הפלגה בכיוון ההפוך: ברלין והרומן האפוקליפטי "2023"

בקיץ האחרון הגיע העיתונאי והסופר יגאל סרנה לברלין כשבמזוודתו מתנה מרה לחברים — עותקי הרומן שלו על אב מבוגר ובתו הקטנה שחיים בתל אביב הנטושה ומנסים להיחלץ ממנה דרך הים אל אירופה. בטקסט מיוחד שכתב ל"שפיץ" הוא פורש את המפה המחברת בין "2023" לברלין

"אז מה היה לנו פה? שב החולד ושאל. בית משוגעים שקלט שרידים וניצולים? מוסד פסיכיאטרי סגור בלי הנהלה? ארץ ששלחה את ילדיה הרכים לטיול נעורים לאושוויץ. סעו ילדים מתוקים לתאי הגזים. תציצו במשרפות, ביערות ובקברי אחים ותחזרו חזקים אל אימפריית ההיי-טק הגרעינית. בית משוגעים ע"ש אדולף היטלר היה לנו פה"
(שיחה בין שני חברים שנשארים בארץ ריקה, מתוך הרומן "2023")

* * *

הביקור הראשון שלי בברלין התרחש לפני שנים רבות. הייתי חלק מקבוצת סטודנטים יהודים וערבים. ברלין לא היתה לב העניין. סיירנו מזווית טיפולית, בכפרי מוגבלים, מוסדות מטופחים למפגרים. התארחנו בבתי אנשים. מקרוב ראיתי בני אדם, אבל די היה שנהג האוטובוס שלנו נבח משהו בגרמנית כוחנית — שנרד, שנציית להוראות, שנצא מרכבו — וכבר שב אלי זיכרון המלחמה שבה נעלמו כלא היו כל בני משפחות אימי ואבי. בגטו, ביער, בארובה.

לא גדלתי בבית ניצולים. הוריי היגרו מפולין לפלשתינה כנער וכנערה בני 18. לבדם, כל אחד בדרכו, בראשית שנות השלושים. השאירו מאחוריהם בית, משפחה ועולם שלם שייכחד אחרי כעשר שנים. לא גדלתי בבית דור שני של שתיקה וכעס.

אחר כך, במהלך השנים, באתי כעיתונאי. מיד עם נפילת החומה נשלחתי להציץ במחנות הצבא שבהם התאמנו לוחמים פלסטינים ברפובליקה המזרח-גרמנית. הכל נפתח והיה טרי והמום. הצצתי בבנייני השטאזי, במחנות האימון. אך רק כשבאתי לברלין כעבור שנים, לראיין את קלריטה פון טרוט שבעלה אדם היה ממשתתפי הקשר נגד היטלר ב-1944 והוצא אז להורג בתלייה על מיתר, רק אז הצצתי בברלין עצמה. ישבתי בביתה של אישה חכמה שגרמה לי להרגיש פעם ראשונה בחיי חמלה ואמפתיה כלפי גרמני מימי המלחמה. גרמני שנחשב אז ושם כבוגד.

עבר זמן ושבתי לראיין בברלין את בנו של הנס פאלאדה, כאשר "לבד בברלין" המהפנט היה גם בישראל לרב-מכר גדול. שנים כה רבות אחרי המלחמה, אחרי ש"מלאכים בשמי ברלין" ושאר יצירותיהם של וים ונדרס, ורנר הרצוג, פטר הנדקה ואחרים מבני דורם היו לנכסי צאן ברזל של התרבות שלי, כבר הייתי ישראלי אחר בגרמניה אחרת.

בשובי מברלין, שמצאה חן בעיניי יותר מאי פעם, אל מולדתי, ישראל, שבה אני חש כי הנה היא גולה ממני, כתבתי לעיתון כי "נכדו של התליין יכול להיות מוסרי יותר מנכדו של התלוי". שני המקומות, ברלין ותל אביב, היו צריכים לעבור שינוי עז כדי שאכתוב משפט כזה.

עטיפת הספר. הצילום למעלה: אלדד רפאלי

עטיפת הספר. הצילום למעלה: אלדד רפאלי

בסוף קיץ 2014 באתי לברלין כמי שארצו שלו מפילה עליו עוגמת נפש גדולה, מעוררת בו כעס וייאוש עמוק. עמוק עד כדי כך שהאדם תר בעולם, אף בגילו, אחר מקום חדש. לו. לילדיו. ביקור רביעי או חמישי, אבל פעם ראשונה כמין מהגר-מהרהר בפוטנציה. כיהודי ששב לחפש מקלט מאסון קרב.

בטור שלי במוסף השבת של "ידיעות אחרונות", ביתי המקצועי מזה כ-28 שנים, כתבתי על הסופר ו. ג. סבאלד שאהוב עלי מאוד. ב-1966 גלה כאיש צעיר ממולדתו גרמניה לאנגליה, ועל סופר גולה אחר, ז'אן אמרי, כתב כי בגלותו, "טרם ידע כמה יהיה קשה לשאת בסופו של דבר את המתח שבין ארץ מולדתו ההולכת ונעשית זרה ובין הארץ הזרה ההולכת ונעשית ביתו".

כל חייו הבוגרים התעסק סבאלד במתח שבין הבית לבין המרחקים, ואף ציטט מאותו אמרי (סבאלד הוא אלוף הציטוטים והמקורות) משפט מר שמזכיר כי גלות אינה פרס אלא ברירת מחדל או הקלת עונש במקרה של סכנת נפשות: "מולדת היא הארץ שבה עברו עליך ימי ילדותך ונעוריך. מי שאיבד אותה נשאר אדם אבוד, גם אם למד לא להתנודד עוד בניכר כשיכור אלא לדרוך על הקרקע בביטחון מה".

באתי לעיר ובמזוודתי, כמתנה מרה לחברים, עותקי הרומן האחרון שלי, "2023". ספר אפוקליפטי על התרוקנות הארץ שבה אני חי. רומן על אב מבוגר ובתו הקטנה, שחיים בתל אביב נטושה ב-2023 ומנסים להיחלץ ממנה דרך הים אל אירופה. "2023" פרץ ממני ברגע אחד בחנות ספרים באוקספורד ב-2010. עליתי לקומת הקפה ורשמתי בתזזית את תקציר הספר שכתב עצמו במחשבתי. משך שלוש שנים אחר כך בניתי תחקיר שהוא הפיגום העיתונאי של כל ספריי  ("2023" הוא התשיעי מאז הביוגרפיה על יונה וולך שיצאה לפני 21 שנים ובוקעת עתה אל המסכים בסרטו המצוין של ניר ברגמן). היעלמות מדינות, קריסתן, התרוקנות ערים שפעם פרחו; תיחקרתי גם את הדרך שיעשו האב ובתו מתל אביב ברגל עד ג'אסר א-זרקא שליד קיסריה, שם יחכה להם הספן הזקן יוסי וייס עם סירה שהכין, ומשם יפליגו בדרך ההפוכה למסלול שעשו מעפילים 75 שנים או יותר לפניהם; למדתי על סירות קטנות, סערות בים התיכון, מסלולי היסחפות, החיים בסירה קטנה בעת סערה איומה. ישבתי ימים עם הספן הזקן מזכרון יעקב, הבשר ודם יוסי וייס, שאת ילדותו עבר בשואה, בגיל חמש עם אמו ביערות קפואים בסלובקיה, וכל חייו אחר כך וממש עד היום כשהוא כבן קרוב לשמונים, נדד כמלח וכרב-מלחים.

אחר כך ישבתי וכתבתי. "2023" יצא לאור באמצעות קמפיין מימון המונים. הקמתי לצורך העניין את הוצאת הספרים "קיפוד" יחד עם בת זוגי בעבר נועה אסטרייכר, וכאנשי המחאה המתעבים את הביזה הישראלית ורואים בה חלק מרכזי באסון הארץ, הפצנו אותו רק לחנויות הקטנות, לא דרך התאגידים.

הגיבור, לאון, הוא צלם עיתונות שבמשך שנים חרש כל פינה בארץ. "הארץ כולה נראתה לו כבית עץ שטרמיטים כססו את יסודותיו. בית שנבנה באהבה אך כורסם כזבים וחמדנות ועמד, פריך כוילון ישן, עד שעברה רוח והוא התפורר לאבק. בכל השנים שבהן הסתובב ותיעד, תמיד בשוליים, במקום שבו נפלו החלשים, כתב לאון כי המקלט הוא סדוק ותיאר נס תקומה עצוב בערבון מוגבל ובמחיר כבד".

בספר נפגשים לאון ובתו עם החולד — הוא גרוס, חברו מילדות של לאון. החולד, איש מר ודעתן גדול, מחליט להישאר בתל אביב, להתבצר עם ספרים ואוכל, ולמוּת בבוא היום בעיר הריקה. "אחרי שאטם את חלונות דירתו, תלה חולד תמונות של הרצל והיטלר, ועל הקיר רשם בכתב יד מעוקם את סדר היוצאים מאירופה לפלשתינה על פי הרצל:

׳ראשונה יצאו הנואשים מכל תקוה,

אחר ילכו העניים שבנו,

ואחריהם בעלי הרכוש,

והעשירים לאחרונה יסעו׳.

היציאה התנהלה בסדר הפוך.

לשני ההאבסבורגים הוא קרא ׳האבות המייסדים שלנו׳. תיאודור מהממלכה המהוגנת של פרנץ יוזף עם חזון בזל שלו; ואדולף, טר"ש החפירות והחולדות מהמלחמה העולמית הראשונה, עם ההזיות שלו על עולם טהור מיהודים ומזוהמה. כשאדולף התייתם מאביו האלים ונסע לווינה, הרצל כבר גסס שם בגלל מלחמות היהודים. מעולם לא התקיימה פגישה בין החולם הפרקטי למשמיד ההוזה, שלשניהם היתה תמונה מדויקת של הערים שיקימו: ברלין החדשה ותל אביב של העתיד.

׳בלי תיאודור שום דבר לא היה מתחיל׳, פתח חולד כאילו ניצב בפני קהל גדול ולא שהה בחדר מחניק עם חבר מבוגר וילדה. ׳אבל בלי הדחף האדיר של אדולף… בלי הזוועה, מה היה פה? נסיכות גז יהודית על שפת הים עם אוניברסיטה על הר הצופים, אופרה ועבדים כושים. רק אדולף דחף אותנו לגדוּלה. הוא הזרים לפה את הניצולים המטורפים עם התשוקה הבלתי מרוסנת לנשק יום הדין. אדולף הוא האב החורג של אימפריית השרידים׳.

׳אדולף נתן ואדולף לקח׳, חבט חולד בתצלום הפיהרר עד ששפמו נרעד. 'החבר היחיד שלי משתגע', חשב לאון. ׳היינו צריכים להקים פה את מרכז מורשת היטלר׳, נשנק חולד, 'הרי לוּ צעקת פה בחדר מלא אנשים: הרצל, מי היה מקשיב. רק תלחש היטלר, וחצי חדר משתתק׳.

׳ואיפה כולם?׳, שאל לאון.

׳קשמיר, ברלין, סנטיאגו, בואנוס איירס, שנגחאי. רק תגיד. נשארו פה כמו מה שהיה בהתחלה. העזיבה היא הילוך חוזר מואץ׳, אמר לו חולד. 'מה שהיה ב-48 ותפח פי 12, התכווץ למה שהיה. חצי מיליון אנשים או יותר, מפוזרים בחומה ומגדל. כפרים ערביים, כמה קיבוצים, קהילות חרדים. כל מי שיכול לנעול דלת או שער ולספק לעצמו מה שצריך׳.

לפי החולד רבים מהעוזבים חזרו להודו, לכל המקומות שנסעו אליהם אחרי הצבא, מבלי לדעת שהם מין כוח חלוץ שבודק אתרי נחיתה לעתיד לבוא. כשהעוזבים הגיעו מומבאי הם מצאו כמה זקנים מהקהילה מתפללים בלי מניין בבתי כנסת שוממים. העולם כולו היה מלא שכונות יהודיות ריקות של קהילות שהיגרו פעם למדינה שקמה, שהועלו כמעט בעל כורחן. סמרקנד, בוכרה. נדמה היה כאילו הבתים הריקים, השכונות, הגטאות, רק מחכים לשבים. אחרים היגרו לברלין האינטלקטואלית, שמלאה זמרות אופרה עבריות עם קולות נהדרים, מיצגנים תל אביביים לשעבר. כל הגל החדש של הקולנוע הברלינאי עסק בתיעוד העזיבה הישראלית שנראתה כמהלך מתקן של שיבה לאירופה".

יגאל סרנה

יגאל סרנה

בביקורי האחרון בברלין התארחתי עם בת זוגי אורית אצל חברתה שני, שעקרה לפה בעקבות אהבתה לאיש גרמני, נישאה ונשארת. בינתיים. פגשתי ישראלים כמו הבמאי נועז דשא שיצא עם סרט חדש על אפריקה בשם "צל לבן", עם המשורר מתי שמואלוף שחי עם אישה גרמנייה וכותב לתל אביב. ראיתי בעיקר הגירת ישראלים יצירתיים. לא הגירת ניו-יורק ההישרדותית חמדנית של שנות ה-70. הגירת תל אביבים וילדי פריפריה מוכשרים, ששוב אינם מוצאים מקום או מחיה גם בתל אביב.

בסוף הביקור, אחרי שסיירתי בבית ברכט ועליתי לקברו, פגשתי בבר גדול וריק את האיש שסרטו שינה את יחסי לגרמניה. שנים קודם לכן פגשתיו בתל אביב, החלפנו ספרים ומילים. עתה בא וים ונדֶרְס על אופניו לפגשני בבר שנח בין משרדו, אולפנו ודירתו. סיפרתי לו על "2023" והוא דיבר בחרדה על גורל ישראל. הוא סיפר על סרט חדש שעשה, ואמר שהוא מקווה כי שב בו לפשטות שאבדה עם השנים. הרחוב מחוץ לחלון הבר היה גדוש רוכבי אופניים. זרחה שמש ראשית סתיו זהובה ובאוויר עמדה כבר צינה שרמזה על חורף קפוא ומעורר חרדה בלב כל מי שבא מן החום.

בשובי לחדרי רשמתי ביומני: "ברלין. כשאני שומע את השם נוחת עלי בתחילה מלוא כובד ההיסטוריה. זהו מטען שאנו נושאים בתוכנו. פריז, לונדון, ברלין, תל אביב. לכל עיר יש מטען, זיכרון, דימוי, ריח, כובד או קלילות. אני צריך לבצע שינוי תוכן מטען. להביט בברלין של עכשיו שהיא היפוכה של ברלין ההיטלראית. בתחילת ביקור, ברלין הישנה נדחפת לתודעה. אחרי כמה ימים, החדשה מכסה על הזיכרון. אבל כשחופרים תעלה ברחוב, אני עדיין מציץ אל הקרקע הנחשפת כמי שמצפה שדבר מה מן העבר יצוץ: שלד, נשק, גרדום, יומן. לעולם תהיה ברלין עבורי מקום טעון. מושך ומרתיע. אהוב ושנוא".

* * *

בשילר פרומנאד שבשכונת נויקלן, בגשם קל, עוברת בחורה חיוורת תחת מטרייה.

"איפה בתי הקפה הטובים פה?", אני שואל.

"אפשר בעברית", היא מחייכת.

את הספר "2023" בהוצאת קיפוד ניתן להזמין ולקבל בדואר לברלין ב-igalsarna.wordpress.com

גירסה דיגיטלית של הספר ניתן לרכוש באתרי בוקסילה ואינדיבוק

תגובות