הרופא הצעיר שהפך לכותל הרפואי של ישראלים בברלין

כשהוא לא עובד כמתמחה במשרה מלאה פלוס תורנויות בבית החולים היהודי בברלין, ד"ר גל גולדשטיין מקדיש בהתנדבות את מעט הזמן הפנוי שנותר לו למאות ישראלים שמחפשים אוזן רפואית קשבת בשפת אמם

ספק אם יש עוד ישראלי בברלין שמכיר כה מקרוב ישראלים רבים כל כך בעיר: כשד"ר גל גולדשטיין אינו עובד כמתמחה בקרדיולוגיה וברפואה פנימית בבית החולים היהודי או עונה לאינספור שאלות בנושאי בריאות בקבוצות הפייסבוק השונות של ישראלים בברלין, הוא מטפל בהתנדבות במרפאה בשנברג בלא פחות מכ-500 (!) מטופלים ישראלים.

גולדשטיין, בן 34, חלם להיות רופא כבר מגיל צעיר. "רפואה זה משהו שתמיד רציתי. ההורים שלי מספרים שכבר בגיל שלוש או ארבע קשקשתי שאהיה רופא כשאגדל. כשסיימתי את הצבא החלטתי שחבל על הזמן של הפסיכומטרי. אמנם הבגרות שלי היתה מעולה, אבל הדרישות בישראל לרפואה מאוד גבוהות ואתה עלול למצוא את עצמך מאבד שנה שנתיים בנסיונות לשפר את הפסיכומטרי. שכנה שלי ועוד כמה חברים שאני מכיר למדו רפואה בהונגריה והמליצו בחום, אז החלטתי לנסות. ראיתי בלימודים בחו"ל הזדמנות למשהו מאתגר, חדש, אחר. הכי קל זה להיוולד בכפר-סבא, לגדול בכפר-סבא, לחיות בכפר-סבא, לעבוד בכפר-סבא".

כבר בתחילת הלימודים הוא ידע במה ירצה להתמחות: "רפואת הלב משכה אותי כבר מהשנה הראשונה. זה תחום מאוד הגיוני יחסית לתחומים אחרים ויש בו הרבה אפשרויות לעזור לחולה, לעומת, למשל, תחומים כמו נוירולוגיה, שבהם הרפואה עדיין לא יודעת מספיק". ועם זאת, גולדשטיין הוא גם תומך נלהב של רפואה אלטרנטיבית: “אני מאמין שאם יש דברים שעוזרים פסיכולוגית, אז זה כבר מאה אחוז עזרה. גם אני באופן אישי עברתי דיקור והרווחתי ממנו מאוד. ברפואה הקונבנציונלית אנחנו יודעים לרפא, באמת לרפא, אולי חמש מחלות. כל השאר זה טיפול באיזשהו סימפטום או איך להאריך את החיים".

בגרמניה אין כזה דבר שחולה יקלל רופא, ובטח שלא ירים יד. זה לא משהו שבכלל אפשר לחשוב עליו

לאחר סיום הלימודים ב-2010 בכל זאת שב לכפר-סבא, והחל לעבוד במחלקה פנימית בבית החולים "מאיר". זו היתה תקופה רוויית שביתות רופאים ומתמחים, וגולדשטיין לא הרגיש שמצא את מקומו: "כשחייתי בהונגריה הצלחתי לטעום מהחיים באירופה… וכשהתחילו השביתות ידעתי לצערי הרב שזה לא יוביל לשום שיפור… החלטתי ללכת הלאה. נושא שמאוד הרחיק אותי מהארץ זו האלימות בבתי החולים, שחוויתי על בסיס יומיומי. בגרמניה אין כזה דבר שחולה יקלל רופא, ובטח שלא ירים יד. זה לא משהו שבכלל אפשר לחשוב עליו. בישראל לא היה יום שבו לא הזעקנו את הביטחון של בית החולים. כשקורה משהו באמת חריג זה מגיע לכותרות, אבל על הדברים הקטנים, שקורים על בסיס יומי ואפילו כמה פעמים ביום, עליהם לא שומעים… כשחולה מקלל אותך זה כבר שגרה”.

די מהר הבין גולדשטיין שהיעד המועדף עליו הוא גרמניה, הזקוקה מאוד לרופאים, אבל לא סתם גרמניה – הוא רצה לברלין. "קודם חזרתי להונגריה ולמדתי גרמנית בהיסטריה", הוא מספר, והעבודה הראשונה שלו כרופא בגרמניה היתה במכון הלב ב-Coswig. לאחר כשנה, כחלק מההתמחות ברפואה פנימית, הצטרף למרפאת Praxis Jessen2 + Kollegen בשנברג, אחת המרפאות הגדולות בברלין, המתמחה ברפואה פנימית ובמחלות זיהומיות ומטפלת בלא פחות מכ-26,000 בני אדם.

צילומים: כפיר חרבי

ד"ר גל גולדשטיין בכניסה לבית החולים היהודי. צילומים: כפיר חרבי

במשך השנה שבה התמחה במרפאה, החל לטפל בעוד ועוד ישראלים, שהעבירו את השמועה אודות הרופא הישראלי הצעיר מפה-לאוזן. בתום תקופת ההתמחות הוא חש שאינו רוצה לנטוש אותם: ”אחרי כשנה היו לי כבר כמה עשרות מטופלים ישראלים, והרגשתי שאני באמת יכול לעזור להם. אני מכיר את מערכת הרפואה הגרמנית, היא לא ממש ידידותית למשתמש, ויש לי את היתרון של העברית, אז למה לא ליידע אנשים ולנסות לעזור לכמה שיותר מהם".

מנהל המרפאה הסכים להצעה של גולדשטיין שימשיך להגיע כדי לסייע למטופלים דוברי העברית (המרפאה מקבלת תשלום עבור כל מטופל מקופת החולים, אבל הוא עובד שם ללא שכר), וכיום, לאחר כשמונה חודשים שבהם הוא מתנדב במרפאה לצד עבודה במשרה מלאה כמתמחה בבית החולים היהודי, הגיע כבר מספר המטופלים הישראלים שלו כאמור לכ-500. “זה התחיל מכך שחברים ישראלים הגיעו אליי למרפאה כחולים, ועכשיו יש לי חברים שהם חולים וחולים שהם חברים… אני לא משחק את הדיסטנס של רופא-חולה, ממש לא. אם כי, לצערי הרב, עם כמות כזאת של מטופלים אני כבר לא יכול להיות חבר של כולם".

האם למטופלים הישראלים יש צרכים מיוחדים?

”כן, למשל נושא בדיקות השגרה. הרבה ישראלים הולכים לרופא ומבקשים לעשות בדיקות דם, אבל בגרמניה זה לא מקובל. כדי לעשות כאן בדיקות דם צריך סיבה. חולשה, עייפות, כאבים. אנחנו המרפאה היחידה בברלין שאין לה מגבלה תקציבית על בדיקות דם. זה משהו שמאוד עוזר לישראלים. מעבר לכך, אני חושב שזה תמיד נוח יותר לקבל שירות בשפת האם שלך. יש המון בעיות תקשורת במרפאות. או שהחולה לא מדבר טוב גרמנית, או שהרופא לא מדבר טוב אנגלית… תקשורת זה כמובן גם עניין של זמן, ולרופא משפחה אין זמן. יש לו בממוצע רק שבע דקות לחולה. כשאני מטפל בישראלים אני מנסה להקדיש רבע שעה לכל חולה, זה המון. אם כי עניין הזמן הוא לא בעיה רק כאן בגרמניה, זו בעיה של הרפואה בעולם. בארץ המצב עוד יותר גרוע".

מה הניע אותך לקבל על עצמך את תפקיד "רופא הישראלים" על חשבון הזמן הפנוי המועט שיש לך כמתמחה בבית חולים?

"קודם כל, חשוב לי להבהיר שכיף לי לעזור. מי שבחר להיות רופא, בחר בדרך חיים. אתה לא הולך הביתה בסוף היום וזהו, נגמרה העבודה. אתה מחויב לחולים שלך. אני עושה את זה באמת מתוך רצון לעזור לאנשים. אני יכול להבין אותם. פעם אחת היתה לי דלקת גרון והייתי צריך ללכת לרופא וזו היתה קטסטרופה. ואני עוד דובר גרמנית ורופא בעצמי. ראיתי איך דברים מתנהלים – בין אם זה לחכות המון בתור, לפעמים שעתיים-שלוש, הקטנת ראש של רופאים או בעיות מערכתיות שמגבילות אותם. לא הייתי רוצה להיות חולה כאן”.

אז המערכת לא טובה יותר מבישראל כמו שקיווית?

“בגדול, היא כן טובה יותר, בגלל שיש פה המון כסף בהשוואה לארץ. אחת הדוגמאות הבולטות היא תקציבי התרופות. למשל, התרופה לצהבת C – היא עולה 20,000 אירו לחודש לחולה. בארץ התרופה הזו תפסה שליש מסל התרופות ופה מחלקים אותה כמו מים. וזו רק דוגמה אחת. בשורה התחתונה יש יותר יתרונות למערכת הבריאות הגרמנית מאשר חסרונות, אבל אני לא מאמין שבטווח הארוך אפשר יהיה להתמודד עם המצב. כבר היום אין מספיק רופאי משפחה, כי אין להם תמריץ כלכלי. אני, היום, כמתמחה בקרדיולוגיה, מרוויח פי כמה מרופא משפחה. רופא משפחה במרפאה מרוויח לפי חולה, משהו כמו 11 אירו לרבעון לחולה של קופת חולים. אם תבואי לרופא משפחה פעם אחת הוא ישמח על ה-11 אירו האלה, אבל מעבר לפעם השנייה זה כבר לא משתלם לו כלכלית. זאת הסיבה שהרבה רופאים פונים מלכתחילה לקהל חולים שיאפשר להם להרוויח יותר כסף, כלומר למבוטחים הפרטיים".

עם כל מה שהוא כבר עושה למען המטופלים הישראלים, גולדשטיין עדיין מוצא לנכון להתנצל על אי-יכולתו לעזור לכל מי שפונה אליו: "אני עונה על הרבה שאלות בפייסבוק, במסגרת האפשרית, אבל לפעמים לא מספיק לתת מענה בצורה הזו ולצערי אין לי יכולת לראות את כולם. אני מנסה לקבוע תורים אחר הצהריים, כשאני יודע שאני אמור לסיים בבית החולים, או בסוף שבוע כשאני לא בתורנות. בשבוע האחרון הייתי בחופש, ובגלל הביקוש המטורף הייתי צריך להגיע שלוש פעמים למרפאה”.

ומה עם החיים האישיים? מתי אתה מוצא קצת זמן לעצמך?

“להיות רופא זו עבודה של 24/7. זאת לחלוטין הקרבה ענקית. כשהייתי סטודנט הפסדתי את כל החתונות של החברים שלי, ממש את כולן, ועכשיו נולדה לי אחיינית והפסדתי את הלידה. אתה מפספס הרבה. עשרות פעמים רציתי לצאת עם חברים בערב, אבל אני פשוט עייף ולא מסוגל. אתה חוזר הביתה וממשיך לחשוב על הבעיות. רוב המטופלים בבית החולים אינם אנשים צעירים, ומרבית המקרים שבהם אני מטפל מסובכים. מאבדים המון חולים ואתה תמיד שואל את עצמך אם היית יכול להציל את החיים של אותו מטופל אם היית משנה לו איזושהי תרופה. חוץ מזה שברפואה אתה חייב כל הזמן ללמוד, צריך לקרוא את כל המאמרים החדשים, הרפואה מתקדמת כל יום ואין לזה סוף. זה בא על חשבון החיים שלך, חד וחלק". הדבר היחידי שהוא כן מקפיד לעשות זה לצאת לטיולים עם כלב הבייגל האהוב שלו, צ'יף.

בהתחלה חברים ישראלים הגיעו אליי למרפאה כחולים, ועכשיו יש לי חברים שהם חולים וחולים שהם חברים… אני לא משחק את הדיסטנס של רופא-חולה"

להתמחוּת בבית החולים היהודי מתייחס גולדשטיין כאל ההזדמנות הגדולה שחיכה וקיווה לה. "למי שלא מכיר את ההיסטוריה של בית החולים הזה – הוא הוקם ב-1756 ועד לפני המלחמה הוא היה אחד הטובים בגרמניה ובעל שם עולמי. הוא גם היה יוצא דופן בכך שנתן שירות רפואי בחינם למי שלא היה לו כסף לשלם".

לאחר החלת חוקי נירנברג היה בית החולים היהודי אחד המקומות היחידים שבהם הורשו יהודים מתחום הרפואה להמשיך ולעסוק במקצועם. צוות בית החולים חי ועבד בתעלות תת-קרקעיות שפרושות לאורך כשני קילומטרים מתחת לבית החולים, ובחלק מהמקרים נמנע בכוונה תחילה מלהעניק את הטיפול הטוב ביותר לחולים, על מנת להציל אותם מהגורל שציפה להם במקרה שיחלימו – שליחה למחנות. ב-1943 נשלחו כ-300 מאנשי צוות בית החולים לאושוויץ, אולם כ-800 יהודים הצליחו לשרוד במקום עד לכניסת הצבא האדום לברלין.

"גם היום אנחנו תמיד מנסים לעשות את המקסימום שאנחנו יכולים עבור כל אחד, כולל אנשים שאין להם ביטוח", מוסיף גולדשטיין, "ומבין כ-6,000 בתי חולים בגרמניה בית החולים היהודי מדורג כיום במקום ה-35. מבחינתי זו גאווה גדולה להיות היום בין היהודים היחידים שעובדים כאן, והישראלי היחיד".

ומה לגבי העתיד? אתה רואה את עצמך חי בגרמניה?

“אני לא רואה את עצמי חי בגרמניה, אני רואה את עצמי חי בברלין. אני עושה את ההבחנה הזו על אותו משקל של מדינת תל-אביב ומדינת ישראל. וכן, אני לחלוטין רואה את עצמי כאן”.

KH-drgal-3513

תגובות