מנומס לגימנסיה מאוד קשה. ולכן כשהתקבלתי להתמחוּת בברלין מאוד התלבטתי, לא רציתי לעשות את זה לילדים שלי (אדווה בת 13, יואב בן 11, נדב בן 5). אבל בסוף כולנו עברנו כאן חוויה מדהימה. אשתי היא רקדנית (שרון הללי אסא) והיא השתלבה כאן בצורה פנומנלית. אני עצמי באתי לכאן עם תחושת ריחוק, ובחצי השנה הראשונה משהו בי נפתח. יש לי רופאים מדהימים שמחכים לי בארץ, אבל פתאום כואב לי לעזוב את הצוות כאן".

ערב פרידה שארגן ב-V Radialsystem יחד עם המנצח ושגריר "הצל לבו של ילד" עומר מאיר ולבר היה אקורד סיום מרגש לחוויה הברלינאית של המשפחה. "היה חיבור מדהים של רפואה ותרבות, באו כל החברים המוזיקאים, האמנים, הרקדנים, ומצד שני גם הצוות הגרמני מבית החולים יצא מגדרו, כולל אנשים מאוד בכירים. זה היה ערב מאוד מיוחד". באירוע השתתפו בין השאר עמיחי גרוס, הוויולן הראשי של הפילהרמונית של ברלין, סימון פישר, מנהל "הצל ליבו של ילד", וד"ר ליאור ששון, מנהל מחלקת ניתוחי לב וחזה בוולפסון. לדברי אסא, בעקבות הערב אף הודיע ארגון "Ein Herz für Kinder" על נכונותו לתרום לבניית מרכז הלב החדש.

מטבע הדברים עם הקידום שקיבל הגיעה גם הצעה להישאר. "זה מפתה, אבל אם אנחנו נשארים פה זה מאוד בשביל עצמנו. אני מרגיש שעכשיו הגיע תורי לחזור ולגדל בארץ את הדורות הבאים. אנחנו מכשירים רופאים מכל מדינות העולם השלישי, שם אני צריך להיות. אבל כבר סוכם שאני אעבוד כאן כמה שבועות בשנה – אני אוכל להתעדכן בחידושים, והם יוכלו לצאת לחופש".

האתר של "הצל לבו של ילד"

תגובות