מפת האוֹצֵר

שנתיים וחצי בברלין הספיקו לאורי דסאו כדי להיות חתום על התערוכה הראשונה של אמן ישראלי באחד מחללי האמנות החשובים בגרמניה, הנויה נציונל גלרי. ולא סתם אמן, אלא משה גרשוּני. ולא סתם חתום, אלא כאוצר-שותף של אודו קיטלמן, אחת הדמויות החשובות והחזקות בעולם האמנות הגרמני

אנחנו יושבים בבית קפה בקרויצברג, ומדי פעם עולים בראשי הבזקי ארכיון. גדלנו באותו בניין, ולמרות שלא היינו ממש חברים — הוא צעיר ממני בארבע שנים ובילדוּת הרי מדובר בנצח — אני נזכרת בקלוּת בעיניים הנוצצות ובחיוך השובבי. אבל אנחנו לא כאן לצרכי נוסטלגיה. אנחנו כאן כי אורי דסאו התפתח לאוצר מצליח, שכבר בתערוכה המשמעותית הראשונה שלו בברלין כבש פיסגה שרוב הקולגות שלו יכולים רק לחלום עליה.

שנתיים וחצי בברלין הספיקו לו כדי להיות חתום על התערוכה הראשונה של אמן ישראלי באחד מחללי האמנות החשובים בגרמניה, הנויה נציונל גלרי; ולא סתם אמן, אלא משה גרשוּני; ולא סתם חתום, אלא כאוצר-שותף של אודו קיטלמן, אחת הדמויות החשובות והחזקות בעולם האמנות הגרמני. "זה לעבוד עם שני גיבורים", הוא מודה אחרי מאמצי דיבוב. מתברר שהילד החמוד הפך לאינטלקטואל שלא ממהר להסגיר את רגשותיו.

גיבור #1: קיטלמן

דסאו הגיע לגרמניה אחרי עשור פורה בישראל, שבמהלכו מיצב עצמו כאחד האוצרים הצעירים המוערכים בארץ. הוא אצר בין השאר תערוכות בביתן הלנה רובינשטיין, במוזיאון הרצליה ובמוזיאון עין חרוד, אבל החליט שהוא זקוק לשינוי. "הרגשתי שלא קולטים אותי, ושגם אם קולטים אותי, אני לא באמת רוצה להיקלט, להפוך לאוצר ישראלי במערכת הפוליטית של האוצרות בישראל. אני קורא לזה 'לעמוד בתור', ואולי לקבל מדי פעם את הפירורים שזורקים לילדים". הבחירה בברלין היתה טבעית: "כבר בישראל עשיתי דברים שמאוד קשורים לאמנות עכשווית גרמנית, וחוץ מזה די ברור שכדי להשתרג היום, ברלין זה המקום. כולם עוברים כאן". הוא התחיל להתעמק במה שהוא מכנה "ההקשר האוצרותי הגרמני", ובין השאר גילה עניין מיוחד באודו קיטלמן, שבכלל התחיל את דרכו המקצועית כאופטיקאי, אבל כיום מנהל את הנויה נציונל גלרי, האלטה נציונל גלרי ומוזיאון המבורגר בנהוף, וקשה להפריז במעמדו בסצנת האמנות.

הם הכירו באופן אישי בחטף כשקיטלמן ביקר בארץ ב-2010. ביקור גורלי, שכן במסגרתו ראה את התערוכה הרטרוספקטיבית שאצרה שרה ברייטברג-סמל לגרשוני במוזיאון תל אביב — והתאהב. אבל רק מאוחר יותר, בברלין, נפלה לידי דסאו הזדמנות להעמיק את ההכרות: "ערב אחד, באיזה פאב אחרי פתיחה, במצב של בישום קל או כבד, הרשיתי לעצמי לפנות אליו ולהתחיל לדבר איתו בצורה שגרמה לו להבין שאני בקיא בכל התערוכות שלו וגם העסקתי את עצמי בהחלטות שהוא קיבל בכל אחת מהתערוכות האלה". למחרת חלפה השפעת האלכוהול, ודסאו המשיך בנפתולי הקליטה בעיר החדשה.

כעבור כשנה, הצליח להגיע לפגישת עבודה עם קיטלמן, במטרה להציע לו תערוכה שלא היתה קשורה כלל לאמנות ישראלית. אבל לקיטלמן היה רעיון אחר: "כבר בתחילת השיחה הוא אמר שהוא חושב לעשות תערוכה לגרשוני בנויה נציונל גלרי. השתדלתי להראות לו שאני בקיא, שיש לי מחשבות מקוריות ושאני לא רק מדקלם את הקנון. חודש אחרי כבר היינו יחד בישראל".

גיבור #2: גרשוני

דסאו מדבר על גרשוני לא רק במונחים של אמן גדול, אלא במונחים של אישיות דגולה. "אין מישהו שמתעניין באמנות פרוגרסיבית בישראל שלא עובר דרכו. גרשוני הוא קונצנזוס. המילה קריירה היא קטנה מדי, זו יישות ללא רבב. בישראל הרי מדברים המון מאחורי הגב, הכל בקריצה, אבל לא במקרה שלו. היום אני כבר באינטימיות מסוימת איתו ואני יכול להבין למה. יש בו משהו שגורם לך מאוד לאהוב אותו".

מבחינה אמנותית מתאר דסאו "שני גרשונים": "יש את הגרשוני של שנות השבעים — אמן שפה מושגי, מאופק עד כמה שהוא יכול היה להיות, אבל יותר אנליטי, דקונסטרוקטיבי. ב-1980 הוא נשלח לייצג את ישראל בביאנלה וחוזר למשבר גדול, יוצא מהארון, עוזב את אשתו ואם שני ילדיו, וממציא את עצמו מחדש כצייר שהכי קל לקרוא לו ניאו-אקספרסיוניסטי. תוך כדי הוא מפתח מתודת עבודה מאוד מעניינת, של ציור עם הידיים בזחילה על נייר שמונח על הרצפה".

מי ציוני ומי לא צילום: נבות מילר

מי ציוני ומי לא צילום: נבות מילר

גרשוני אמנם נולד בישראל, אבל בעבר העיד שהשואה ניצבה במרכז התודעה שלו. ב-2003 נבחר לקבל את פרס ישראל. בנימוקי הוועדה נכתב כי הוא "הראשון שהחזיר את העיסוק בגוף, בתפילה, במימד היהודי, אל הזרם המרכזי של האמנות הישראלית". גרשוני הודיע כי הוא מסרב ללחוץ את ידם של ראש הממשלה אריאל שרון ושל שרת החינוך לימור לבנת, ובג"ץ קבע כי לא ניתן להעניק לו את הפרס ללא השתתפותו בטקס. קשה שלא להיזכר באפיזודה הזאת בכניסה לתערוכה בנויה נציונל גלרי, כשנתקלים בכתובת באותיות ענק אדומות: "מי ציוני ומי לא". דסאו מספר שזאת היתה ההחלטה הראשונה שקיטלמן קיבל, עוד לפני שהזמין אותו להיות אוצר-שותף. "זו עבודה מ-1979, כלומר דקה לפני 'הגרשוני השני', שיושבת על קו התפר שבין שפה לציור. הכתובת הזאת מדברת לצופה. את נדרשת להחליט אם את ציונית או לא. זה אמור להזניק אותך לתערוכה עצמה, שמתמקדת יותר ב'גרשוני השני', משנת 1980 ואילך, שלדעתי הוא יותר מעניין. אבל זו הברקה, אחת מני רבות של קיטלמן".

קיטלמן ודסאו בחרו את הסיפרה 8 כעיקרון אוצרותי מארגן לתערוכה. "הבנו ששמונה כסיפרה וכסימן הוא מושג חשוב בעבודה של גרשוני ובהקשרים שהוא מתייחס אליהם כמו יהדות ונצרות, והחלטנו להציג שמונה קבוצות של שמונה עבודות מתקופות שונות. זה ניסיון לשלב בין מבנה לחוסר מבנה, כי הציור של גרשוני הוא דווקא משהו שלא 'בנוי כהלכה'".

חלל הכניסה לתערוכה צילום: David von Becker

צילום: David von Becker

ככותרת לתערוכה נבחר ציטוט מאחד הציורים: "No Father No Mother". לגרשוני כבר היתה תערוכה בשם  "לא אבא לא אמא" ב-1999 בקיבוץ בארי, אבל בגרמניה הוא נטען במשמעויות ובהקשרים חדשים. "הכותרת מדברת על האינדיבידואל שהוא האמן, אבל לא אומרת עליו יותר מדי", מסביר דסאו. "היא ממקדת את המבט על הרקע הביוגרפי והתרבותי של גרשוני, אבל לא צועקת בצורה פשטנית מדי 'יחסי ישראל-גרמניה'". מה שהתברר לדסאו רק אחרי שהציע את השם, הוא דווקא ההקשר התרבותי הגרמני שלו. כשכתב "לא אבא ולא אמא", גרשוני ציטט למעשה מיצירתו של הסופר והמחזאי הגרמני בן המאה ה-19 גאורג ביכנר (Büchner). "תוך כדי שגרשוני אומר 'לא אבא ולא אמא' הוא בעצם מכונן לעצמו את ביכנר כאב שניתן ללכת בעקבותיו. זאת אחת הגדוּלות של גרשוני, שמצד אחד הוא מאוד קטגורי ודרמטי, אבל כשמתחילים לגרד טיפה מלמעלה מבינים שיש הרבה היפוכים, דו-משמעויות ופרדוקסים. הוא תמיד גם קצת אירוני. הוא יודע לייצר מצב שבו הוא מפורש מצד אחד אבל גם מיד מתהפך. 'ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת' — גם אקים וגם נופלת. אגב, אני חושב שקיטלמן העריך את העובדה ששנים על גבי שנים גרשוני כתב על הציורים בעברית ולא פנה בעצם החוצה. כולם עברו באיזשהו שלב לאנגלית והוא נשאר עם העברית".

רפרנס גרמני. העבודה שממנה לקוח שם התערוכה

רפרנס גרמני. העבודה שממנה לקוח שם התערוכה

גרשוני אמנם כבר בן 78 וחולה בפרקינסון, אך היה מאוד מעורב בהפקת התערוכה, עד כדי ויכוחים מרים שדרשו מדסאו להסביר בכתב לכל המעורבים כמעט כל פסיק בקטלוג. "היו גם רגעים קשים, כי זה תהליך מאוד אמוציונלי. מצד אחד אתה עובד במוסד עם שקיפות הרבה יותר גבוהה מאשר בארץ, וזה מאוד מקל. ומצד שני, בתור אוצר צעיר שזו לו תערוכה ראשונה במוסד בסדר גודל כזה, אתה עובד מול אנשים שהם המוסד. התפקיד שלהם זה להיות לחוצים והתפקיד שלי זה להגיד להם שהכל יהיה בסדר".

והכל אכן היה בסדר. לפתיחה המרגשת הגיע גרשוני על כיסא גלגלים, מלווה בבני משפחתו, בהם גם שני בניו האמנים, ארם ואורי. "לא אבא לא אמא" מתקבלת בעניין רב, וזכתה להתייחסות נרחבת במדורי האמנות המקומיים. לרבדי הסמליות הרבים של התערוכה נוספה גם העובדה שהיא האחרונה המוצגת בגלריה הלאומית החדשה, בטרם ייסגר המבנה של האדריכל הגרמני-אמריקאי האגדי לודוויג מיס ון דר רוהה לשיפוץ של כמה שנים.

"תמיד גם קצת אירוני". גרשוּני צילום: אורי גרשוני

"תמיד גם קצת אירוני". גרשוּני צילום: אורי גרשוני

* * *

דסאו עדיין לא יודע מה יקרה עכשיו. מה שברור הוא, שזו קפיצת מדרגה בקריירה שלו. חשוב לו אמנם לומר ש"הצלחה" כערך לא מעניינת אותו, אבל באותה נשימה הוא לא מכחיש שהוא מכוון הכי גבוה שאפשר. "אמנות זה החיים שלי. אני מוצא בגרמניה ובעוד כמה מדינות באירופה את המקום שאני רוצה להיות בו מבחינת ההקשר האמנותי. מה שמעניין אותי היום זה מקום ותקציב לתוכנית מתמשכת. לא תיפקוד מוצלח או מרשים ככל שיהיה כאוצר עצמאי, אלא איך מייצרים סטייטמנט לאורך זמן".

הוא לא נעול בהכרח על ברלין. "חלק מהיופי, מהקושי ומהטירוף של הזמן שבו אנחנו חיים הוא שאין מקום אחד. יכול להיות שהכי מעניין היום בכלל במומבאי. אולי זה שייך לשאלה גדולה יותר של איפה ההיסטוריה מתרחשת. יש ימים שאני חושב שהיא מתרחשת פה ויש הרבה ימים שאני חושב שפה זה סוג של מטחנת מים, ניקוז של הרבה צעירים ואנרגיה שבנסיבות אחרות היתה יכולה להיות הרסנית אבל ברלין מבייתת אותה. בכל מקרה, כאן, בניגוד לישראל, יש בסיס. בישראל אמנות זה משהו שהוא כאילו זר למקום. אני מנסה לא להעסיק את עצמי יותר מדי בזה, אבל אין לי כל כך גם לְמה לחזור".

"אמנות זה החיים שלי" דסאו בתערוכה צילום: נבות מילר

"אמנות זה החיים שלי" דסאו בתערוכה צילום: נבות מילר

הקיץ האחרון העיר אותו מחלום קצר על תור זהב של אמנות ישראלית. "הרגשתי שבמעגלים שבהם אני מסתובב יש ממש קשב למה שקורה מבחינה תרבותית בישראל. חשבתי שאנחנו על סיפו של בום תרבותי נוסח מה שהיה עם אמנות פולנית וסינית. אבל המלחמה דפקה את זה לדעתי". דסאו מבדיל בין אמנים ישראלים שעושים קריירה על יסוד אמנות שמתעסקת באופן ביקורתי בישראל, לאמנים ישראלים "שלא משתמשים בישראליוּת כקרדום לחפור בו": "ביקורת ישירה על ישראל זה כל כך קל, שאני כמעט לא יכול לקבל את זה בתור אמנות. ברור שאמנים שעושים את זה יתקבלו, זה חלק מהבון טון. אבל מבחינה אמנותית זה הרבה פחות מעניין אותי וזה לא כיוון שאני רוצה להתפתח דרכו".

האם יש סיכוי שבעקבות גרשוני גם אמן ישראלי צעיר יותר יציג בנויה נציונל גלרי אחרי השיפוץ? "המקום הזה הוא כמו מקדש. אני לא יודע אם זה כזה טוב לאמן צעיר. זה המקום שהקנון פועל בו, ולפעמים זו התחנה האחרונה".

התערוכה של משה גרשוני בנויה נציונל גלרי פתוחה עד 31 בדצמבר

תגובות