למה ואיך התעצם קן הצרעות של הימין הקיצוני בגרמניה

המזרח-גרמנים, שננטשו על ידי השמאל הגרמני בשל מוצאם, מוצאים נחמה בזרועותיהם של מְקַדשי מוצאם. אם גרמניה מעוניינת להבין כיצד ניתן להתמודד עם הלאומנות הגרמנית החדשה – הזנחת המזרח מוכרחה להיות חלק מהשיח

בהתייחסו לסניף הרומאי של הפגנות הסטודנטים של 1968, שהפכו עד מהרה להתנגשויות בלתי פוסקות עם המשטרה, הכריז הקולנוען והוגה הדעות האיטלקי פייר פאולו פאזוליני כי הוא תומך דווקא בשוטרים. את הכרזתו הסביר איש השמאל בהיותם של המפגינים הסטודנטים בני ובנות הבורגנות, בעוד שהשוטרים הם הפרולטריון האמיתי, מי שנשלחו לבצע עבור האליטה את העבודה המלוכלכת בשכר זעום. לרבים מהשמאל שהתקוממו נגדו בשל אותה התבטאות היתה סיבה טובה לעשות כן: הוא הזכיר להם שעל השמאל מוטלת אחריות להגן גם על אלה שאינם מכירים לו תודה. הוא הזכיר שעל השמאל להיות שמאל, ולא פנטזיה ימנית של שמאל.

השמאל הגרמני חטף לא רק מהלומה פיזית במלחמת העולם השנייה, אלא גם מהלומה אידיאולוגית. בתור הקונטרה הפוליטית הטבעית לנאציזם, הוא נאלץ להרחיק את עצמו מהגרמניוּת באופן גורף, ואת מקומם של מאבקי פועלים גרמנים תפסו מאבקים למען פליטים ומהגרים, ונגד אנטישמיות, סקסיזם והומופוביה. הגרמנים הנוצרים והלבנים סימלו דבר שיש לעמוד מולו ולא איתו, וכך שורטטה המפה הפוליטית החדשה, שסידרה ימין ושמאל לפי היחס לגרמניה.

אבל אז נפלה חומת ברלין.

בעוונותיי עבדתי כברמן בפאב כושל שכבר נסגר בקרויצברג 36. במטבח, בין סיגריה לסיגריה, בישלה את האוכל אימו של הבעלים הטורקי, אישה מבוגרת שחיה בשכונה מאז שנות השישים. גם אני חייתי אז בין סיגריה לסיגריה, כך שיצא לנו לדבר די הרבה. באחת הפעמים שישבנו בחוץ על ספסלי העץ הכבדים, היא קיללה בטורקית ושאלתי אותה מה קורה. "המזרחים האלה", היא סיננה בגרמנית, והתייחסה כמובן למזרח-גרמנים. "הכל היה פה טוב עד שהם הגיעו". אני חושב שבשיחה ההיא התחלתי להבין את מאזן הכוחות המוזר שנוצר כאן. השמאל, שהתרגל להתייצב למען המוחלשים והנדכאים בחברה המערב-גרמנית, הפך לאנטי-גרמני בהגדרה, עם ארגוני "אנטי-דויטש" למיניהם, רשמיים יותר ורשמיים פחות. גרמניה והגרמנים הוצבו במשוואה השמאלנית כ"רעים", וכל היתר כ"טובים". אם הימין "גאה להיות גרמני", הרי שהשמאל יתכחש לכל שבב גרמניוּת. אבל פתאום אחרי נפילת החומה הגיעו בין לילה מוחלשים ונדכאים של החברה המזרח-גרמנית, ואבוי – הם גרמנים! את האוכלוסייה המופקרת הזאת זיהה היטב הימין הקיצוני, שצועד בביטחה לתוך הוואקום הפוליטי שנוצר.

השליטה המסורתית של מפלגת השמאל במזרח גרמניה, שנסמכת על כך שזקני השבט עדיין זוכרים שהשמאל אמור להיות בצד שלהם, הולכת ונעלמת יחד איתם. יותר ויותר מחוזות הצבעה אדומים וורודים נצבעים בשחור ממערכת בחירות אחת לבאה אחריה. והשמאל? עובד קשה בקרויצברג, בנויקלן, בוודינג, אבל מתרחק ממרצאהן-הלרסדורף כמו מאש. המזרח-גרמנים, שננטשו על ידי השמאל בשל מוצאם, מוצאים נחמה בזרועותיהם של מְקַדשי מוצאם. תופעת "פגידה" (PEGIDA) לא הופיעה יש מאין. זה לא סתם קורה בדרזדן, לייפציג ושכונות המזרח עם השיכונים במיטב האדריכלות הסוציאליסטית של ברלין, וסיסמתם היא לא סתם הסיסמה שבשמה הפילו ההמונים את החומה ("אנחנו העם" – "Wir sind das Volk"). בין הפלת החומה לתופעת הימין הקיצוני המתנגד למה שהוא תופס כ"איסלאמיזציה" של גרמניה יש קשר ישיר, שרק בהתייחס אליו יהיה ניתן להתעמת עם הבעיה. זו הפגנת נוכחות של מזרח-גרמנים שנמאס להם להתחבא. שנמאס להם להיות ה"אוזיס". העובדה שהם בני עמם של אלה שמדכאים אותם כ"מזרחיים" תייגה את המוסלמים כשעירים לעזאזל. אבל כשמפגין "פגידה" אומר שהם לא נאצים, ושהם בסך הכול רוצים להיות חופשיים, יש להבין מאיפה זה מגיע. הוא שייך לפרולטריון שהובטח לו במשך עשרות שנים שהשמאל דואג לו, אבל התעורר בוקר אחד למציאות שבה השמאל לא עוזב את שכונות המהגרים של ברלין, לא פוזל אפילו מזרחה (לא, פרידריכסהיין לא נחשב), אלא כשיש הפגנה בעד מבקשי מקלט בהלרסדורף. אז הם באים להתנשא קצת על המקומיים. מה שכן, ימין קיצוני כידוע הוא מידבק, ואם הבעיה לא תטופל מהשורש, יש סיכוי שגם הנאצים האמיתיים במערב יצטרפו, ואז תהיה חגיגה.

זה המקום לומר שאני מתנגד ל"פגידה" בכל ליבי, ואפילו נגעלתי לראות בפייסבוק ישראלים שחיפשו שותפים ללכת יחד להפגנותיהם, לכאורה בשל "אינטרס משותף". כמיעוט, אין לנו אינטרס משותף עם שונאי מיעוטים. ויחד עם זאת, חלק גדול מעשרות אלפי המפגינים הם לא יותר מחסרי-בית פוליטי שמחפשים דרך לצרוח את שעל ליבם ולא נמצא מי שיתעל את זעקתם לדרך טובה יותר. אם גרמניה מעוניינת להבין כיצד התעצם לו קן הצרעות של הימין הקיצוני ואיך ניתן להתמודד עם הלאומנות הגרמנית החדשה – הזנחת המזרח מוכרחה להיות חלק מהשיח.

תגובות