בשטרסבורג ייסדתי את בית הדפוס העברי

מודעה של יהודי מבוגר שביקש להיפטר מגלופות ישנות של אותיות עבריות הובילה את יואב שמר-קונץ לפתוח בית דפוס עברי בשיטה שבה פעל גוטנברג במאה ה-15, ובעיר שאין בה כמעט קוראי עברית. בשיחה עם מיכל זמיר הוא מסביר מה מניע אותו — תרבותית, משפחתית ופוליטית

בהאנגר תעשייתי מאחורי תחנת הרכבת המרכזית של שטרסבורג, מסדר יואב שמר-קונץ את גלופות המתכת. הוא מניח את האותיות בכתב מראה, אחת אחת, נעזר במראה קטנה כדי לקרוא את הכתוב ולבדוק שלא טעה. עליו לוודא שאף אות לא הפוכה, שהמם הסופית לא התחלפה בסמך, שלא התבלבל בין הוו לנון הסופית. כעת הוא מקבע את האותיות בחוזקה ביחד על שולחן הברזל, מורח צבע באופן אחיד, מניח דף, ומעביר את המכבש. אם יזוז המכבש, הכל יימרח וההדפסה לא תצליח. כל הדפסה שונה, אין עמוד זהה למשנהו. עבודת יד בדפוס בֶּלֶט (המכונה גם סְדָר), ממש באותה הדרך שבה פעל באותה העיר לפני כ-580 שנה יוהאן גוטנברג, מי שנחשב לאבי מהפכת הדפוס במערב אירופה.

"המשפט שאתה כותב צריך להיות חשוב לך". יואב שמר-קונץ בבית הדפוס

"המשפט שאתה כותב צריך להיות חשוב לך". יואב שמר-קונץ בבית הדפוס

בית הדפוס העברי בשטרסבורג, בירת איזור אלזס שעל גבול צרפת-גרמניה, עיר שעברה פעמים רבות במהלך ההיסטוריה משלטון גרמניה לצרפת ובחזרה, נחנך בינואר השנה. באחת המגירות זרוקות עדיין גלופות עברית באי-סדר, מכוסות שכבת אבק ופיסות טיח מקיר מתקלף. מגירת עץ אחרת כמעט ומתפרקת. שמר-קונץ, בן 36, נתקל במגירות עם גלופות העברית במודעה באינטרנט. יהודי מבוגר שמר עליהן במרתף ביתו. "מייד הבנתי שאני מקים פה בית דפוס עברי. שאני חייב להחזיר את האמנות הזאת לחיים. ושדרך אותיות המתכת האלה הילדים שלי ילמדו לקרוא עברית. וגם אני אוכל לחזור הביתה, לעברית”. יחד עם זאת, הדפוס מתארח בתוך בית דפוס אלטרנטיבי שהקימה קבוצת אמנים צעירים. "זאת תרבות עברית עכשווית, היא אינה סגורה בגטו היהודי או הציוני אלא פתוחה לעולם ולהשפעות משפות אחרות", אומר שמר-קונץ.

הוא עומד לסיים את עבודת הדוקטורט שלו בסוציולוגיה פוליטית על הפרלמנט האירופי. למד תקשורת ועיתונאות באוניברסיטת תל אביב, אך את התואר הראשון בסוציולוגיה ובמדע המדינה עשה בפאריז, בצרפתית. בחופשות הקיץ שכר חדר בברלין, בדירת שותפים בפרנצלאואר ברג, סמוך ל-Mauerpark. "כירושלמי לשעבר נדהמתי מהחופש, מהיצירה, מהעיר המאוחדת ללא חומות, מהתחושה שהכל אפשרי פה באירופה. הבנתי שאת הילדים שלי אני כבר לא אגדל בישראל".

הגלופות העבריות שמשמשות את בית הדפוס שהקים אמנם נזנחו למשך כמה וכמה עשרות שנים, אבל עכשיו, בין אצבעות ידיו, וגם בין אצבעותיהם של ילדיו, יסמין בת השבע ואמיל בן החמש (ילדה שלישית, שָׂרַי, הצטרפה למשפחה זה עתה), האותיות מסתדרות שוב למילים, והמילים למשפטים. ביחד הם עובדים על סיפור ילדים קצר בעברית, שבמרכזו פיל שזקוק לאמבטיה. "נמאס לי שהם מבקשים ממני לקרוא להם ספרים בצרפתית או בגרמנית. ואין פה כמעט ישראלים אז צריך לעשות לבד". התוכנית בשלב הזה היא להדפיס ספרי ילדים מקוריים בעברית, ספרים ללימוד קריאה בעברית, וספר שירים לחגים העבריים שיכלול גם את מילות השירים באותיות לועזיות, כדי שגם מי שלא קורא עברית יוכל להצטרף לשירה.

dfus_2

העובדה שבשטרסבורג אין כמעט ישראלים או קוראי עברית לא מטרידה את שמר-קונץ. "זה לא רציונלי כל כך. זה למען הנשמה. בית דפוס הוא כלי. כמו מיקרופון, או מקלדת. החשיבות היא בהשמעת הקול. באופן עצמאי, בלי להתנצל, בלי להסביר למה. להגיד מה שאני חושב. ובשימוש בדפוס עתיק יש גם משהו רומנטי כזה. להדפיס משפט על גלויה בשיטת גוטנברג זה לא כמו לכתוב סטטוס בפייסבוק או לצייץ בטוויטר. זה איטי יותר. אתה חושב על המשפט, מגיע לבית הדפוס, מסדר, מדפיס, כורך, ואז מפיץ, שולח בדואר. זה דורש הרבה השקעה, הרבה זמן. צריך לרצות ממש. המשפט שאתה כותב צריך להיות חשוב לך. חשוב לך שהוא ייאמר, ייכתב, וגם יישאר שם. כל דבר-דפוס שיוצא מפה הוא חפץ עשוי עבודת יד. זה נורא אישי. זו אמנות כתיבה. במפגש עם הגלופות הישנות שהמתינו לי במרתף של יהודי זקן היה משהו שהתחבר לי עם העיתונות כמו שהיתה פעם. לא כמו היום, שהכל מהר וקל ואתה כותב מילה ואז מוחק, משנה, מזיז, והכל בקלות כזאת, 800 מילה, 2000 מילה, 8000 מילה, עבודת דוקטורט שלמה. מקצוע הסדר זו מלאכה עתיקה. איטית ומדויקת. צריך לחשוב על כל מילה. לדבר לאט, בקצרה. לא להכביר במילים. להגיע מיד לעיקר. ועבורי המדיום הוא גם המסר. האיטיות שבו. המגע הישיר עם החומר, עם האותיות. מסדרים את האותיות ביד, אחת ליד השנייה. לאט לאט. אין להקליק undo ואין לשמור. מסדרים את המשפטים, מעבירים לשולחן הדפוס, בודקים שזה מה שרוצים, מעבירים צבע — ומדפיסים. ואז מסדרים שוב את האותיות במקלדת, כלומר במגירת העץ. יש משהו במאמץ הפיזי הזה, במגע עם האותיות, במעבר של הדיו, שקצת נוגע בנצח. אולי כי זה בדיוק מה שגוטנברג עשה כאן לפני כל כך הרבה שנים. ההמצאה שלו היתה מהפכנית כמו האינטרנט בזמנה. זו היתה אוטוסטרדת הידע של המאה ה-15".

מעבר להיבטים האמנותיים והמשפחתיים, שמר-קונץ רואה בהקמת בית הדפוס גם אקט פוליטי. "זו השקעה לטווח ארוך, זה לא משהו שעושים ועוזבים. להקים מוסד עברי בגולה, שידפיס גם טקסטים שעוסקים בפוליטיקה ובחברה, זה צעד משמעותי עבורי. כאדם מאוד פוליטי יש לי המון ביקורת על מה שקורה בארץ. בעיקר על הנושא של האפרטהייד, הכחשת הנכבה, בעיית הפליטים, אי-הנכונות לדון ברצינות על הנרטיב הציוני ההיסטורי של 1948 או על למה מבצעים פשעי מלחמה בקיץ 2014. ופתאום הבנתי שבזה שאני גר באירופה קצת ויתרתי. על העם שלי, על המאבק שלי, על העקרונות שלי. הבנתי שאני משקיע את ימיי בלכתוב מאמרים אקדמיים באנגלית לקהל מאוד מצומצם ואליטיסטי, שאני לא ממש תורם לחברה, לא לזו שבה אני חי ולא לזו שממנה הגעתי. זו לא תחושה נעימה. התחלתי לכתוב בעברית, יותר ויותר בפייסבוק, והרגשתי כמה זה טוב לכתוב ביקורת פוליטית בשפה העברית. לכתוב את האמת שלי. להפיץ את מה שלמדתי מלחיות בגלות, במרחקים, שיקראו אותי ישראלים באשר הם. בעברית".

dfus_1

התקפות הטרור שאירעו לאחרונה בצרפת והתגובות להן חיזקו את התחושה שלו שהוא עושה את הדבר הנכון. "היתה לי תחושה חזקה של דז'ה וו. מרצח רבין, מפיגועים, מיום הזיכרון, מיום השואה, מהטקסים בבית הספר. הדיבורים כאן בצרפת על אחדות לאומית, כולנו מאחורי כוחות הביטחון, המשטרה והצבא, ששומרים עלינו מהרעים, יום אבל לאומי, דגלים בחצי התורן, דקת דומייה, הדלקת נרות נשמה וגעגועים רומנטיים לאיזו אומה מאוחדת של פעם. עמידה כאיש אחד, תחת ססמה אחת, אחת ויחידה, בהפגנה אחת, לא הפגנה — עצרת המונים, בכיכר, מפגן של אחדות, רק להיות ביחד, להתנחם ולהתחבק. זה היה נורא מעיק, דביק, מייאש, ובעיקר עצוב. הרגשתי שאני חייב שיהיה לי קול, קול משלי. בעצם האירוע הלאומי החזק הזה החזיר אותי לתחושה של היותי מהגר, זר. לכך שחופש הביטוי שלי הוא לכתוב בשפה שלי, לחיות את התרבות שלי, לשמר אותה, לפתח אותה, להיות מיעוט פה. פתאום הרגשתי שגם אני רוצה להילחם על חופש הביטוי שלי, שיהיה לי חופש מלא לכתוב מה שאני רוצה, ובעברית. זה הבהיר לי את התלישות שבה אני חי, את היעדר הקול שלי. אני רוצה לכתוב קודם כל בשביל עצמי, להסביר לעצמי שאני עדיין ישראלי, שההתעסקות שלי עִם ישראל ופלסטין לא הולכת לחלוף לה פתאום, שהגעגועים לא הולכים לעבור. שהעברית נשארת שפת האם שלי, ושהרצון הפוליטי שלי לשנות את החברה הישראלית למען שותפות בין העמים בישראל ובפלסטין לא יחלוף אפילו שאני גר עכשיו בצרפת. נראה לי שאני חייב להסביר את זה לעצמי כל הזמן, וגם אחרים בטח צריכים להסביר לעצמם את סיפור ההגירה שלהם מישראל, שהוא גם פוליטי וגם אישי. קלטתי שמול האחדות הלאומית של הרפובליקה הצרפתית אחרי הפיגוע במערכת שארלי הבדו, אני רוצה לדבר רק עם ישראלים. שאיתם יש לי הכי הרבה מן המשותף. לשוחח איתם. הרגשתי שאנחנו שותפים לקהילה פוליטית, שההגירה לאירופה היא חלק ממנה. זו חוויה משותפת שאני עדיין מחפש לה משמעות, ובהקמת בית- הדפוס אני נותן לה משמעות — תרבותית, פוליטית, עברית".

אתה מקווה להתפרנס מבית הדפוס?

"אני לא מתייחס לזה כאל עסק אלא כאל פרויקט אמנותי ותרבותי שאולי יכסה את ההוצאות. הרעיון הוא להחזיר את המלאכה העתיקה הזאת לשימוש, ולהיות חלק מפרויקטים תרבותיים דומים בשטרסבורג ובאירופה, למשל המוזיאון היהודי פה באיזור, המוזיאון היהודי בבזל, הספרייה העברית בברלין ועוד. חוץ מזה, בית הדפוס יכול להיות גם שימושי — למשל להדפסת כרטיסי שנה טובה או ברכות יומולדת בסגנון של פעם, דפוס בעבודת יד. החלום הרומנטי לא חייב להיות בקונפליקט עם המציאות, הוא משפר את המציאות ומוסיף קצת אמנות ותרבות. אישית, מאז שגיליתי את הדפוס הידני בשיטת גוטנברג אני ממש מאוהב באמנות הזאת, ומזמין אחרים לבוא ולהתנסות. בעתיד אפשר יהיה גם לקיים ביקורים וסדנאות".

שמר-קונץ נרגש לקראת הפתיחה החגיגית שתיערך ב-8 בפברואר, שבה ישתתפו בין השאר ההיסטוריון אמנון רז-קרקוצקין מאוניברסיטת בן-גוריון, מומחה לשלילת הגלות בתרבות הציונית, וסופרת הילדים רונית חכם. "אבל יותר מהכל אני רוצה שהילדים שלי ילמדו לקרוא בעברית, ורק צעד רדיקלי כמו שאבא שלהם יקים בית דפוס עברי יכול לעשות את זה. ובעצם מה שהכי רציתי זה לצאת קצת מהמחשב אחרי הדוקטורט".

* מיכל זמיר מנהלת את פרויקט הספרייה העברית בברלין

תגובות