בורחים — סיפור קצר של יאיר אסולין מתוך הקובץ "לא נשכח נצא לרקוד"

1.

כשעמדנו שם, מחוץ למקום ההוא עם הווילונות האדומים והחלון הרחב והתמונות הגדולות המטושטשות של אנשים השקועים אחד בתוך השני, מחובקים, לפותים, קיווינו שהוא לא יראה אותנו. קיווינו שלא יקלוט אותנו מגניבים מבטים קצרים אל תוך החלל. חבר שלנו קרא לו כמה ימים קודם לכן, רגע לפני שפגשנו אותו לראשונה, "בוהמיין של המאה העשרים ואחת". כשהוא אמר את זה אז, במטבח הצר שלו, זה הצחיק אותנו. עכשיו בעיקר היינו עסוקים בעובדה שכבר אין לנו יותר על מה לדבר אחד עם השני.

זה היה רק אמצע ספטמבר — ועל אף שהייתי לבוש במעיל ג'ינס וצעיף אדום, ועל אף שבאותו יום היה חם מאוד ונאלצתי לקפל את החולצה כל חמש דקות ונשבעתי שלא אלבש יותר את החולצה הזאת בימים שיש בהם סיכוי לשינוי פתאומי במזג האוויר, ועל אף שפעם כשגרנו פה לא היינו מתרגשים בכלל מקור כזה — הרחוב היה קר. קור חודר, כאילו מישהו קילף ממך את העור, כאילו מישהו שם לך עשרים קוביות קרח בתוך התחתונים. שנינו קפצנו קפיצות קטנות במקום כדי להתחמם, כדי לא לעמוד בשתיקה הזו בינינו. אחת לכמה שניות הוא הוציא לאוויר סילוני עשן סיגריות מהול באדים של קור. הסיגריה היתה תקועה לו כמעט במרכז הפה.

כבר היינו במקום אחר בחיים שלנו, לא כמו אז, כשגרנו פה. ידענו הרבה יותר טוב מה אנחנו רוצים ולאן אנחנו רוצים להגיע. ידענו מה שקר, מה אמת, ומה סתם חלומות מהסוג שכשאתה מתקרב אליהם אתה מגלה שהם כלום. ידענו, לפחות חשבנו ככה. הנסיעה הזו באה ממקום שונה, עייף יותר, הרבה יותר כבד. הלב כבר לא דפק כשעלינו על הרכבת מנמל התעופה לעיר. במובן מסוים, מהרגע שנחתנו רציתי שכל הנסיעה הזו כבר תיגמר, שנהיה אחרי. לא יכולתי לא לנסוע, אבל גם לא רציתי יותר מדי להיות שם.

מחוץ למועדון עמד השומר, מעשן גם הוא, מתבונן באופק כאילו עוד רגע יתגלו לפניו האורות של ניו-יורק. אגב, יומיים אחר כך אותו שומר יחשוב שאנחנו ערבים ויתקע בנו מבט יבש ויגיד ש"זו מסיבה סגורה" ושאי אפשר להיכנס ושאנחנו "צריכים ללכת", ויחצוץ בגוף הגדול שלו בינינו לבין הפתח. אנחנו נרגיש את ההרגשה הזו שאדם זר מרגיש במקום שהוא לא עד הסוף "המקום שלו", וכן, לא משנה כמה גרנו כאן וכמה הסתובבנו ברחובות האלה וכמה אנחנו מספרים לאנשים על חנות הדיסקים ההיא ליד הנהר שאפשר לקנות בה דיסקים של מוזיקה קלאסית או ג'ז ביורו אחד. ולא משנה גם כמה אנחנו נזכרים בקפה ההוא שהיינו יושבים בו לא מעט מול הבניין של הקהילה היהודית או בפאב ההוא שהיו מנגנים בו ג'ז כל ערב.

הבוהמיין, שעמד עכשיו בתוך החלל האדום, יגיד לנו אחר כך שלא הכניסו אותנו כי לבשתי את הצעיף האדום שנראה קצת כמו כאפייה, וינסה להסביר לנו למה זה הגיוני לגמרי שהגרמני הממוצע לא ירצה ערבי במסיבה שלו. אחר כך הוא יגיד שזה כי הם פוחדים שהערבים סוחרים בסמים ושהם "עושים בעיות באופן כללי", כי, "אתם יודעים," הוא יגיד לנו, "הם הרבה יותר אגרסיבים ממני ומכם". אחר כך הוא יבחן את פני ויגיד בחיוך דק כמו חוט תפירה, "אתה באמת נראה קצת טורקי". אנחנו נעוות את הפנים בבת אחת, או אולי בעצם רק נחייך בהכנעה. אחר כך אולי אפילו נרגיש קצת גאווה כשהוא יחזור ויגיד ש"הם יותר אגרסיביים ממני ומכם" וידגיש את ה"מכם".

כי הרי גם אנחנו בתוכנו חשבנו, אולי, שאנחנו יותר טובים מהם וגם אנחנו בעצם נעלבנו, אולי, מזה שהוא חשב שאנחנו ערבים, ומה שהוא בעצם אמר לנו זה שבמהות שלנו הוא היה מכניס אותנו, או כמו שהוא קרא לזה אחר כך "טעות אומללה".

בלילה, על הספה בחדר העבודה של החבר שמארח אותנו, אחשוב על זה, אחשוב על המצב הזה שבו הוא כאילו נתן לנו אישור שאנחנו בסדר, שאנחנו כמוהו, שהקריטריון הוא שאם אנחנו דומים לו אז מותר לנו להיכנס ואם לא, אז לא. כשאחשוב על זה יציפו אותי אותן תחושות מפעם, כשהייתי מדמיין נקמות קטנות והולך לישון עם חיוך של ניצחון מדומה. עכשיו אני חושב שכל ניצחון הוא מדומה.

"כאילו אין היסטוריה," הוא יגיד לי יום אחרי, כשנלך לשתות בירה באיזה פאב שמנגנים בו ג'ז כל ערב, "כאילו… אתה יודע…" "אני יודע". ובכל מקרה, כל ההתרחשות הזו עם השומר והכניסה וכל זה תהיה רק בעוד יומיים, ובעצם שלושה ימים לפני שניסע חזרה הביתה מהביקור התקופתי שלנו בעיר הזו שגרנו בה כמעט שנה ושמצאנו בה הרבה דברים שהגדירו אותנו, ושהוא כתב בה את הרומן הראשון שלו ואני בפעם הראשונה למדתי לעומק מיסטיקה יהודית.

כריכת הספר בעברית

2.

ובינתיים, בחוץ, ברחוב הראשי ההוא, כשעמדנו ליד דלת הכניסה הגדולה, המסיבית, כמו בטירות שאהבתי לבנות בלגו או כמו במועדון תל-אביבי שלא נכנסתי אליו — כי ידעתי שעל אף שנסעתי יותר משעתיים ברכבת ועל אף שחודש לפני כבר דיברנו עליו ועל מה שנעשה שם — לא באמת יכולתי להיכנס, ורק הסתובבתי ליד דלת העץ ההיא שוב ושוב עד שהלכתי משם ואחר כך הקאתי ליד איזה עץ בחצר של בניין דירות לבן.

בכל מקרה, כשעמדנו שם, הסתכלנו בזהירות על רחבת הריקודים. רק זוג אחד, מבוגר, בסביבות הארבעים וחמש, זז בעייפות. האישה: בלונדינית, כבדה, הבעה של טמטום בעיניים. האיש: גבוה, שפם דק, שיער צבוע בצבע דובדבן. הסתכלתי עליהם וסיפרתי לעצמי שזה בטח רומן, שהם בטח מאהבים, שאין סיכוי שהם נשואים, שאין סיכוי שהם ישנים ביחד כל לילה באותה מיטה כבר עשרים שנה. אחר כך חשבתי שאם היו נותנים לאישה לזהות את ריחות הגוף שלו, אין סיכוי שהיא היתה מצליחה. הם כאן בעיקר בשביל "הכיף", חשבתי, בשביל החופש, בשביל הבריחה מהחיים האמיתיים, המסריחים, בשביל הבריחה מהילדים, מהמחזוריות הקודחת, ממחשבות על כסף, על "העתיד", על המוות. כאילו באמת אפשר לברוח, חשבתי. כאילו יש ניסיון יותר פתטי מהניסיון למצוא לאיזה זמן מישהו זר ולדמיין איתו חיים אחרים. כאילו יש שאלה שחוקה יותר, מטומטמת יותר, מהשאלה מה היה קורה אם. כאילו יש מישהו שלא מהרהר בשאלה הזו אחת לכמה זמן. כאילו יש לאדם יכולת לברוח מעצמו עד כדי כך.

כשסיפרתי לו על המחשבה שלי, הוא פלט עוד סילון עשן ואמר שבני אדם בורחים מעצמם, מהחיים שלהם, כל הזמן, שהיכולת לחיות באשליה היא אחת היכולות הכי חשובות. שבלי זה כולם היו תוקעים לעצמם כדור בראש. אחר כך הוא הוסיף שכל העניין בחיים האלה זה איך לייצר אשליות. ככל שהאשליה יותר אמינה, שלמה, ככה החיים יותר מאושרים. "בשביל זה אנשים הולכים לסדנאות כתיבה", הוא אמר וצחק. אחר כך הוא הוסיף שממילא אין הבדל בין החיים האמיתיים ללא אמיתיים, כי שום דבר לא באמת אמיתי, כי אנחנו יצורים סגורים. "סובייקטים", הוא קרא לזה. "אני חושב — אני קיים". אחר כך הוא הוסיף, "ומה איתך? אתה לא?"

האם כל הנסיעות האלה שלנו לגרמניה, עם הגרמנית הרצוצה והז'קטים האלה ומשקפי השמש והספרים והחיבה הזו לוואגנר הן לא בריחה מהמקום שלנו? האם כל הדברים האלה הם לא בעצם התנכרות לזיעה ולחום ולדיבור הישראלי, ולהורים שאוהבים אותנו כל כך, ולמצב הפוליטי, ולמיליוני אנשים נטולי אזרחות, ולאוטובוסים מתפוצצים, ולנשים שאהבנו, ולקדוש ברוך הוא? משחקים אותה כאילו אמא שלנו שרה לנו אריות מאופרטות זולות כשהיינו ילדים, כאילו המיתולוגיה שלנו היא המיתולוגיה שלהם, כאילו יום העצמאות שלהם מזיז לנו את הפינה של האצבע.

כשעמדנו שם וקיווינו שהוא לא יראה אותנו, שהוא לא יקלוט אותנו פתאום ויֵצא החוצה, כשעמדנו ככה, והוא המשיך להוציא עשן, מדליק סיגריה אחרי סיגריה, חשבתי לעצמי שהוא צודק, שאנחנו, אני והוא, בורחים, כל הזמן בורחים. גם כשאנחנו לא בורחים אנחנו בורחים. הרי מה יש לנו בעיר הזו? מה יש לנו עם האנשים האלה, עם השפה הזו, עם המבטים האלה המיתממים, עם הזעם הדחוס כל כך? ואולי בכל זאת יש? הרי אנחנו פה. שוב ושוב, פעם בחצי שנה, כמו שעון. ולא, "כיף" אף פעם לא הזיז אותנו כל כך רחוק.

הבוהמיין של המאה העשרים ואחת היה שקוע בעמדה שלו מול הרחבה הריקה. כמה ימים קודם דיברנו איתו על כל מיני עניינים רגילים, החל בפוליטיקה וכלכלה והיסטוריה וכלה במוזיקה ובמסיבות, והסכמנו בינינו שיש בו משהו נחמד והוא סיפר לנו שהוא שותה רק יין ישראלי ושהוא מחפש במיוחד בכל מינכן חנויות שמוכרות יין ישראלי ושזה היין הכי טוב ושבכלל ישראל מושכת אותו מאוד. בת הזוג של הבוהמיין ישבה לו על הברכיים. הוא ליטף לה את הגב והיא פלטה צחוקים קצרים והסתכלה עליו במבט לא ברור. גם הוא הסתכל עליה בחצי עין, כאילו בביטול.

כבר ראיתי אותו פעם כשמישהו ניסה לגעת בחברה שלו — ברחנו אז שלושתנו אחרי שהוא ניפץ בקבוק בירה על הרצפה. עכשיו, מאחורי העמדה, הבוהמיין נענע את הבלורית הדקה והכל כך מדויקת שלו לפי הקצב של המוזיקה. הוא היה לבוש בחליפה אדומה עם עניבה שחורה דקה, מוקף בתקליטים ישנים ודיסקים של מוזיקת פופ משנות השמונים, מוזיקה שאנשים כבר כמעט לא שומעים היום. אם אנשים בכלל עוד שומעים מוזיקה, חשבתי, אם אנשים שומעים ממש, מקשיבים, כמו פעם, כמו שהאח הגדול שלי היה שומע: אותו שיר שוב ושוב אולי אפילו יום שלם בניסיון לשקוע אל תוך הצלילים, אל תוך העולם שהם יוצרים, עם נכונות לזרוק הכל לעזאזל בשביל רגע כזה שבו אתה והצלילים והקול של הסולן והמילים והקצב והעולם הופכים לאחד. הרגע הזה שבו הרגליים שלך עולות קצת מעל הרצפה. הרגע הזה שבו נדמה לך שאם היית נוגע עכשיו במשהו הוא היה הופך לזהב.

ואנחנו, כשעמדנו שם, באמת קיווינו שהוא לא ישים לב. באמת קיווינו שהוא יהיה שקוע במוזיקה שלו, מצמיד אוזנייה אחת לאוזן, מתכנן את המעברים בין השירים. "המעברים זו האמנות האמיתית", הוא אמר לנו כמה ימים קודם לכן, כשהוא בא אל החבר המשותף שלנו, ואותו חבר אמר עוד לפני שהוא הגיע, שהוא "שבור לב" ושחברה שלו עזבה אותו אחרי עשר שנים ושהוא בטח יבוא שיכור.

אחר כך הוא הוסיף שהוא כבר כמה ימים שיכור ברצף. אמר שהוא היה חייב להזמין אותו, וביקש שלא ניפגע ושהוא מרוסק ושאולי הוא יעשה סצנה כי לפעמים הוא עושה סצנות מוזרות כשהוא שיכור. אחר כך הוא משך בכתפיים כשהחבר שלי השמיע סוג של נחירה. אחר כך הוא תקע בנו עיניים שואלות, כאילו רוצה לדעת אם קיבלנו את ההסבר ושקע אל תוך המטבח הקטן שהסריח מסיר שעמד בכיור לפחות שבוע.

עכשיו, בחדר, כשאני כותב, אני נזכר בו, בבוהמיין ההוא של המאה העשרים ואחת, עומד על השולחן וצועק כמה הוא אוהב את ישראל ואת היהודים.

3.

נכון, הוא הזמין אותנו לבוא ולשמוע. נכון, הוא אמר שיהיה נחמד, שכדאי, שיש אווירה נעימה במקום הזה. הוא אמר שזה בשום אופן לא מועדון חשפנות, שזה מועדון ריקודים רגיל לגמרי, "כמו שיש לכם בישראל". אמרתי לו שאני איש של פאבים, לא של מועדונים. אולי רציתי להרשים אותו, לשבור במשהו את קצה החיוך שהיה תקוע לו בזוויות הפה, לגרד במשהו את העיניים הקפואות, את הבלורית המוקפדת, זו שעושה רעידת אדמה לביטחון העצמי שלך. הוא רק חייך. החבר שלנו אמר שעם כמות מספיקה של אלכוהול, כל אחד הוא טיפוס של מועדונים. הבוהמיין נהם "אה-אה" ותקע את המבט בחלון שהיה מאחורינו.

לרגע אחד בשיחה ההיא, בימים האלה שאחרי, הוא הצית את דמיוני; התיאור הזה שלו — השיער הדק, העיניים הקפואות, השבריריות הכל כך קשיחה. גם עכשיו, כשאני כותב עליו, על הלילה ההוא, על זה שהסתכלנו עליו מבעד לחלון מרגישים את הכאב הזה שממלא את חלל הבטן כשאתה רואה משהו עלוב — גם עכשיו אני לא מרגיש משהו מיוחד. ובכל זאת אני כותב, היד רצה קדימה כדי לתאר איך כשהוא ראה אותנו פתאום, ברחוב, הוא סימן לנו משהו עם הראש, הצמיד את האוזניות לאוזן אחת, לחץ על איזה כפתור ובתנועה חדה יצא החוצה, עוקף את זוג המבוגרים שזז על הרחבה.

המילה הראשונה שלו היתה: "זהו". אחר כך הוא הוסיף שהיא עזבה סופית באותו יום, שהיא עוברת לווינה ואחר כך אולי תעבור לפריז או אולי אפילו לרוסיה. העבודה שלה זו עבודה כזו של קפיצות ממקום למקום. "העולם היום הוא עולם של קפיצות ממקום למקום, ככה זה, היא לא יכולה להישאר במקום אחד".

אחר כך הוא אמר שכבר שבועיים הוא ישן על הספה ושנשבר לו הגב. "הלילה אני סוף סוף חוזר למיטה שלי", אמר וכאילו חייך. ראיתי איך הבטן שלו עלתה וירדה מרוב כאב ואיך עווית קטנה בצד העין — עווית שהבחנתי בה כבר בפעם הראשונה שנפגשנו — משתלטת עליו, ואיך הוא, שכנראה מודע לעווית הזו, מצמיד אליה את האצבעות הארוכות שלו, מנסה לחנוק אותה. שאלתי אותו אם הוא שלם עם זה. הוא אמר שלא הוא זה שהחליט לעזוב, שהוא מצִדו גם היה מביא איתה ילדים. שאלתי אותו מה יש לו בעיר הזו, שייסע איתה, שהרי זה מה שהיא רוצה ממנו, שיגיד לה שהוא הולך איתה לאן שהיא הולכת. הוא רק שתק וכיווץ את השפתיים. לרגע הוא נראה לי כמו איזה מרצה מהאוניברסיטה שפעם באמצע שיעור השתתק לכמה שניות, אולי אפילו דקה והסתכל אל החלון. גם אז חשבתי, בדיוק כמו שחשבתי כשעמדתי מולו, שזו הצגה. כאילו הוא שוקע עכשיו בעולם אחר, כאילו הוא מנסה להקשיב למשהו.

אחרי השתיקה הזו הוא אמר שמינכן זה המקום שלו. שאין לו לאן לנסוע. שפה הם הכירו ופה הם צריכים להישאר. "זה ההיגיון", הוא אמר. אחר כך הוא סינן בבוז את המילה "רומנטיקה" והוסיף שזה הערב הראשון זה יותר משבוע שהוא לא שיכור. שתקנו. החבר שלי שאל אותו בן כמה הוא. בעוד חודשיים הוא יהיה בן ארבעים. הוא לא נראה בן ארבעים. אפילו לא בן שלושים וחמש. לכל היותר הוא נראה מהבחורים האלה בראשית שנות השלושים שלהם, אלה שיש להם עוד קצת חמצן בבלון, אלה שעוד אוחזים בחוט משני הקצוות.

כשהוא אמר שהוא בן ארבעים השתתקנו במכה. הסתכלנו אחד על השני. אחר כך הסתכלנו עליו, בחליפה המחורבנת הזו עם הפפיון האדום והשיער הזה והשפתיים הדקות והמבט הזה והציניות והקור. כאילו ראינו מולנו את המוות. את הסוף. את הריק הגדול. פתאום חשבתי על מישהי שהכרתי כשעוד גרתי בעיר הזו. נזכרתי איך פעם נסענו לראות תערוכה בעיר אחרת ולקחתי איתי סכין עטופה בנייר סופג. כל הזמן ההוא איתה חשבתי על הנער הישראלי מירושלים שהאישה הארורה ההיא פיתתה ואז רצחה אותו בדרך לרמאללה. חשבתי על ההתרגשות שבטח מילאה אותו, על הציפייה לטלפון ממנה, על החשש, על ההשתוקקות, על ההדחקה.

ליד הסכין שמתי תפוז, שקית קטנה עם סכין עטופה בנייר סופג ותפוז, למקרה ששוטר יעצור אותי. "כבר לא יהיו לי ילדים", הוא אמר פתאום. "השלמתי עם זה. פעם לא רציתי, עכשיו פספסתי". הוא משך את השפתיים שלו קדימה ואז כאילו בלי שום הקשר קרץ לעברנו, כאילו ניסה לשבור את הקרח. שתקנו. "זה לא ייאמן", אחד מאיתנו אמר לשני בעברית. הבוהמיין חזר פנימה. דרכנו לו על הנפש בנעליים מחורצות. הכאב היה ניכר.

"הם איתי", הוא אמר לשומר באיזה חוסר חשק מופגן. השומר הנהן אלינו עם הראש. והוא הזמין אותנו למשקה. "חוזרים למשחק", הבוהמיין כמעט צעק ומזג לעצמו כוס יין ישראלי כשר שקנינו לשבת במחיר מופקע ושתה אותה בלגימה אחת.

מדי פעם אני מדמיין אותו, עם הפפיון האדום שלו, עם האוזנייה צמודה לראש, עם השיער הזה שנמצא תמיד באותה נקודה, ואני לא מרגיש כלפיו שום דבר. גם עכשיו. גם כשאני חושב עליו זרוק באיזו דירה מעוצבת, על הספה, ממלמל לעצמו שירים של זמר פולק אוסטרי שספק התאבד בגיל שלושים ושלוש.

כריכת הספר בגרמנית, שעוצבה על ידי אביטל יומדין בהשראת השער שיצרה לגיליון שפיץ הראשון

כריכת הספר בגרמנית, שעוצבה על ידי אביטל יומדין בהשראת השער שיצרה לגיליון שפיץ הראשון

 

4.

ורציתי לסיים את הסיפור הזה עם "בום", עם כדור בראש, עם אדם על חבל באמבטיה, עם קולות חריקה, עם ההבנה שכל בריחה היא חזרה אל המקום שממנו יצאת. ורציתי לסיים את הסיפור עם אחרי המסיבה, עם אחרי ששתינו, והלכנו יחד לכיוון הדירה והוא נעצר פתאום והתחיל לבכות ואפילו אז לא הרגשתי שמשהו זז בו. "כמו מכונה שמוציאה מים מחורים כחולים". והוא היה עצוב. בשבילו עצב זה להוציא מים מחורים כחולים. זה לא מלוח. "ומה זה עצב בשבילך?"

ורציתי לתאר איך החבר שלנו, זה שאירח אותנו, משך את השפתיים שלו קדימה ותקע בנו מבט כדי לוודא שהכל בסדר, ששום סדר מהותי לא נשבר, שאפשר לנגב ולהמשיך הלאה. שניסע ונחזור שוב. שהזמן לא באמת יעשה לו קמטים קטנים מתחת לעיניים. אלא שאנחנו כבר לא מדברים כמו שהיינו מדברים פעם, ואנחנו כבר לא מצליחים לחרוג ממה שאנחנו. ונכון לעכשיו אנחנו לא מצליחים לראות את מה שלא ניתן. וכמעט גם לא את מה שניתן.

מתוך "לא נשכח נצא לרקוד", קובץ סיפורים שיצא לאור במקביל בגרמניה (הוצאת פישר) ובישראל (אפיק) (בקישור ראיון עם עורכי הספר)

העיסוק האובססיבי בדעות קדומות מתוך הניסיון להימנע מהן (ביקורת על "לא נשכח נצא לרקוד")

תגובות