המורדת מסאטמר מתאקלמת בנויקלן: "לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי מאיפה באתי"

בנימין רייך, שנולד למשפחה חסידית בבני-ברק והיום הוא צלם ואמן רב-תחומי בברלין, בשיחת נפש עם דבורה פלדמן, שנמלטה מחסידות סאטמר בניו-יורק, כתבה על זה רב-מכר, ובונה לעצמה חיים חדשים בנויקלן

שרלוטנבורג

קבענו בקפה גרוס בקודאם. אני נכנס באיחור ומנסה למצוא אותה. האם זו היא, בשיער בלונדיני ארוך ובג'ינס? דבורה, שספרה האוטוביוגרפי Unorthodox: The Scandalous Rejection of My Hasidic Roots הופיע ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס, יושבת חופשייה, בחולצה דקה, מול בר עץ המהגוני, וקוראת בעיתון מקומי.

אנחנו מתיישבים. קפה גרוס קרוי על שמו של האמן הדאדאיסטי ג'ורג' גרוס, שגלה לאמריקה כשהמפלגה הנאצית עלתה לשלטון. אלא שבבית הקפה לא נשמר דבר מרוחו הקומוניסטית. להיפך, המקום הוא אחד מסמלי הבורגנות של רובע שרלוטנבורג. הוא שוכן בבית קאמברלנד המיתולוגי, בין חנויות מותגים כמו פראדה, שאנל, קרטיה.

מלצרית דקיקה, בסינר לבן מעומלן מעל לחצאית שחורה, מתקרבת. דבורה פונה אליה בגרמנית. אני יכול לשמוע במבטאה את שנות היידיש הארוכות שלה בחסידות סאטמר. עיניה הבהירות מביטות בסקרנות מאחורי משקפיים במסגרת כהה. אנחנו משוחחים באנגלית. הקפה מוגש בכוסות פורצלן של חברת מייסן היוקרתית.

"בוא נשאיר את העבר ליום אחר", אומרת דבורה בת ה-28. "בוא נדבר על עכשיו, על ברלין, על הקיץ הקרב ועל התוכניות לעתיד".

"הפגישה עם הספרות הצילה אותי", דבורה פלדמן  צילומים: בנימין רייך

"הפגישה עם הספרות הצילה אותי", דבורה פלדמן
צילומים: בנימין רייך

ברלין

"פה, בברלין, אני יכולה לשכוח את עברי. מאז שהגעתי לכאן לפני כמה חודשים אני חיה בהווה ולא בעבר, עד כדי כך שלפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי מאיפה באתי. זה הכוח של העיר הזו. הסיפור שלי קטן עליה. פה אני עוד אחת שמחפשת איך לבנות את עצמה מחדש, ללא עכבות. ברלין מאפשרת לי את זה. ברלין, העיר הלא מסודרת, שהתפרקה וניסתה לבנות את עצמה מחדש כל כך הרבה פעמים, כי הדרך היחידה שבה היא יכולה להתקיים היא להיות עיר לא מסודרת, הילדה הרעה של גרמניה. אני מרגישה פה בבית. רוב הגרמנים שונאים את ברלין המלוכלכת, כי אין פה אורדנונג (סדר), הסמל הגרמני. חבל שזה לא כך בכל גרמניה. ברלין מכוערת ויפה בו בזמן. אולי זה ישתנה עם הזמן והמשקיעים החדשים. אני מקווה שזה ייקח מספיק זמן, ועד אז נמצא מקום חדש.

נויקלן

אני גרה בנויקלן. אולי זו היתה בחירה מטופשת, אבל אני אוהבת את האיזור שלי. אתמול הייתי בחנות מכולת קטנה, שבה אני קונה לפעמים. הבעלים ערבי והוא משוכנע שאני ישראלית. בכל פעם אני צריכה לומר לו שאני אמריקאית ולא ישראלית. אותו הדבר קורה לי בחומוסיה שברחוב שלי, ששייכת ללבנוני. לקח לי זמן לשכנע אותו שאני לא מדברת עברית. הוא הסביר לי שבאים אליו הרבה ישראלים וחוששים לומר שהם מישראל.

היהדות פה היא לא כמו באמריקה, שם זה דבר טבעי, יחסית. פה זה ממש נושא טעון, מלא בחשש ובדיונים בלתי פוסקים על אנטישמיות. חבל, ברלין צריכה להיות אחרת".

קרויצברג

קבענו להיפגש שוב, הפעם בבר בקרויצברג, במוצאי שבת.

אנו יורדים לתחנת הרכבת התחתית וצועדים עם ההמון. דבורה מתבדחת על גרמניה והחתן הגרמני שאולי תמצא פה, בתוך ההמון. היא פוצחת בשיר ביידיש של מרדכי בן דוד, מתחילת שנות התשעים. אנחנו שרים יחד ומגלים ששנינו שמענו בלי סוף את התקליט של הזמר החסידי המפורסם. שנינו כבר היינו, במחשבתנו, רחוקים מהעולם החרדי שבו נולדנו, חולמים ומחכים לרגע שבו נוכל לצאת ממנו.

הלילה ארוך, ואנחנו כבר בשעותיו הראשונות של יום ראשון. אנחנו נפרדים בברכת "גוט שאבעס", שהרי על אף שהשבת שלנו נגמרה, השבת של הגויים רק החלה, ואנחנו יכולים ליהנות משני העולמות.

ברוקלין

"הייתי ילדה בודדה, ללא חברים. הייתי שונה והיה עלי כתם של ילדה מבית הרוס. אמי, שהתחתנה עם אבי בשידוך, גילתה לאחר הנישואין שהוא חולה נפש. היא נשברה וקיבלה התמוטטות עצבים. מגיל חמש גדלתי אצל סבא וסבתא, כי אמי היתה מאושפזת בבית חולים לעתים תכופות ואבי לא יכול היה לטפל בי. יום אחד, כשהייתי בת תשע, גיליתי את הספרייה הציבורית בשכונה הסמוכה. הפגישה עם הספרות הצילה אותי.

התחלתי לקרוא ספרים. קראתי בשירותים בלילות, החבאתי את ספריי עמוק בארון וקראתי כשלא ראו אותי. בניתי לי עולם דמיוני, שהתבסס על פי הספרים, עד שסבי וסבתי גילו את הספרים שקראתי וזרקו אותם. התחייבתי להפסיק לקרוא.

ניו-יורק

כשהייתי בת שבע-עשרה חיתנו אותי בשידוך. זה היה סיוט. כשנולד בני הבכור, אייזיק, הבנתי שאני חייבת לעזוב, והתחלתי ללמוד בסתר לבגרות. יום אחד, כשנסעתי ללמוד, קרתה לי תאונה. הרכב שלי התהפך על הכביש כמה פעמים ויצאתי בנס. המחשבה הראשונה שלי היתה שזה עונש משמיים, אבל אז הבנתי שאולי זה דווקא סימן שיש לי את הכוחות לצאת. החלטתי שאני עושה את זה מיד. שכרתי רכב, אספתי כל מה שיכולתי מהבית, הושבתי את בני שהיה אז בן שנתיים במושב האחורי, עם כל השקיות והתיקים, וברחתי.

החלטתי לכתוב ספר על המסע שלי לחופש. כשהספר יצא לאור, הוא עורר מהומה בקהילה החרדית. כתבו לי הרבה אנשים שהכרתי בעבר, בהם מורה שלי מבית יעקב, שהזכירה לי את ילדותי ואת הלימודים שלי וכמה שהיא אהבה אותי. היא בעצם ביקשה ממני לחזור בתשובה. מעניין שהיא זכרה כל כך הרבה פרטים עליי, ואני לא זוכרת שום דבר עליה, כאילו חומה של שכחה מפרידה בינינו.

debora new_s

"הרכב שלי התהפך כמה פעמים ויצאתי בנס. המחשבה הראשונה שלי היתה שזה עונש משמיים"

 

צלנדורף

אני קמה כל בוקר בחמש וחצי. בשש וחצי אני מביאה את בני בן התשע לאוטובוס שלוקח אותו לבית הספר האמריקאי בצלנדורף. אחר כך אני יושבת וכותבת. זה הדבר הראשון שאני עושה בבוקר, ואז יושבת לאכול ארוחת בוקר וממשיכה לכתוב. אבל צריך לחיות בשביל לכתוב, וחשוב לי לצאת כל יום מהבית, לקניות או כדי לפגוש אנשים, כי כשבני חוזר אני שוב בתפקיד האימא. אנחנו אוכלים יחד ומכינים שיעורי בית. לאחרונה ביקשו מהילדים בכיתה שלו להביא לכיתה תמונות משפחתיות, כדי ליצור לכל אחד מעין עץ משפחתי. זו בקשה חסרת רגישות. לאייזיק זה מאוד קשה. מה הוא יביא? תמונה של אבא שלו, שהוא כמעט לא מכיר אותו, בשטריימל? מה הוא יגיד, זה אבא שלי? כולם יסתכלו עליו ברחמים. פניתי למורה שלו ואמרתי לה שאין לו ממש קשר למשפחה שלו ושזה יהיה לו מאוד לא נעים. החלטנו שהוא יביא תמונות ישנות של הסבא-רבא שלו, שהיה יהודי גרמני משכיל וברח לפני השואה ברגל מביירן שבגרמניה עם שני ילדיו. רק אחרי המלחמה הם עברו לאמריקה והפכו לחסידי סאטמר.

ברגן בלזן

אני קוראת הכל על השואה, מלבד אנטישמים ולאומנים שעדיין חיים. סבתא שלי שגידלה אותי היתה ניצולת ברגן בלזן. השואה עבורי היא לא דבר שהיה בעבר, אלא משהו שחייתי איתו והוא איתי כל הזמן. אני שייכת לדור פוסט-טראומטי. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי חוזרת לספריו של פרימו לוי. במוזיאון השואה בברלין נתקלתי בפעם הראשונה בציטוט שלו שמה שקרה יכול לקרות שוב. זה מה שסבתי תמיד אמרה. התחלתי לקרוא את ספריו ונשאבתי אליהם. יש לי קשר רוחני מאוד עמוק אליו. הוא כאילו מדבר בשמם של סבתא שלי וכל האחרים, שלא דיברו על מה שהיה שם.

החרדים רואים את השואה כעונש משמיים. עבדתי קשה כדי להשתחרר מהתפישה הזאת ומתחושת האשם והפחד מהאל שהיא מעוררת.

חרדים ואמנות

אני לא מבינה מה הבעיה של העולם החרדי עם אמנות. דודי היה אמן ותמיד רצה לצייר, אבל לא הרשו לו. רק בסוכות נתנו לו לעשות קישוטים לסוכה. הוא היה עובד עם גזרי נייר, מצייר את ארבעת המינים והאושפיזין, מדביק ניירות צבעוניים ויוצר שרשרות מרהיבות, שנתלו על הסכך לשבוע, ואז הכל נגמר. הוא חיכה כל השנה לסוכות, המסכן, כדי שיוכל להוציא לפועל את הכישרון שלו. האמנות מפחידה את החרדים, כי הם חוששים שהיא תפתח שערים בחומות שהם בנו. אמנות מביאה איתה חיפוש אחר יופי ואסתטיקה, שהיהדות החרדית מנסה לשלול.

עתיד

אני עובדת כרגע על כמה פרויקטים חדשים. חוץ מספר נוסף גם סרט שאני יוצרת עם חברת הפקה שוויצרית, שמתעסק בגוף הנשי בחברות מסורתיות. אני מראיינת נשים מכל העולם שחיו בחברה מסורתית, ובודקת את הקשר שלהן לגוף ואיך הוא השתנה עם היציאה שלהן לעולם המערבי.

תיקון עולם

אני אקטיביסטית מטבעי, לא משום שבחרתי בכך. אני מעריצה את פרימו לוי ואת חנה ארנדט כי הם היו אנשי רוח שניסו לשנות את העולם ולא הסתגרו במגדל השן האינטלקטואלי. אני מאמינה בתיקון עולם. כל אחד יכול לעשות את זה, אפילו אם זה רק משהו קטן.

ישראל

אני לא מדברת עברית. אצלנו רק הגברים ידעו עברית, או יותר נכון 'לושן קוידש'. לנשים לא היתה גישה לספרי הקודש ולכן גם לא לעברית. היהודי הישראלי שונה מאוד מהיהודי האמריקאי. החרדים בניו-יורק חיים כמו במדינה נפרדת, שהחוק האמריקאי לא חל עליה. הם מדמיינים שהם חיים שם לבד. ניו-יורק מאפשרת להם את זה. היא מעדיפה את הרעיון של הפתיחות, של הרב-תרבותיות, על החוק, או שפשוט יש להם בעיות יותר רציניות לטפל בהן מאיזו כת יהודית אדוקה.

אני נוסעת לישראל לפסח ואני מאוד מתרגשת. זו הפעם הראשונה שאני אהיה בישראל. אני חייבת ללמוד מהר עברית, להכיר שם הרבה אנשים מעניינים, אולי אפילו חתן. תגיד, אפשר לנסוע שם באוטובוס? זה לא מסוכן?"

ספרה של דבורה פלדמן תורגם לעברית והופיע בהוצאת כנרת זמורה-ביתן בשם "המורדת: מחצר סאטמר אל החופש".

תגובות