חצויים – צוק איתן והישראלים בברלין

"המתביישים" האשימו את ישראל בכל חולאי המזרח התיכון. "המסבירנים" הגנו על המולדת ללא סייג. אבל בסיומו של הקיץ המלחמתי הזה נדמה שהרבה ישראלים בברלין לכודים בין ביקורת קשה על המדיניות הישראלית לבין דאגה מהשיח המקומי החד-צדדי ולעתים אף אנטישמי

בין אם נשארתם הקיץ בברלין ובין אם נסעתם לביקור בישראל או אי שם, קשה היה להימלט מרוחות המלחמה ומהשלכותיהן השונות – רגשיות, פוליטיות, משפחתיות ואחרות. המרחק מההתרחשויות בוודאי הופך חלקים גדולים מההתמודדות לקלים יותר, אבל מצד שני מוסיף רבדים מורכבים אחרים. עבור חלק מהאנשים חוויית המלחמה מעלה שאלות לגבי הימצאותם בברלין או המעמד שלהם בה (כפי שאמר אחד המרואיינים לכתבה: "אשליית ה'קפצתי לרגע אבל אני עדיין בפייסבוק אז זה כאילו אני שם' לא שורדת ארוע כזה"); לאחרים מתחזקת או מתבהרת דווקא ההכרה שאינם רוצים לחיות בישראל. אם בקצה האחד ניצבים המתגייסים ל"הסברה" ומוכנים לשמש כשגרירי המולדת בכל שפה ובכל קבוצת פייסבוק, ובקצה השני אלה הנושאים עימם – ליטרלית או סמלית – שלט שעליו כתוב "אני מתבייש להיות ישראלי", נדמה שרבים הלכודים באמצע ומתמודדים עם תחושות סותרות או לכל הפחות אמביוולנטיות, גם מול ישראלים בארץ וגם מול בני שיח מקומיים.

הפגנת Al-Quds-Tag במערב העיר בסוף יולי. מולה התקיימה הפגנת סולידריות עם ישראל (למעלה). צילומים: Anton Lommon

הפגנת Al-Quds-Tag במערב העיר בסוף יולי. מולה התקיימה הפגנת סולידריות עם ישראל (למעלה). צילומים: Anton Lommon

מונה מירון, ישראלית שסיימה לאחרונה התמחוּת בבונדסטאג, נחשפה באופן אינטנסיבי במהלך המלחמה לנקודת המבט הגרמנית: "קל לי הרבה יותר להקשיב ולהבין אנשים עם דעות הפוכות משלי אם אני מרגישה שהם מודעים לשני הצדדים ומבינים את הבעייתיות שבכל הבעת עמדה נחרצת. מצד אחד ניסיתי לשתף את המשפחה והחברים בארץ במידע שהם לא נחשפים אליו בתקשורת הישראלית, ומצד שני, גם רבים מהגרמנים חשופים בעיקר לצד הפלסטיני. אני מנסה תמיד להראות למי שעומד מולי את הצד ש'חסר' בהסתכלות שלו על המצב ולפעמים זה יכול ליצור רושם שיש סתירות בדבריי. אני מנסה לדבר על הפער הזה ועל הבלבול שאני חשה, כדי להמחיש עד כמה קשה להיות מודעים לכל התמונה ולראות את כל הצדדים. שמתי לב שכשהפרטנרים שלי לשיחה באמת מקשיבים, הם נעשים מאוד שקטים והססניים בעצמם".
"כמורה דרך בארץ ובגרמניה אני מתמודד עם השאלות האלה כל הזמן", מספר אורן כהנוביץ', שמדלג בין שתי המדינות. "לרוב המכריע של האירופים חסרה הבנה של מושגי יסוד כמו התנתקות, מלחמת ששת הימים, תוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947 וכו'. מצד שני כישראלים אנחנו מאוד ישירים ומכלילים – 'הערבים', 'הרוסים', 'הימנים', 'הדתיים'… בשיח הגרמני אסור להשתמש במושגים כאלה. משתי הסיבות האלה אני מתחיל את הדיון בנקודה אחרת לגמרי והיא: למה הנושא הזה מעניין בכלל? הסכסוך שלנו הוא אחד הקטנים בעולם בכל קנה מידה, אבל בירושלים יש יותר כתבים זרים מאשר בכל בירות אירופה. העניין האובססיבי בישראל עמוק הרבה יותר מהסכסוך או מהכיבוש".

לדברי יובל רותם, מנהל מוצר בתאגיד הייטק גרמני, "עיקר הפער מול הגרמנים נובע מהאינסטינקט האנושי לראות כל קבוצה זרה כאחידה. קשה להם לראות שישראל מורכבת ממגוון דעות, וגם האינטלקטואלים שבהם מניחים שהמכתב של מח"ט גבעתי על מלחמה אלוהית מייצג את כל אזרחי ישראל. גם לי כישראלי בגרמניה קשה לראות את האחר בתור מייצג רק את עצמו וגם אני נופל לאותן הכללות. מצד שני, ישראלים לא מבינים באופן אוטומטי את הרעיון שיש דברים שאסור לעשות, פעולות שאינן ברירה לגיטימית. לא מפציצים בתים מלאים באזרחים גם אם הזהרנו, גם אם יש שם טרוריסטים, גם אם הם משתמשים במגן אנושי. פשוט לא עושים את זה. עיקר הפער מול הישראלים נובע מחוסר מודעות עצמית, מתחושת קורבן אינסופית, ומהפער הבלתי נתפס בין המצב בעזה למצב בישראל, שמרבית הישראלים פשוט לא רואים אותו".

גם בשיחות עם ישראלים המיקום שלנו בוויכוח תלוי לעתים קרובות באדם שעומד מולנו. האם זה שונה מול גרמנים/אירופים? "בהחלט. העמדה מול האירופים הרבה יותר 'לאומית' מאשר מול הישראלים, משום שהסכמה על עקרונות אוניברסליים עם האירופים מוחקת לפעמים את כל הלגיטימיות הישראלית. עוד לא מצאתי איזון נכון בין הדברים, וזה קשה במיוחד לאור הפעולות של הממשלה בישראל. אני מרגיש שונה מול מי שמתחיל את השיחה מביסוס הלגיטימיות של ישראל, ומול מי שמגיע לנושא עם ידע מ-CNN בלבד. שיחה עם גרמנים שגדלו על לקחי השואה ועל המחויבות העמוקה לישראל במערב גרמניה מתחילה מנקודת פתיחה שונה לחלוטין מאשר שיחה עם אירופים אחרים או גרמנים צעירים יותר ממזרח גרמניה. בכמה שיחות כבר הפנו אלי למשל את התהייה מדוע לא למקם את ישראל במקום אחר, פחות בעייתי, כמו באירופה או בארה"ב. לתחושתי, שאלה כזו לא יכולה להגיע ממערב גרמני".

"אני מתבייש להיות ישראלי, עצרו את הרצח בעזה", שלט על מרפסת בקרויצברג

"אני מתבייש להיות ישראלי, עצרו את הרצח בעזה", שלט על מרפסת בקרויצברג

אסף לויטין, זמר בתחום המוזיקה הקלאסית וחזן, חי בגרמניה כבר 16 שנה, וגם הוא עדיין מחפש את שביל הזהב בין עמדותיו הביקורתיות כלפי ישראל לבין הבעתן בהקשר המקומי. "מטבע הדברים, אני לא מוכן לשמוע מגרמנים שביבי הוא כמו היטלר – במיוחד לא מהמבוגרים שבהם. תיעובי לביבי מתועד מזה יותר מעשור, ועדיין אני יכול להיות מאוד לא נחמד כשבן-שיח גרמני משווה את הקיסר המושחת שלנו עם גדול הצוררים בהיסטוריה. מצד שני, יש דברים שקצת מביך להסביר אותם ללא-ישראלים. לא רק בעניין מלחמות, אלא בעניין היחס של הרבנות לנשים, היחס לפליטים, כל התחושה המאוד רווחת בישראל שאנחנו עם נבחר, הקמת התנחלויות בכל פעם שמתחיל תהליך שלום, השד העדתי… בקיצור – חסר להם לקסיקון שלם כדי להתחיל להבין את הצרות שלנו. אז לפני שאני מתחיל להביע את דעתי אני מנסה לתת רקע על יחסי הכוחות הפוליטיים בארץ. יש שני סוגים של אנשים שאיתם אני מדבר אחרת מאשר עם אנשים סקרנים, ביקורתיים ולא משוחדים: עם אנטישמים שלא מבינים שהם אנטישמים, למשל שמאלנים עטויי כאפיה שמכניסים לך ביטוי כמו 'עין תחת עין' לתוך הביקורת שלהם – ציטוט מעוות מהתורה והוכחה לכך שהם לא מצליחים להבדיל בין יהודי לישראלי; ועם יהודים ולא-יהודים עם פראנויה, שחושבים שכל סוג של ביקורת על ישראל הוא אנטישמיות. יש לי מעט מאוד סבלנות לאנטישמים, וקצת יותר סבלנות לפרנואידים".

לויטין מציין שגם מול ישראלים שחיים בארץ הוא מרגיש פער הולך וגדל. "בכל הוויכוחים המרים שהיו לי עם ישראלים, בעיקר בפייסבוק, עלתה שוב ושוב הטענה שלהם: 'היית חושב אחרת אם היית כאן/אתה לא יודע מה זה לרוץ עם ילד למקלט/באיזו זכות אתה מדבר כשאתה לא פה'. כאילו שלא גדלתי באצבע הגליל עם קטיושות, ובמלחמת המפרץ הראשונה עם סקאדים, ואת חורף 73' לא ביליתי במקלט עם חיתול מלא בקקי. הטון הישראלי מתחסד נורא בעיניי. תפישת הצדק חסינה בעיני רבים מביקורת של כל מי שלא יושב איתם עכשיו וחוטף הפגזות".

מיכאל איבגי, סטודנט למדעי החינוך ומגדר, חי בגרמניה יותר מ-13 שנה, 7 מהן בברלין: "כשאני מדבר עם ישראלים אני צריך להדגיש יותר את העובדה שהביקורת שלי באה מאהבה ומרצון לשפר ולקדם עקרונות דמוקרטיים. כשאני מדבר עם אנשים לא מהארץ, אני ביקורתי באותה מידה, אך חשוב לי לציין שאני ישראלי המאמין בשלום ובזכות הקיום של המדינה שלי. אני לא רוצה שהתסכול ולפעמים אפילו כעס יפיצו שנאה כלפי ישראל או יהודים. לפעמים אני יוצא בתחושה לא טובה מדיונים שאני חש שהתמקדתי בהם יותר מדי בצד אחד כתגובה להתמקדות של בני שיחי בצד האחר. התקשורת עם ישראלים מאתגרת יותר בשבילי, כי יש נטייה לחשוב שאנחנו יודעים הכל ולפעמים סירוב להאמין למידע חדש, בעוד שלא-ישראלים בדרך כלל מקשיבים יותר". במהלך המלחמה מצא את עצמו בכמה סיטואציות קשות: "רציתי להשתתף בהפגנה נגד המלחמה, הפגנת סולידריות עם עזה, אך היו לצידי אנשים שהביעו אנטי-ציונות ואפילו אנטישמיות ומייד יצאתי משם. אני לא אשתתף בהפגנה שבה מורמים שלטים אשר מבטלים את הצד השני, שלא לדבר על שלטי 'מוות ל…'".

הפגנת תמיכה בישראל בפרנקפורט בסוף אוגוסט. צילומים: צילום: Burghard Mannhöfer

הפגנת תמיכה בישראל בפרנקפורט בסוף אוגוסט. צילומים: צילום: Burghard Mannhöfer

מ', ישראלית שחיה בגרמניה כבר לא מעט שנים, הופתעה לגלות שסביב המלחמה עלו בה תחושות מול גרמנים שלא היתה מודעת לקיומן: "חשבתי שאני נקייה מציפייה לרגשי אשמה מהדור הצעיר הגרמני, אבל בוויכוחים פוליטיים אני שמה לב לתחושות אחרות שצצות ועולות. אני מרגישה שאני מצפה מגרמנים שיתעניינו ביהדות ובישראל באופן יותר מעמיק, מעבר לסטריאוטיפים ולתדמית התקשורתית. כשאני נתקלת בגרמנים שמביעים עמדות שמציגות בורוּת או חוסר הבנה, אני נוטה להתרגז יותר מאשר כשאני מדברת עם מישהו ממדינה אחרת. לא מזמן פנתה אלי עיתונאית גרמנייה ושאלה אם תוכל לראיין אותי לכתבה על ישראלים בברלין בהקשר למלחמה. אחת משאלותיה היתה האם לישראל יש זכות להגן על עצמה. השאלה הפתיעה אותי ושיקפה מבחינתי את דעתם של גרמנים רבים שאינם בטוחים עד כמה לישראל יש זכות קיום. זה עורר בי כעס ותחושה לא נוחה".

ת', גם היא ותיקה בברלין, מרגישה שנוצר מצב בעייתי שבו אין אנשים רבים שמולם היא יכולה להיות חשופה ולהתמודד עם מה שעובר עליה: "השיח הישראלי הפך להיות מאוד מוקצן, אלים וקורבני. אני מרגישה משותקת כפי שלא הרגשתי בעבר מול ישראלים, אפילו מול משפחה ואנשים קרובים. מצד שני מול גרמנים לא יוצא לי הרבה לדבר על המצב. הדבר הכי 'פוליטי' שברלינאי שלא מכיר אותי היטב יגיד זה משהו בסגנון 'זה נורא מה שקורה שם'. יש מעט חברים קרובים שאיתם אני יכולה להיות גלוית-לב לגבי התסכול שלי מול השיח הישראלי האלים מצד אחד, ומול אמירות קיצוניות שמתעלמות כליל מהסבל הישראלי מצד שני”.

תגובות